סלח נא לעון העם הזה 

ב"ה.

שולחן-השבת

מבט מיוחד ומרתק לפרשת-השבוע,

לפי מדרשי חז"ל, הקבלה והחסידות

לאור תורת חב"ד

מאת

הרב יוסף קרסיק

שליח הרבי

ורב אזורי בת חפר - עמק חפר

פרשת שלח - "סלח נא לעון העם הזה"

תפילת המנהיג

  הרועה-הנאמן מבקש רחמים לבטל את רוע הגזירה וחרון-האף מצאן מרעיתו * מאמר על השפעת המנהיג בבני דורו, בקשר לימי ההכנה לג' תמוז להפוך גזירה קשה לחיי אושר

בשני מישורים משפיע הצדיק על בני דורו: בדרכים גלויות - מחנך ומורה דרך, מלמד תורה ומעורר לבם להתקרב לאבינו שבשמים, ובדרכים סמויות - מנשמתו הוא ממשיך שפע רוחני פנימי לנשמות בני דורו, כי, מוסבר בקבלה וחסידות  הצדיק הוא כמו 'ראש הדור' שכמו שה'ראש' מחובר לכל אברי הגוף והם יונקים חיותם ממנו, כך כל בני הדור יונקים חיותם מהצדיק.

נוסף לכך - מסופר בפרשת השבוע - הצדיק משפיע על בני דורו בכוח תפילתו, שהיא בוקעת רקיעים ועולה עד כסא הכבוד ופועלת עבור כל בני הדור לבטל גזירות קשות ולהפוך דינים לרחמים.

מחטאי הציבור החמורים ביותר, היה "חטא המרגלים", שבמקום להאמין ולבטוח בה', שמו בני דור המדבר את אמונתם במרגלים מפיחי הכזב:

בני העם היהודי שנבחרו מאת ה' להיות נושאי דגלו בעולם, וזכו להיות מובלים בידיו בניסים ונפלאות. הוא הוציאם מהעבדות בכור הברזל במצרים והוליכם במדבר בניסים ונפלאות על כל צעד ושעל - המן, באר המים, העננים שגם הגנו עליהם מן המזיקים, הנחשים והעקרבים, ומהשמש הקופחת והרוחות המדבריות וגיהצו את בגדיהם, עמוד האש האיר להם בלילה, וכו' וכו' - והנה אותו עם מסרב לקבל את הוראתו המפורשת של ה' לצעוד לארץ הקודש אל הגאולה, מתוך מחשבת כפירה שלא יצליחו לכבוש את הגויים הדרים בה! הם חוששים שמי שהוציאם ממצרים לא יצליח להכניסם לארץ חמדה!

החטא היה כה חמור ונורא שבגינו חרה אף ה' להכותם ולהמיתם - "אכנו בדבר ואורישנו", "אכלה אותם כרגע"!

אך משה רבינו הפציר בתפילות ותחנונים לה' "סלח נא לעוון העם הזה גו'" והצליח לבטל את הדינים ולהפוך את הגזירה הקשה מקצה לקצה, ולהאריך ימיהם בעוד שנים רבות, יש מהחוטאים שחיו עוד ארבעים שנה, ולא היה אדם מן החוטאים שמת לפני גיל שישים!

וחייהם לא היו מתוך דוחק ועוני, ולא מתוך צער וקשיים ולא בבית כלא, אלא חיי רווחה ועשירות מופלגת, מתוך שלווה ומנוחת נפש הכי מעולים שבן-אנוש יכול להעלות על דעתו, מצב שלא היה מעולם לשום עם בהיסטוריה האנושית: עם שלם חי 40 שנה בלי שום טירחה ועמל ברמת מחיה מעולה ומשובחת ביותר, כל מזונם ומחייתם ניתנו להם במתנת חינם משמים, והם זכו להגנה מהאוייבים על-ידי העננים בלא צורך להקים צבא, חיילים וכו'; גם עושר רוחני יוצא-דופן היה להם, הם זכו ללמוד תורה מ'רבן של כל בני ישראל' - משה רבינו! ובדרגתם הרוחנית הגיעו למעלות נשגבות כמבואר בספרי קבלה "שהם לא זקוקים לעולם הבא", מפני שכבר בעולם הזה הגיעו לדרגה אלוקית יותר נעלית מדרגת העולם הבא! וכל זאת בזכות תפילותיו של משה!

