פרשת השבוע שלח 

בס"ד

כי יש אנשים שהם חיים באורות ובדמיונות. והם מופשטים במידה מופרזת מעניני דהאי עלמא, ולא קולטים את המציאות כמו שהיא, והם גם לא קולטים המשמעות של הדברים וההתרחשויות והשלכותיהם, ואח"כ נופלים לפח, ומן הפח אל הפחת, ופוגשים מציאות מרה, בנוגע לעצמם ולדורותיהם, ובנוגע להרבה ענינים.

וצריך האדם לחיות עם שני רגליים על הקרקע, וראשו מגיע השמימה, דבוק בבורא כל עולמים ובתורתו הקדושה, בשילוב נכון ומתאים, והכל במידה נכונה.

וכמ"ש רבינו ז"ל (שיחות הר"ן סי' נא) הפקרות-אין צריכים כלל, אע"פ שבאמת אצלו אינו נקרא הפקרות כלל, אדרבא להיפך כשרודף אחר עסקי עולם הזה, ורחוק מעבודתו יתברך, זהו מופקר באמת, אך אעפ"כ אפילו מה שנקרא אצל העולם הפקרות, דהיינו מי שמפקיר כל עסקי עולם הזה מכל וכל, ועוסק רק בעבודת ה', גם זה- אין צריכים כי יכולים להיות איש כשר בלי הפקרות ע"כ.

וגם ע"י ההפקרות הרבה פעמים מתגלגלים דברים נוראים ואיומים, כי משאיר את אשתו ובניו בלי לחם לאכול ובגד ללבוש ושאר הצטרכויות, והם מואסים בו ובמה שהוא מציג לדעתם, דהיינו התורה, והרבה בנים ובנות יצאו לתרבות רעה לבלי לחזור עקב כך, והוא בעצמו לא מצליח באמת בעבודתו, ואין עבודתו רצויה כלל, ובסופו של דבר גם הוא מבולבל, ונופל נפילה אחר נפילה.

וכבר אמרו חז"ל (ברכות לה: ) הרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידם. אבל מאידך גיסא, חס ושלום להיות מופקר אמיתי, דהיינו שעוזב ופוסק מעסק התורה ועבודת ה' ברדיפתו אחר הפרנסה והממון וגם נבלע בהבלי ותאוות העולם הזה, עד שאפילו ח"ו יכול לאבד את הרגש לחמימות קיום התורה והמצוות ואהבת ה' ותורתו וצדיקיו, ולהפוך להיות איש מגושם שאין לו אלא העולם הזה, דהיינו אכילה ושתיה ותאות בשרים ותענוגי העוה"ז וממון וקנאה וכבוד והבלים אין סוף, ומקיים את התורה כמצוות אנשים מלומדה, ולבו בל עמו, רחמנא ליצלן, רחמנא לישזבן מכל זה וזו עבודת הצדיקים, לשלוף אנשים מגשמיותם, ולהפשיט אותם מהבגדים הצואים, ולהכניס אותם לעבודת ה'.

ועיין בסיפורי מעשיות [מעשה יב – מבעל תפילה] שדרך הבעל תפילה שהיה רגיל תמיד ליכנס לישוב ולפתות ולרצות בני אדם לעבודת השם יתברך לילך בדרכו לעסוק בתפילות וכו'. וזה בחי' וידבר ה' אל משה לאמר, שלח לך אנשים, היינו תוציא ותפשיט אנשים מהבלי גשמיות העולם הזה שהם שקועים בו כל כך.

וכמו שכתוב (ויקרא ו, ד) ופשט את בגדיו, ומתרגמיהן וישלח ית לבושוהי.

[וכן (שם א-ו) והפשיט את העולה, מתרגמינן וישלח ית עלתא וכו' והרבה כיוצ"ב].

והנה הנושא הזה מורכב, והרבה פרטים ושינויים יש בדבר, והכלל: שחס ושלום  להיות מופקר, ולהפקיר העולם הרוחני עבור ספק או אפי' ודאי עוה"ז.

וכשפוגשים יהודי כזה מצוה לקרבו לעבודת ה' ולהפשיטו מגשמיותו. אבל מאידך גם הפקירות קיצונית לכיוון השני- אין צריכים כלל, וכבר אמרו חז"ל (אבות פ"ב מ"ב) יפה תורה עם דרך ארץ [כשצריך] שיגיעת שניהם משכחת עוון.