עקרונות תורתו של בעל הסולם 

עיקר א':
ה' יתברך הוא הטוב והמטיב , כמ"ש: "הטוב ומטיב לרעים ולטובים", ואין בחוקו חסרון לקבלת הנאה ותענוג כלל, דהנה הואהמושלם בכל מיני השלימות האפשריים, וממי יקבל תוספת? נמצא שאין בהשי"ת רצון לקבל הנאה ותענוג , כי רצון זה משמעותו חסרון וחוסר שלימות, וזה אין שייך בו ית'.
עיקר ב':
ה' יתברך חפץ להטיב לנבראיו. ומהות הטבה זו היא התגלותו בנבראים. כי אין תענוג יותר גדול ונפלא מאשר התודעות הבורא להנברא בשיעור מה.
עיקר ג':
מחמת רצונו להטיב לנבראיו, ברא בנשמות רצון לקבל הנאה ותענוג. כי עי"כ מסוגלות לקבל את הטבתו, דללא רצון והשתוקקות א"א לקבל את ההטבה. דוגמת שאנו רואים בגשמיות, שככל שהאדם משתוקק יותר לדבר, כך גודל הנאתו מאותו דבר.
עיקר ד':
כיון שרצון הבורא הוא להטיב לנבראים ולהשפיע להם בלבד,ואין לו שום רצון לקבל מהם, וכיון שרצון הנבראים הוא רק לקבל הנאה ותענוג ולא להשפיע כלל, נמצא שנעשתה בזה הפכיות התכונות בין הבורא לנבראים, והיא המרחיקה את הנבראים מהבורא. כפי שאנו רואים בגשמיות: אם ב' בני אדם הפוכים בתכונותיהם ובדעותיהם, אזי אינם יכולים להתחבר זה עם זה. כך גם ברוחניות - אין אפשרות לנברא להתחבר עם הבורא ולזכות לגילוי אלוקותו, אא"כ ישוה את תכונתו לתכונת הבורא. ואלו הם דברי חז"ל על הפסוק "ולדבקה בו" - "ואיך אפשר להדבק בו, הלא אש אוכלה הוא!? אלא הדבק במידותיו: מה הוא רחום אף אתה רחום, מה הוא חנון אף אתה חנון".
עיקר ה':
מהות כל הטוב בעולם (המכונה: יצר הטוב, וענין טהרה וקדושה ואהבת הזולת, ושאר מידות טובות) הוא הרצון להשפיע, ומהות הרע בעולם (המכונה יצר הרע, קליפות סיטרא אחרא, איגואיזם, אהבה עצמית, וכן כל המידות המגונות כגון תאוה גאוה עצלות וכו') הוא הרצון לקבל הנאה ותענוג לתועלת עצמית. לפיכך כללות עבודת ה' יתברך אינה כוללת נושאים רבים, כפי שסובר העולם, אלא רק ב' נושאים אלו: הכנעת הרצון לקבל, וקניית הרצון להשפיע. ושאר כל הענינים והמידות והטבעים הם רק ענפים וסימפטומים המשתלשלים ויוצאים מאלו השניים: הרצון לקבל והרצון להשפיע.