כי תפילת הצדיק כוחה אדיר ונשגב ביותר, להפוך ולרומם מאבדון ושאול תחתית, למצב של אושר וכל-טוב גשמי ורוחני!

תפילות שלא הועילו

למרות שכל החוטאים נושעו בכוח תפילותיו של משה, הרי המרגלים בעצמם מתו מיד באותו יום שחטאו ותפילות משה לא הגנו ולא סייעו בעדם! - מדוע?

לא מפני שחטאם היה חמור יותר [בשל העובדה שהם שהטילו את המורא בלב העם מלהכנס לארץ חמדה, "חטאו והחטיאו את הרבים"], שהרי בכוח תפילותיו של הצדיק לשנות גם גזירות הכי קשות בגין החטאים הכי חמורים והכי נוראיים?

אלא משום שהם מרדו במשה רבינו עצמו, הם לחמו נגדו והמרידו נגדו את כל העם, ככתוב "וילינו עליו את כל העדה", ובשל כך תפילותיו לא הועילו עבורם, כמו שהתבטאו חז"ל "אין קטגור נעשה סנגור", אותו אדם שאתה משים כ'קטיגור' נגדך, אינו יכול ללמד סניגוריה וזכות עבורך!

דבר דומה מצאנו בקשר ליום כיפור:

ביום מיוחד זה מתגלה הקשר העמוק בין היהודי לאבינו שבשמים ונמחלים כל החטאים והעוונות אפילו החמורים ביותר, אבל אדם המבעט ואינו שומר על קדושת היום, אין נמחלים חטאיו, וזאת לא משום שפגיעה ביום כיפור היא החטא החמור והנורא ביותר [שהרי ישנן חטאים שהעונש עליהם יותר חמור מהעונש על חילול יום כיפור], אלא כיוון שהוא פוגע באותו יום עצמו, ולכן אותו יום לא יכול להיות לו לסניגור ללמד זכות ולהצילו, שהרי "אין קטיגור נעשה סגניגור"; כך גם בנדון דידן, אכן ישנן חטאים יותר חמורים מפגיעה במשה, אבל המרגלים שפגעו בו נענשו יותר מכל, וזאת לא כעונש, אלא משום שבמרידתם במשה הם הפסידו שמשה שלא יוכל לשמש עבורם כסניגור.

מכאן למדים את החשיבות הגדולה להתחבר אל הצדיק, שהרי בתפילותיו הוא מגן על כל בני דורו, ואפילו על רשעים גמורים, מלבד באלו שלוחמים בו; ו"מכלל לאו אתה שומע הן", גודל החשיבות לדבוק בצדיק ובתורתו, לילך בדרכיו ולקיים הוראותיו, כי בכך מגבירים את השפעתו המופלאה עלינו.

חטא המרגלים מסופר פעמיים

לפי זה נבין מדוע לאחר שהתורה מספרת את השתלשלות חטא המרגלים והשכינוע שלהם את העם למרוד ולא לעלות לארץ, הרי בסוף הענין כשמתארים את העונש שהמרגלים קבלו, שבה התורה וכותבת פעם נוספת "וישובו4 וילינו עליו את כל העדה להוציא דבה על הארץ" - ולכאורה פסוק זה מיותר, שהרי מתואר בתחילת הענין באריכות החטא ומעלליו ומדוע הפסוק שב וחוזר על כך בשנית?

[יש שחשבו לפרש שהמרגלים הלכו לרגל שני פעמים ושני פעמים הם המרידו את העם, אך רש"י שולל זאת מכל וכל].

אלא סיבת הענין היא, כי יש הבדל בין התיאור הראשון של חטא המרגלים לתיאור השני: בפעם הראשונה התורה מדגישה שעיקר תלונתם היתה כלפי הקב"ה, וכדברי ה' "אשר המה מלינים עלי", אבל בתיאור השני - התורה מדגישה שהתלונה היתה כלפי משה "וילינו עליו" - על משה (ואהרון).

