הפעם הראשונה שהייתי בשיעור ספינינג היתה לפני כשלוש שנים, ולצערי הרב, בסיום האימון בקושי ידעתי איפה אני נמצא, איך הולכים ועד אותו הרגע לא הייתי מודע לשרירים הרבים שיש באיזור חלצי. כאב לי בכל מקום אפשרי, וכמעט הזמנתי מישהו שיקח אותי הבייתה.
ביום שישי האחרון, בשעת צהריים מוקדמת, אמרו לי לעלות על האופניים, כאשר אני עצמי באתי למקום על תקן צלם ומארגן האירוע. הורדתי את המצלמה, הנחתי אותה בצד, עליתי על האופניים ומאותו הרגע, היה לי די קשה להיפרד מהן.
המדריך, שהיה קשוב ונכון לעזור, בא לאופניים, רתם את רגלי לדוושות, כיוון פה כיוון שם, אמר לשבת, לעמוד, שוב לשבת, שוב לעמוד, כיוונון אחרון, נתן עצות נוספות על הברכיים ועל זוויות, עומסים ויצאנו לדרך. התחלתי לדווש, והיה כיף.
המוזיקה ברמקולים החלה להתנגן, המדריכה, שלדעתי האישית יכולה להחליף את השפן של אנרג'ייזר (במיוחד לאור הבגד הוורוד שלבשה), החלה להלהיב את המדוושים, המוטביציה עולה, והמוזיקה מתערבבת עם קולה וחודרת לאוזניים, לעצמות, לשרירים למוח.
מכאן ועד שירדתי מהאופניים אחרי כשעה, הרבה זיעה נזלה, יחד עם המים שהושפרצו עלי ועל שאר המשתתפים, הדרך הייתה מהנה לחלוטין. "עוקפים" משאיות, "עולים" עליות, "נוסעים" במישור האין סופי והרגליים לא רוצות לנוח. ממשיכים מבלי להסתכל לאחור.
עוברת שעה, וחייבים לעשות הפסקונת קטנה, לצלם כמה תמונות שיהיה לחבר'ה, לשחרר מעט את העצמות ולחזור לדווש. המדריכים התחלפו ועתה נראה המדריך כאילו יצא מג'ורנאל של רוכבי אופניים מקצועיים. ביגוד של Fasa Bortolo ועוד כל מיני חברות, מדבר בקול מרגיע, קול שלא נותן מקום למחשבות על הבאות, לא מצפים לכלום אלא לרכיבה רגועה משהו, ואז המוזיקה ברקע מתחילה לעלות, הקצב מתגבר, ובדיוק כמו הזריחה ש"ראינו" במהלך הדיווש, כך גם הקצב, עולה עולה ועולה ואיתו גם ההנאה המרובה.
אז נכון, נתפס לי שריר קטן במהלך הרכיבה, ולאחר שחרור קטן, והבאת מים לחברים שמדוושים בקצב מסחרר, עולה חזרה על האופניים. מלפני ומצדדי רוכבים מדהימים. אני בפינה, מקווה שלא ישימו לב אלי כשאני עוצם עיניים ברכיבה, מתרכז בתוכי, בהנאה שלי, וכשאני פותח, אני רואה אותה, לבושה בכתום מסתכלת עלי ומצחקקת. ההיא מימין מרוכזת בשלה, והמהירות שהן תפסו, אם האופניים לא היו אופני ספינינג, אינני חושב שהייתי רואה אותן אלא רק מריח את האבק שהן היו משאירות מאחור. כל הכבוד לכן.
לא יודע מה איתך ואיתך, אבל אני לאופניים שבחוץ, אצא לרכיבות רגועות ומהנות, טיולים וסבבה, אם ארצה להזיע וליהנות בצורה שלדעתי אין שני לה, אכנס לחדר הקרוב, שבו יש על המשטח אופניים ופשוט אדווש עליהן. אשים לי מוזיקה בראש, ופשוט אדווש אל עבר הלא נודע. עד שלא יהיה יותר כוח (טוב, ארד קצת לפני שאוכל לחזור הבייתה).