עיקר ו':
"קליפות המה הכוחות השולטים על בני האדם שלא יעיינו בכל דבר עד סופו, אלא שיסתפקו במיעוט הבנה. דהיינו שדי להם הבנה של שטחיות קלושה, שנדמה כמו שקולף קליפה העליונה מהחכמה ומניח את העיקר. וע"כ לא יועיל שכל האדם להבין בעבדותו ית', כי העוונות משליטים עליהם כח הסיטרא אחרא הנ"ל, ולא יוכלו לעיין כל צורכם בהתורה והחכמה הקדושה, וע"כ מורדים בו יתברך". ("אור הבהיר"). נמצאנו למדים מלשון קודשו, אשר בודאי יש בכל אדם רצון לקבל הנאה ותענוג, כי כך רצון השי"ת. אבל ביד האדם לעבוד לשנותו, לו היה משים ליבו לכך. אלא שיש כח רע בלבו של אדם, וכל בטויו שאינו מניח לאדם לתת תשומת לב, ולהעמיק בהבנת הענינים היסודיים של היהדות בכלל, והבנת הענינים הנוגעים לתיקון האדם בפרט. ולכן למרבה הצער רוב היהדות המקיימת תורה ומצוות שקועה ב"מצות אנשים מלומדה", דהיינו שאין מחפשים בכל מצוה ובכל לימוד את הדרך להתחבר עם ה' יתברך, כי זה כבר נשכח מרוב האנשים, בבחי' "נשכחתי כמת מלב", ואין נותנים על ליבם בכלל גודל ריחוקם העצום מן ה' יתברך, ואת חוסר האמונה היראה והאהבה. כי אם אדם יתן דין וחשבון לעצמו, יראה שכלל אינו מתנהג כפי שצריך להתנהג במחיצת מלך, וזה נובע מחמת שאין לו אמונה, או שאמונתו פגומה וחלשה. וכן אין אדם ירא מן השי"ת ואינו אוהבו, כי מי הוא שיוכל לרמות את עצמו ולומר, שמסתובב בחיי היום יום שלו ויש לו יראה ופחד מפני ה' יתברך ומפני כבוד מלכותו?
עיקר ז':
הרצון לקבל הנאה ותענוג הוא מהותו של האדם, ומתראה באדם בב' אופנים:
א) מוחא , שענינו, הרצון להבין ולדעת את התועלת וההגיון הנובעים מכל פעולה של האדם. כי ע"י הבנת והשכלת הדברים ג"כ יש הנאה לרצון לקבל, משא"כ כאשר עושה פעולה אשר אין מבין את מטרתה ואת תועלתה אזי יש לו יסורים.
ב) ליבא, שענינו הרצון לקבל החושני שבאדם, החפץ לחוש ולהרגיש הנאה ותענוג במצביו בעוה"ז, כגון הנאה ותענוג מתאוות הבהמיות: אכילה שתיה שינה וכו'. הנאה ותענוג מכסף כבוד שליטה ומושכלות.
וכנגד ב' צורות אלו של הרצון לקבל יש ב' תיקונים: כנגד המוחא יש את עבודת האמונה, וכנגד הליבא יש את עבודת ההשפעה. וצריכים לעבוד גם בבחי' אמונה וגם בבחי' השפעה. כי אם האדם יעבוד רק בבחי' אמונה, זה יכול להיות עמ"נ לקבל שכר. לכן צריך לעבוד גם על הרצון שירצה להשפיע, ולא לקבל לתועלת עצמו. ואם האדם יעבוד רק על השפעה ואהבת הזולת, ג"כ אינו מספיק, כי נשאר מנותק מה' יתברך. דוגמת הקומוניזם המקורי שדגל באהבת הזולת אבל מאידך גיסא רדף את האמונה, וע"כ נידון מתחילתו לכישלון. ( רבי ברוך שלום תשנ"א 1991).
נביא בזאת מספר צורות של עבודת האמונה:
א) אמונה שהדרך להתקרב לה' יתברך היא רק ע"י ההשפעה והנתינה, דהיינו אהבת הזולת.
ב) אמונה במציאות השי"ת בגדלותו וברוממותו, אמונה בהשגחתו בכל עת ובכל פרט. וזה נק' קבלת עול מלכות שמים תוך אמונה למעלה מהדעת.
ג) אמונה ש"אין עוד מלבדו", דהיינו שכל המציאות כולה היא למעשה הבורא.
ד) אמונה שה' יתברך מנהיג את העולם בבחי' הטוב והמטיב.
ה) אמונה שה' יתברך שומע תפילת כל פה.
ו) אמונה שכל הירידות נשלחות לאדם מלמעלה.
ז) אמונה בגדלות ה' יתברך הניצחית, במידותיו השלימות באופן מוחלט, במגמה לשמוח בכל חלק קטן שבקטנים שהאדם זוכה ברוחניות.