חטא המרידה בה' אלוקי ישראל חמור לאין-שיעור מחטא המרידה במשה, לכן בתיאור הראשון והעיקרי, מודגשת המרידה בה' ולא במשה, כי זה הפשע החמור ביותר, אבל בהמשך כשהתורה מדברת על העונש יוצא-הדופן שניתן למרגלים, שבו ביום שחטאו הם מתו, כאן התורה מדגישה את המרידה במשה, כי למרות שזו לא היתה הסיבה לעונש (הוא ניתן בשל החטא היותר חמור, המרידה בה'), אך זאת היתה הסיבה לכך שהמרגלים מתו ביום, בשונה משאר החוטאים שנשנעו במהלך הארבעים שנה הבאות:

כיוון שהם חלקו על משה ומרדו בו לכן הוא לא יכל להתפלל עליהם ממילא לא היה מי שיגן עליהם לכן מיד פגעה בהם מידת הדין, בו ביום שחטאו - מתו. אם כן העונש ניתן בגין המרידה בה', אבל ביצועו המיידי נעשה בגין איבוד 'מטריית הגנה' של משה, משום שמרדו בו.

נמצאנו למדים דבר נשגב על מנהיגי ישראל:

אכן תפילות כל יהודי נשמעות ומתקבלות בשמים, אבל מיוחדות הן תפילות הצדיקים הדבקים בה' בכל מהותם וביחוד תפילות משה, מנהיג הדור, המפציר רחמים עבור כל אחד ואחת מבני דורו, גם עבור רשעים גמורים, והוא מצליח לפעול ישועות בקרב הארץ.

המאבק של משה במדת הדין

על דרכי המאבק של משה במדת הדין להכניעה ולבטל גזירותיה, ניתן ללמוד ממלחמתו בעוג מלך הבשן:

עוג היה אדם גבוה מאוד, דבר המסמל את עוצמת כוחות הטומאה, ומולו ניצב משה שהיה בגובה עשר אמות, והוא אחז בידו 'רומח' באורך עשר אמות וקפץ עשר אמות לגובה, ואז היכה בקרסולו של עוג והרגו. המהר"ל מסביר הפן הרוחני במלחמה, שכדי להכניע את כוחות הטומאה צריכים שלוש מעלות:

1) גבוה עשר אמות - שלימות אישית בכל עשר כוחות נפשו, מנהיג עם עוצמה, גבורה עצמית וחוסן רוחני. 2) קפץ עשר אמות - עבודה בזריזות ומהירות, במלוא המוטיבציה והרצון בלי עצלות. 3) אחיזת רומח באורך עשר אמות - שימוש באמצעים וכלי מלחמה נאותים מול האוייבים.

וכמו בימים ההם כך בכל דור ודור כדי שמשה יצליח במלחמתו להכניע את כוחות הרוע והשלילה שבעולם - ובמיוחד בדורינו שתפקידו לסיים את המאבק, בסיום הגלות והבאת הגאולה - הוא משתמש בשלושת המעלות:

1) שלימות אישית - מעלותיו הנשגבות בכל תחומי הקדושה, התורה והמצוות. 2) כלי מלחמה - אביזרי הקרב של הצדיק הם תורתו, תפילתו, מעשיו ותלמידיו, הם שלוחיו לרחבי תבל. 3) קפיצה - עבודה בזריזות, בקפיצה וזינוק שלא לפי המדידות וההגבלות המקובלות, אלא בבחינת "אורות דתהו בכלים דתיקון", כמו שהרבי דיבר בשנים האחרונות על המאבק להבאת הגאולה.

ככל שדבקים ומתקשרים יותר בצדיק הדור, כך פעולתו והשפעתו בנו מתחזקת ומתעצמת, להתפלל ולהעתיר רחמים עלינו לכל טוב ו"לבני חיי ומזוני רויחי", עד לישועה הגדולה, בביאת משיח צדקינו יבוא ויגאלנו ויוליכנו קוממיות לארצינו הקדושה, במהרה בימינו בקרוב ממש.

מקורות - לקוטי שיחות: חלק י"ג, עמוד 44.

תגובות והערות-הארות יתקבלו בשמחה, למייל: rabayyk@zahav.net.il