19 יוני 2012
חיה ותן לחיות
בימים אלו אנו עומדים ניפעמים למול מסע ההכפשה האישי המתנהל כנגד חברת הכנסת אנסטסיה מיכאלי בעבור שהעזה להביע דעתה בענין אורחות חיי הקהילה "הגאה" או כפי שאנו נכנם כאן "העולצים".
לא הדברים שנאמרו על ידי חברת הכנסת מיכאלי הם כה חשובים כמו חוסר הסובלנות לדעתו של האחר שהתגלתה בכל כיעורה בקרב הקהילה ה"עולצת" ומכאן יש להזעיק את דעת הקהל הנאור והשפוי כנגד תופעה פסולה זו.
ה"עולצים" מחבבים להשתמש במונחים המגנים את המתנגדים להם כגון "גזענות", "איראן זה כאן", "הומופוביה" ודומים, מטעמים שאינם לענין. הללו כה שקועים ברחמים עצמיים עד כי נעלם מעיניהם כי אמנם קיימת הומופוביה בקרב הציבור ה"ישר" אך תחושות אלו נישענות על בסיס מוצק ועניני המביא הציבור הכללי לחשוש מתופעת "העולצים".... לא לשנוא, לחשוש. למה הדבר דומה, לאותם המתייגים את האיסלמופובים בתואר גזענים כאשר כל המדובר הוא, במרביתם המכרעת של המקרים בחשש קיומי לגיטימי גרידא.
ההכפשות והאלימות המילולית מצד "העולצים" עוברת כל גבול מקובל. הם, (אנו נוקטים בלשון הכללה מאחר שקולות שפויים בקהילת העולצים אינם נישמעים), אינם מבקרים לגופו של ענין אלא לגופו של אדם. לעולם נימוקיהם נוגעים באופיו של המבקר אותם ולעולם הביקורת הנגדית מצד ה"עולצים" אינה ענינית אלא ילדותית, בעלת גוון אינפנטילי. שעור באינפנטיליות-ביקורתית קיבלנו בתגובות "הקהילה" לביקורת שנישאה כלפיהם מפי חברי הכנסת אנסטיה מיכאלי ואורי אריאל ממש באמשים הללו. רבותי, מי שמבקש כבוד חייב לכבד את עצמו ואין כך זאת ניראה בתגובות הקהילה, במוכנות והקבלה לספוג ביקורת ענינית ולגיטימית.
נערים היינו וגם זקנו. בשנות השישים למאה הקודמת נעו הערכות מספרם של "העולצים" בהתאם למחקרים בעיקר בארצות הים אך גם בחוגים אקדמים בישראל, בגבולות ה- 5% כחלקם באוכלוסיה הכללית. באותה תקופה ניראה יחס כמותי זה לכאורה זניח הניתן להכלה ולהשלמה ובהחלט שאינו מאיים. הציבור כפרטים גינה את ה"עולצים" כתופעה שאינה מתישבת עם המקובל והטיבעי, משהו הנוגד את חוקי הטבע, אפשר אף כעין מחלה מסתורית אך הציבור לא ניזעק באופן גורף, כגוף אחד כנגד התופעה כתופעה כללית אלא כנגד בודדים מאחר שלא היה כאמור מקום להיזעק.
התמונה השתנתה חדות בשנות התשעים למאה הקודמת. אז כבר טיפסה ההערכה לחלקם של "העולצים" בקרב האוכלוסיה הכללית לרמות הנעות בתחום ה- 15% . כאן כבר הפכו בהדרגה תחושות עמומות של חשש ודאגה בקרב הציבור ה"ישר" לפחד קמאי.
החברה האנושית מבוססת על מוסד המשפחה המסורתית מאז שחר ההסטוריה. זהו כעין "גרעין האטום" החברתי אשר שאר חומרי הטבע סובבים עליו. המשפחה הגרעינית היא המכתיבה את אורחות החיים והמוסר החל מחברות האדם העתיקות ביותר ועד ימינו. והנה קם גורם זר בתוכנו ומעצמנו המאיים על שלמות החברה והוא הולך ותופח הולך ומקבל תאוצה, הולך ומפורר את מרקם חיינו מקדמת דנא והופכו לתופעה מדאיגה ומפחידה. אנו שתמיד סמכנו, גם בצוקי העיתים, על מוסד המשפחה אשר ישמש לנו משענת יציבה, מקום מפלט חמים ובטוח בעת הצורך, לפתע התחוור לנו כי משענתנו אולי האמינה והיחידה בחלד מתפוררת לנגד ענינו ותחליף הולם אין.