הסיכום שלי לחוויה הזו, לכו, תעשו ספינינג ואל תשכחו מי שלח אתכם.
ביום שישי האחרון, בשעת צהריים מוקדמת, אמרו לי לעלות על האופניים, כאשר אני עצמי באתי למקום על תקן צלם ומארגן האירוע. הורדתי את המצלמה, הנחתי אותה בצד, עליתי על האופניים ומאותו הרגע, היה לי די קשה להיפרד מהן.
המדריך, שהיה קשוב ונכון לעזור, בא לאופניים, רתם את רגלי לדוושות, כיוון פה כיוון שם, אמר לשבת, לעמוד, שוב לשבת, שוב לעמוד, כיוונון אחרון, נתן עצות נוספות על הברכיים ועל זוויות, עומסים ויצאנו לדרך. התחלתי לדווש, והיה כיף.
המוזיקה ברמקולים החלה להתנגן, המדריכה, שלדעתי האישית יכולה להחליף את השפן של אנרג'ייזר (במיוחד לאור הבגד הוורוד שלבשה), החלה להלהיב את המדוושים, המוטביציה עולה, והמוזיקה מתערבבת עם קולה וחודרת לאוזניים, לעצמות, לשרירים למוח.
מכאן ועד שירדתי מהאופניים אחרי כשעה, הרבה זיעה נזלה, יחד עם המים שהושפרצו עלי ועל שאר המשתתפים, הדרך הייתה מהנה לחלוטין. "עוקפים" משאיות, "עולים" עליות, "נוסעים" במישור האין סופי והרגליים לא רוצות לנוח. ממשיכים מבלי להסתכל לאחור.
עוברת שעה, וחייבים לעשות הפסקונת קטנה, לצלם כמה תמונות שיהיה לחבר'ה, לשחרר מעט את העצמות ולחזור לדווש. המדריכים התחלפו ועתה נראה המדריך כאילו יצא מג'ורנאל של רוכבי אופניים מקצועיים. ביגוד של Fasa Bortolo ועוד כל מיני חברות, מדבר בקול מרגיע, קול שלא נותן מקום למחשבות על הבאות, לא מצפים לכלום אלא לרכיבה רגועה משהו, ואז המוזיקה ברקע מתחילה לעלות, הקצב מתגבר, ובדיוק כמו הזריחה ש"ראינו" במהלך הדיווש, כך גם הקצב, עולה עולה ועולה ואיתו גם ההנאה המרובה.
אז נכון, נתפס לי שריר קטן במהלך הרכיבה, ולאחר שחרור קטן, והבאת מים לחברים שמדוושים בקצב מסחרר, עולה חזרה על האופניים. מלפני ומצדדי רוכבים מדהימים. אני בפינה, מקווה שלא ישימו לב אלי כשאני עוצם עיניים ברכיבה, מתרכז בתוכי, בהנאה שלי, וכשאני פותח, אני רואה אותה, לבושה בכתום מסתכלת עלי ומצחקקת. ההיא מימין מרוכזת בשלה, והמהירות שהן תפסו, אם האופניים לא היו אופני ספינינג, אינני חושב שהייתי רואה אותן אלא רק מריח את האבק שהן היו משאירות מאחור. כל הכבוד לכן.
לא יודע מה איתך ואיתך, אבל אני לאופניים שבחוץ, אצא לרכיבות רגועות ומהנות, טיולים וסבבה, אם ארצה להזיע וליהנות בצורה שלדעתי אין שני לה, אכנס לחדר הקרוב, שבו יש על המשטח אופניים ופשוט אדווש עליהן. אשים לי מוזיקה בראש, ופשוט אדווש אל עבר הלא נודע. עד שלא יהיה יותר כוח (טוב, ארד קצת לפני שאוכל לחזור הבייתה).
הסיכום שלי לחוויה הזו, לכו, תעשו ספינינג ואל תשכחו מי שלח אתכם.
הכותב הינו בעל אתר ספינינג בישראל
http://www.spinil.com
http://www.spinil.com