ח) אמונה בדרך איחוד הסתירה של "אם אין אני לי מי לי", ושל "אני לכשלעצמי מה אני", שעל העבר האדם צריך לומד "אני לכשלעצמי מה אני", ועל ההווה צריך לומר "אם אין אני לי מי לי".
ט) אמונה בגדלות הרב.
י) אמונה בגדלות החברים.
יא) אמונה שהדרך להגיע לדביקות ה' היא דוקא ע"י אמונה.
עיקר ח':
ענין הכרת הרע. "עסק המצוות מסוגל לזכך לעוסק בהם הזדככות הדרגתית ואיטית, אשר אמת המידה של המדרגות שבהזדככות הוא שיעור ההכרה את הרע שבקרבינו" (רבינו בעל "הסולם" בספר "מתן תורה"). מתוך העבודה באהבת הזולת ועבודת האמונה, מתוך התבוננות בגדלות מלך היקום הניצחית, צריך האדם להגיע למסקנה שהרצון לקבל הנאה ותענוג שבו הוא רע, כי מנתק אותו מלהתחבר לטוב האמיתי, שהוא ה' יתברך.
עיקר ט':
אהבת חברים - אהבת רבו - אהבת הבורא יתברך. אלו הם ג' שלבים שבהם האדם מחנך את עצמו ליציאה מן האהבה העצמית שלו. במישור של בין אדם לחבירו, האדם צריך לבחור לעצמו בשלב ראשון כמה חברים היותר קרובים לליבו, ולתרגל איתם את ענין אהבת הזולת. רבינו בעל "הסולם" יצר מושג של ישיבת חברים , מושג זה בא להגדיר כינוס של החברים, אשר המשותף ביניהם הוא - שרוצים להגיע לדביקות בבורא ע"י תירגול של אהבת הזולת. הכינוס מתבצע אחת לשבוע ביום קבוע. הוא נוסד בימי בעל "הסולם", ונמשך מזה עשרות בשנים, גם ע"י תלמידי רבי ברוך שלום, בחייו וכן לאחר פטירתו, עד עצם היום הזה. המישור של בין אדם לרבו, בא לפתח נקודה אחרת של אהבת הזולת, והיא - התבטלות בפני ישות עליונה. וכל זה מוביל למטרה שהיא - אהבת הבורא יתברך. כמו"כ יש מסגרות נוספות של עבודה, חשובות ויום יומיות: בין אדם לאשתו, בין אדם להוריו, בין אדם לכל אדם , כפי שאמרו חז"ל: " הוי דן את כל האדם לכף זכות".
עיקר י':
בכללות העבודה של האדם יש להבחין ארבעה מדרגות: א) מקבל עמ"נ לקבל. ביאורו - שהאדם חפץ לקבל הנאה ותענוג מצד טבעו שברא בו ה' יתברך. וסיבת הדבר: היות ורוצה להרגיע את החסרון שיש בו לקבל הנאה ותענוגים. וזהו הרמוז בפסוק "עייר פרא אדם יולד", דהאדם נולד בהשתוות עם הבהמה, מה היא רוצה למלאות את תאוותיה, אף האדם כך. ובחינה זו נבחנת לטומאה וקליפה.
ב) משפיע עמ"נ לקבל. בחינה זו היא אמצעית בין קדושה לקליפה, והיא מכונה בשפת חז"ל בשם "שלא לשמה". דהיינו שהאדם עושה מעשי השפעה כלפי זולתו וכלפי ה' יתברך, אבל אין עושה זאת מטעם אהבת הזולת, אלא מטעם אהבת עצמו, היות ומקוה לקבל שכר תמורת עבודתו.
ג) משפיע עמ"נ להשפיע. בחינה זו כבר נבחנת לקדושה גמורה, ונקראת בשפת חז"ל לשם שמים . וענינה - שבכח האדם לעשות מעשים של השפעה לזולתו וכלפי ה' יתברך, ועושה זאת מחמת אהבת הזולת ומחמת אהבת ה' יתברך, דהיינו אך ורק מתוך דאגה כנה וטהורה להצלחת הזולת, ואינו חפץ לקבל שום תמורה לעצמו, לא בעולם הזה ולא בעולם הבא.
