הלימודים באותה תקופה היו כרוכים באגרת לימודים, אותה הצליחו הורי לשלם בקושי רב. כאשר רציתי להמשיך את לימודי בבית הספר התיכון, סירבו לקבלני עד שאסדיר את חובותי שנצברו במהלך השנה, ואשלם את האגרה עבור שנת הלימודים הבאה בתיכון. הימים חלפו, ומועד סיום ההרשמה לשנת הלימודים התקרב במהירות מדאיגה. חלומות טורדניים, שבהם אני אמא למשפחה מרובת ילדים, קשת יום וללא כל השכלה, החלו לפקוד את שנתי. ידעתי שעלי לעשות מעשה.
"שמי יפה סולטן," כתבתי במכתב לראש עיריית תל אביב דאז, חיים לבנון. "סיימתי את לימודי בבית הספר הלל, וכשניגשתי להירשם לבית הספר התיכון, דחו אותי בגלל החובות שלי להלל. ברצוני לציין שאני בת למשפחה מרובת ילדים. אנו גרים בצריף. אמי אשה חולנית, ואינני רוצה להרוס את עתידי משום שאין באפשרותה של משפחתי לשלם את האגרה. אני מבקשת מכבודו להזמין אותי לפגישה, על מנת שאוכל לתת פרטים על מצבי ולספר על הרצון העז שלי ללמוד. אני מקווה שלא תאכזב אותי, ותיענה לבקשתי בהקדם." נרגשת, מסרתי את המעטפה לפקיד בסניף הדואר.
להפתעתי הרבה, מכתב התשובה מראש העירייה, שהזמין אותי לראיון, לא איחר להגיע. מצוידת בתובנה של נערה היודעת לשרוד, החלטתי לא להתלבש יפה במיוחד לקראת הפגישה, ולא לשנן דבר מכל מה שתכננתי לומר אלף פעם בראשי. אדרבא, הרגשתי כי נכון יהיה שהאיש יכיר את יפה האמיתית, בדיוק כפי שהיא. ביום המיועד, מתוחה ונרגשת מאוד, נכנסתי לבושה בבגדי היומיום ללשכתו המרווחת, אך הצנועה, של חיים לבנון.
ראש העירייה קיבל אותי במאור פנים וניהל עימי שיחה קצרה ולבבית. הוא הופתע מכך שהורי לא הצטרפו לפגישה, אך נמנע מלחקור אותי או לדרוש הסברים נוספים על פנייתי אליו. בתום השיחה הקצרה פנה אלי ואמר: "אל תדאגי, יפה. הכול יסודר. אינך צריכה לשלם את האגרה, ואנו ניתן הוראה מיידית לקבל אותך ללימודים." נתקפתי תחושה מוזרה והתרגשות מיוחדת. זוהי התחלת חיי כאדם בוגר, חייכתי לעצמי. הרגשתי גאווה על המעשה שעשיתי, אך נמנעתי מלספר עליו להורי. לא רציתי, בשום מחיר, שיחושו רגש אשמה או כישלון. הסברתי למשפחתי שעבודתי בבקרים מאפשרת לי לשלם את אגרת לימודי הערב בתשלומים, וכי אין להם כל סיבה לדאגה.
בזמן הלימודים המשכתי לטפל באמי החולה ובאחזקת הבית. ריבוי המשימות הקשה עלי מאוד, ולא פעם קינאתי בחברותי שאימותיהן בריאות. בניגוד אליהן, לא יכולתי לצאת לטיולים או להצטרף לתנועת נוער. ידעתי שהבית זקוק לעזרתי, ואף חשוב מכך – אמא חייבת השגחה צמודה. מחוץ לבית ולמראית עין שמרתי על חזות של נערה מאושרת מאוד; חזות שהיתה מרחיקה ממני כל יום, לכמה שעות, את הקשיים שהמתינו לי בבית, את המחלה של אמא, את חסרון הכיס, את הכלים המלוכלכים בכיור. אולם בלילות, לא פעם, היה סופג הכר דמעות של תסכול ובדידות.
אודות: אשת עסקים בעלת חברת ההשקעות "יפה גולן השקעות בע"מ" - בעלת ניסיון רב בתחום הפנסיה הסוציאלית, הביטוח הלאומי, פיצויים מחו"ל ופיצויים לניצולי שואה. משמשת מזה שנים כעמוד התווך למען השבת זכויותיהם של ניצולי השואה, מתוך הכרה והבנה שמישהו חייב לעשות זאת למענם. מחברת הספר האוטוביוגרפי "ללא מורא" המהווה סיפור חיים שמשקף שקידה, אומץ ואמונה חזקה בחתירה לעבר המטרה.