הוסף לכך מגמות חתרניות אשר כוונו בדיוק לשם כך, עירעור מוסד המשפחה והטלתנו לעבר עתיד לוט בערפל אשר בו אדם לאדם, בן לבן, הורים לבנים ואחים לאחים, זאב... ומשענתו היחידה של הפרט היא ד'לית ברירה "ממשלה טוטליטרית עולמית". יותר ויותר מתחוור כי קיימים גורמים העמלים ללא לאות ורחם להפכנו לצבר של בודדים (והמובילים מגמה זו במקומותינו הינם משרתי הפריצים: שימון פרסקי, יוסי ביילין ואהרון ברק בהכוונת גורמי חוץ מ"הקרן לישראל חדשה"), של פרטים תלושים האחד מהשני, מנוכרים עד זרא. הוא זה המון הפרטים המפוחדים, הזר והמוזר שהסופר העתידני ד'אז ג'ורג' אורוול כה הטיב לתארו בספרו "1984" ואשר שרטט בכישרונו התאורי-המילולי הנוקב את עתידותינו. הוא שהזהירנו מפני משטר הפחד והאימה בחברה של בודדים מנוכרים, אדם לאדם זאב, אשר יתרגש על ראשנו כדוגמת שנות השלושים למאה הקודמת בברית המועצות. מהנדסי ההמונים השולטים בחיינו (בעיקר אירגוני ה"סדר העולמי החדש") הגיעו למסקנה נכונה לכשעצמה מבחינתם ולתועלתם, - פסולה, ניבזית, בילתי מוסרית ובילתי אנושית בטבעה לטעמנו -, כי התובנה העתיקה של "הפרד ומשול" דהיינו, להפריד את הציבור לפרטיו ולנכרם האחד מהשני היא הדרך היעילה ביותר לשלוט בו ולהכחיד את רוח הביחד והערבות ההדדית בין פרטיו.
אנו אומנם יודעים כיום רבות אודות העמותות חוץ הפרלמנטריות בנוסך "משנאי החינם בנינו" הפועלות להחריבנו מבפנים במתכונת "עמותות גולדסטון" אך נעלמו מעינינו שני ראשי חץ נוספים המופעלים באופן מתוחכם אף יותר לשם אותה המטרה דהיינו, הפיכתנו ל"תבל-של-עבדים" בעבור משטר טוטליטרי של "המוארים" (האילומינאטי). והמדובר הוא בתנועה "העולצת" ובתנועת "הפמיניזם הרדיקלי". שתי התנועות מטרתן בקצה קודקוד הפירמידה, זהה, כלומר פירוק תא המשפחה הגרעיני והפיכתנו לאומת בודדים, אך שתיהן נוקטות בדרכים מעט שונות לשם כך. במאמר זה, מפאת קוצר היריעה נתיחס אך לקהילה "העולצת" וסכנתה לשלום ושלמות חברתנו. לא נתעלם מחלקן של הפמיניסטיות האנרכיסטיות המסוכנות למרקם חברתנו אף יותר מ"העולצים", אך זאת יגיע במאמר נוסף.
כיום, בפרוס העשור השני למאה העשרים ואחת, קיימות הערכות מחקריות מארצות הים כי חלקם היחסי של "העולצים" נאמד כבר ב- 25% מכלל האוכלוסיה (כולל שוכני הארונות) ונימצא במגמת עליה. כאן כבר נעשה הענין רציני, כאן כבר בהחלט אין המדובר בהומופוביה משום שינאת האחר אלא בחשש קיומי-קמאי נכון וסביר של ה"ישרים" מפני ה"עולצים". כאן כבר ניראית הסכנה לפירוק יסודותינו החברתים מוחשית ובהשג יד "עולצת", וכאן כבר קמים גורמים "ישרים" איכפתים שונים ומרימים קול זעקה ומבחינתם בצדק רב.