ד) מקבל עמ"נ להשפיע. בחינה זו היא מטרת הבריאה, משום שבה נשלמו כל התנאים: א) התחתון מקבל כרצון המלך ה' יתברך. ב) אבל לא מקבל מטעם אהבת עצמו, אלא אך ורק מטעם שחפץ להשפיע לבורא נחת רוח, וע"כ נמצא בדביקות גמורה בה' יתברך על אף קבלתו הנאה ותענוג,ובגללה. ולא עוד אלא בזמן שמקבל מטעם תועלת עצמו, הרי קבלתו מוגבלת, הן מטעם שהשביעה מכבה את התענוג, והן מטעם הבושה, משא"כ כאשר מקבל מטעם שרוצה להשפיע נחת רוח לה' יתברך, אזי אין גבול לכמה שיכול לקבל. דאין האדם יכול לומר: "כבר השפעתי מספיק לה' יתברך".
עיקר יא':
דרך תורה ודרך יסורים:
א) דרך תורה. זוהי דרך של דביקות בספרים אמיתיים, הדנים בדרך ההתחברות לה' יתברך. ולצורך ענין זה, השאירו לנו את סיפריהם, כל אנשי השם - הנביאים התנאים והבאים אחריהם העולים במסילת הקודש בית ה'. כמו"כ על האדם להתחבר עם אנשים עובדי ה', ההולכים באופן מעשי בדרך זו. וע"י שמחבר את עצמו לסביבה טובה שכזו, דהיינו לספרים אמיתיים ולאנשי אמת, אזי הוא נמשך בדרך של הארת נועם התורה המאיר לנפשו את גבהות ושלימות ה' יתברך. ובשיעור שמכיר ביופיה של המטרה, כך מכיר במיאוס הריחוק מן ה' יתברך.
ב) דרך יסורים. כאשר רואים מן השמים שהאדם או החברה אינם מבוגרים מספיק, בכדי להדבק בספרים ובסופרים, אזי מזמנים לאדם יסורים בכדי שיתעורר לראות את אפסיות הגשמיות ואת יפי הרוחניות וכל מילואיה.
וכך כותב רבינו בעל "הסולם" לגבי ענין היסורים: "כל אלו היסורים אינם שורים על קליפת הגוף שלנו הזו, שלא נבראה אלא למיתה וקבורה, שזהמלמד אותנו, שהרצון לקבל לעצמו שבו, לא נברא אלא רק למחותו ולהעבירו מהעולם, ולהפכו לרצון להשפיע. והיסורים שאנו סובלים, אינם אלא גילוים לגלות האפסיות וההזק הרובצת עליו. ובוא וראה בעת שכל בני העולם יסכימו פה אחד, לבטל ולבער את הרצון לקבל לעצמם שבהם, ולא יהיה להם שום רצון אלא להשפיע לחבריהם, אז היו מתבטלים כל הדאגות וכל המזיקים מהארץ, וכל אחד היה בטוח בחיים בריאים ושלמים, שהרי כל אחד מאיתנו, היה לו עולם גדול שידאג בעדו וימלא את צרכיו. אמנם בזמן שכל אחד אין לו אלא הרצון לקבל לעצמו, מכאן כל הדאגות היסורים והמלחמות והשחיטות, שאין לנו מפלט מהם. שהם מחלישים גופינו בכל מיני מחלות ומכאובים. והנך מוצא, שכל אלו היסורים המצוים בעולמנו, אינם אלא גילוים מוצעים לעינינו, בכדי לדחוף אותנו לבטל את קליפת הגוף הרעה, ולקבל צורה השלימה של רצון להשפיע. והוא אשר אמרנו, שדרך היסורין בעצמה מסוגלת להביאנו אל הצורה הרצויה.
