מן המפורסמות היא שזהויות באינטרנט אינן אמינות. אין זו בעיה לבדות דמות וירטואלית או אפילו גרוע מכך – לגנוב זהות של מישהו אחר. הלוא זהו הטיעון שכל ילד קטן היום מכיר ושומע השכם והערב מהוריו או ממחנכיו, אם התמזל מזלו והם מודעים לסכנות הטמונות בסייבר החלקלק. "אם האיש או הילד שמציע לך חברות ברשת לא מוכר לך או אינו מזדהה עם תמונה, בשום פנים ואופן אין להיענות להצעת החברות שלו. בוודאי שאין לצ'וטט אתו או להיפגש, חס וחלילה!", הם יאמרו. סיפורי אימה על נוער ומבוגרים שנפלו בפח, כבר נשמעו בחדשות.
ומה בדבר חיסול אמיתי במרחב הסייבר? ובכן, גם זה לא קשה במיוחד. הוליווד כבר עשתה לא מעט מטעמים מהז'אנר הזה, שבו מחיקת זהות של אנשים, החלפת זהויות בתוכניות להגנת עדים בלחיצת מקש אחת וכיוצא באלה הם עניין של מה בכך.
ואני, איך הגעתי לרעיון המטורף הזה? הסיפור מתחיל בבוס היקר שלי לשעבר, שלצערי נפטר באוגוסט 2009 ממחלה קשה. עד לאחרונה היה הפרופיל שלו בלינקדאין עדיין פעיל – “חי ובועט". אני חייב להודות שהופתעתי מכל הענין. חשבתי על כך שזה מאוד מביך, שאנשים מציעים למנוח עבודה או מזמינים אותו להצטרף לרשת החברתית, מבלי לדעת שהוא כבר לא אתנו. אבל לאחר שעברו שנים מיום פטירתו הבנתי שהמצב הזה יכול להימשך, אולי אפילו לעד.
החלטתי לעשות מעשה ו'להביא למנוחה אחרונה' את הישות הווירטואלית שלו ברשת. פניתי ללינקדאין באמצעות הטופס המתאים ("LinkedIn “Verification of Death For) על מנת להודיע על מותו של האיש כדי שיסגרו את החשבון; צירפתי קישור לפוסט השתתפות בצער שפורסם ביאהו והצהרתי שאני מוסר אינפורמציה מדויקת. צוות לינקדאין הגיב במהירות, וכבר למחרת החשבון שלו נעלם מהרשת. האיש היה ואיננו עוד; רוחו צללה לתהומות הנשייה הווירטואליים. קלי קלות, לא? אף אחד לא ראה, אף אחד לא שמע.
במקרה זה, המוטיבציה שלי למעשה נבעה מכוונה טובה. האיש באמת בר מינן. אבל מה אם מישהו יפעל מתוך נקמנות קטנונית, או לחילופין יחמוד לצון, ויחליט 'לחסל וירטואלית' אדם חי וקיים ברשת החברתית? לא חסרים תסריטים כגון אלו, ואין לי כוונה לעודד אותם חלילה. ובכל זאת, ההנתן אירוע "רצח" מקוון - האם הרשת תפעיל מספיק אמצעי אבטחה כדי להגן על "הקורבן"? האם תנתן לקרבן הזדתנות להגן על הפרופיל הוירטואלי שלו ?