ומהעבר השני, קשה להאשים בלעדית את ה"עולצים" בכל מכל הכרוך בניתוץ מרקמנו החברתי, למעשה חשים אנו אמפתיה למאבקם להכרה חברתית. להיות "עולץ" אינה מחלה והגישה הרווחת לפני עשרות ומאות בשנים כי יש לאשפז "עולצים" במוסדות מתאימים או גרוע מכך, להוציאם להורג היתה כמובן מוטעה מיסודה וגרמה עוול נורא. תופעת ההומולסביות הינה מוטציה גנטית אנושית. במבט פילוסופי, אין הבדל בין אדם שהגנטיקה שלו יצרה בו עינים כחולות ולא שחורות, לבין הגנטיקה שיצרה "עולץ" ולא "ישר". המין האנושי כולו על מליארדי פרטיו הינו ההוכחה הגנטית לשוני בנינו ומאחר שאנו מקבלים זאת בטבעיות, חובתנו לקבל את קהילת "העולצים" כתופעה אנושית טיבעית למהדרין.
הרתיעה האנושית מהתופעה מקורה בדחף הגנטי הקמאי (כן, שוב הגנטי) של הגזע האנושי להמשיך את הדור והבנתו כי תופעת "העולצים" חותרת תחת אושיותיה ומפרקת את המשפחה הגרעינית וכך עומדת המשכיות הדורות הבאים בסכנה. אמנם אפשר וקיימים פתרונות טכנים להבאת צאצאים שלא במסגרת המשפחה, עדיין הרתיעה מתופעת העולצים" הינה תת-הכרתית, מובנה עמוק בתוך ישותנו הקיומית, הקמאית, האנושית-חייתית. בחושים נכונים אנו בני האנוש חשים כי מבנה המשפחה המסורתית יוצר סדר, הגיון וביטחון בעולמנו האישי, החברתי, הריגשי ועם ניתוץ המבנה המשפחתי, הרי שנוטל לאיפיוני חיים של כאוס, כל דאלים גבר, חברה מנוכרת קשה ואפלה, חברת בודדים מנותקים, חברה שאיננו חפצים לחיות בה. חייבים אנו לסמוך על חושינו אלה, הם לא איכזבונו בעשרות אלפי השנים החולפות.
מכיוון כי המדובר בתופעה טיבעית אשר אלו הנושאים אותה לא גרמוה אלא זו נכפתה עליהם משום גחמה של הטבע, הרי שאין כל מקום להדרתם של "העולצים", אל לנו לבוז להם, עלינו לקבלם כשווים בחברתנו, לשמור על כבודם ככבודנו, ולפעול בענינם בנוסח, "מה שאינו אהוב עליך אל תעשה לחברך".
אלא כאשר אנו שואפים לקבלם כשווים הרי שקיימים מספר חסמים והעיקרי שבהם הוא אשר נאמר לעיל. תופעת ה"עולצים" באמת ובתמים פוגעת בסופו של יום בנו ה"ישרים", (הסטרייטים"), בכך שסודקת ומפוררת את סלע קיומנו, הוא הגרעין המשפחתי ובמדה ואנו מכוונים לשוויון ולהתחשבות האחד בשני הרי שזכויותיהם של "הישרים" אינן נופלות כהוא זה מזכויות ה"העולצים". ולכן חייבים אנו לבחון התופעה וההתיחסות אליה לאור התזה הפשוטה והנכונה ביותר בעולמנו לחיים משותפים בין בעלי מגמות נוגדות דהיינו, "חיה ותן לחיות". נישמע פשוט? ואין הדבר כך. בתזה זו תמיד-תמיד יהיו בעלי הפלוגתא נימצאים בניגוד אינטרסים חמור בקצוות הנושא. אלא שתנאי "המדתיות" ההופך להכרחי הוא המאלץ את הצדדים בסופו של יום לוותר על מקצת משאיפותיהם על מנת להגיע לעמק השווה ולהשיג את מירב הרצוי ביותר להם.