עיקר יב':
עליות וירידות בחיי האדם: לאדם בניגוד לבהמה יש עליות וירידות. ומיהו הנק' אדם? המשתדל להדמות ליוצרו בענין זה של "מה הוא רחום אף אתה רחום". אבל מ ישכל ההתאמצות שלו בתורה ומצוות מושתתת על אהבה עצמית, דהיינו שמתאמץ את התאמצותו בכדי לקבל שכר בעולם הזה או בעולם הבא, לאדם כזה אין עליות וירידות כי גופו אינו מתנגד לעבודתו כלל ועיקר. אולם מי שהולך נגד טבע גופו ורוצה לשעבד את עצמו להקדוש ברוך הוא שלא עמ"נ לקבל פרס, אזי גופו מתנגד אליו במלוא החריפות והעוצמה, ונותן לאדם ציורים שחורים על השגחת הבורא בעולם, או על התורה והמצוות, וממילא אצל אדם כזה ישנן גם ירידות ממצבו. ובזמן הירידה האדם שוקע בתאוות גשמיות ונעשה מדוכדך ועצוב, ואז הוא זמן המבחן שלו - האם הוא מצליח להאמין למעלה מהדעת שכל זה בא מן הבורא לטובתו, בכדי שיראה את שיפלותו ואפסיותו, ויבקש את עזרתו, או שהוא נכנע לדעת שלו, וחושב שכל זה בא מחמת שאין הוא מסוגל להתרומם ולבוא לדביקות ה', ולכן כדאי לו למשוך את ידיו מכל הנושא הזה, כי הוא מיועד לאנשים מיוחדים בלבד.
עיקר יג':
ענין ימין ושמאל: עבודתו של אדם צריכה להתחלק באופן כללי לשתיים - ליום ולילה. יום הוא בחי' ימין, והוא רוב זמן עבודת ה' של האדם. ובזמן זה אסור לאדם להביט על עצמו, לראות מה השיג ומה לא השיג בתיקון עצמו, אלא הזמן להביט על גדלות ה' יתברך בלבד. וככל שהאדם חי ונושם יותר את הענין הזה, ומתבונן יותר על גדלות ה' יתברך, אזי נמצא יותר בשמחה. כי דבוק במלכו של עולם, ואין ענין מאושר יותר בחייו של אדם מאשר להדבק בישות האלוקית המושלמת. ואז האדם יכול לשמוח מכל נקודה קטנה של קדושה, כי אינו מסתכל על גדלות המעשה שעושה, אלא מסתכל על גדלות המלך שאותו הוא משרת. החלק השני של עבודת האדם צריך להיות מקצת מזמן עבודתו, והוא נק' בחי' לילה ובחי' שמאל. ואז הזמן שהאדם צריך להסתכל על עצמו ולראות כמה התקדם בכל הנקודות החשובות שבעבודת ה': בענין אהבת חברים, ובענין אמונה, בענין יראת ה' ואהבת ה' וכו'. ואז האדם רואה את מצבו השפל והירוד, ויכול לבקש עזרת ה' יתברך. ולכן נק' מצב זה שמאל, כי שמאל מורה על דבר פגום הצריך תיקון, משא"כ ימין מורה על שלימות.
עיקר יד':
תורה דרשות הרבים ותורה דרשות היחיד: תורה דרשות הרבים היא תורה הנלמדת בגופים רבים. למשל כאשר מדובר על יעקב ועשו, אזי מדובר על שני אנשים נפרדים, או למשל כאשר מדובר על עם ישראל במצרים, אזי מדובר על ב' עמים נפרדים. אבל תורה דרשות היחיד היא תורה הנלמדת בגוף אחד, דהיינו יעקב ועשו הם ב' תכונות הנמצאות באדם אחד, והן נאבקות על השליטה באדם. וכן ישראל ומצרים הם ב' תכונות הנמצאות באדם אחד, ותכונת ישראל נמצאת בשעבוד תחת בחי' מצרים. ולמעשה, זוהי הדרך האמיתית שבה צריך האדם ללמוד את התורה, כי בצורה כזו האדם רואה של ענין בתורה קשור למעשה אליו, ואין התורה ספר הסטוריה לא זהו ספר הדרכה להתחברות האדם עם בורא עולם, ומיועד לכל אדם בכל דור ובכל מצב.
מתוך ספר הסולם, מאת רבי אברהם מרדכי גוטליב שליט"א