כפי שעל ה"ישרים" להתחשב ב"עולצים", כך בדיוק נימרץ חייבים ה"עולצים" להתחשב ב"ישרים". דוגמא פשוטה היא ענין ח"כ אנסטסיה מיכאלי. טרוניותיהם האינסופיות של ה"עולצים" הן כי אין מאפשרים להם פתחון פה וביטוי הולם. אך כאשר אי-מי מביע ביקורת לגיטימית לחלוטית לגביהם, ניפערים כל תהומות גהינום ואש וגופרית ניטחים על המבקר האומלל. בישראל קיים מצב אנומלי בו ה"ישרים" אינם מעזים לבקר את ה"עולצים" ויש הרבה מה לבקר, שמא יחשפו לאלימות המילולית המזעזעת והעליהום הנורא בו נוקטים ה"עולצים" כנגד מבקריהם.
איננו וודאים מדוע קרה כך, אך המשותף לחלק ניכבד ביותר מאנשי התקשורת ו"התרבות" הישראלים, אינו רק היותם אנשי שמאל רדיקלי ואנרכיסטי אלא יתרה מזו, הינם ברובם "עולצים" הפועלים בשיטת "עולץ" מביא "עולץ" כאשר משרות נחשקות סגורות ומסוגרות ל"ישרים", הללו מפעילים הדרה כנגד "הישרים" ככל שעולה בידם. מאותו הרגע שהללו מזהים מטרה ראויה (לטעמם), מגוייס כל צבר ה"עולצים" במדינת ישראל, כגוש אחד, כאיש אחד בגסות נוראה, באלימות מילולית מטרידה, בלשון מלוכלכת ואלימה, לסתום את פיו של המבקר. ידועים מיקרים באוניברסיטאות חיפה ובן גוריון אשר בהם מרצים אשר העזו להשמיע ביקורת לגיטימית בנושאים הקשורים ל"עולצים" פוטרו לאלתר ממשרותיהם (סביר להניח כי פוטרו בידי "עולצים" שוטמי "ישרים" שם, או לחילופין אנשי "פוליטיקלי קורקט" החרדים למשרתם). תופעה זו הינה פסולה ועל המחוקק לתת דעתו בנידון (במדה ועדיין נותרו "ישרים" – תרתי משמע - גם בכנסת ישראל).
מן המפורסמות הוא כי מצעדי "הגאווה" של "העולצים" הינם לצנינים בעיני "הישרים". לא ניכנס כאן לוויכוח באשר למוחצנות המינית "הגאה" (אשר לטעמנו הינה בזויה ומקביסה). אם אדם מעונין לרוץ ולספר ל"חבר'ה" את מעלליו "העולצים", לחשוף את מבושיו בתחומו המוגדר והמוגן לעיני ידידיו , להתהולל מינית ככל שיחפץ בד' אמותיו או בהפגנה מוחצנת אך סגורה ויעודית, שיבושם לו, אלא שגם כאן קיימת אנומליה מרעימה. אם אדם ברחוב ישיל מכנסיו ויציג את פאר זכרותו לעיני ילדים הרי שמיד יילקח לבית האסורים ויבלה זמן רב בתאי הליזול של השב"ס. ואם כך, מדוע מוחצנות המבושים ותנועות מיניות ברשות הרבים ובפרהסיה במרכזיהן של ערינו, אשר אינן מותירות מקום לדמיון הינן מקובלות במצעדי "העולצים" כאשר ילדים, ד'לית ברירה חשופים לכל זאת, הן ישירות והן דרך תכני טלביזיה....היכן הצדק, היכן המדתיות, היכן ה"חיה ותן לחיות"?
מזה שנים שאנשים איכפתים מבקשים להצניע את המצעדים, לא לבטלם אלא להצניעם, באשר זכותם של ה"עולצים" להביע הפגנתם המוחצנת, אלא שעליהם לצעוד במקומות ואפשר גם בשעות אשר אנשים הסולדים מכך כולל ילדים לא יהיו חשופים אליהם כנגד רצונם. ואילו "העולצים", בכוונת מכוון, בלעומתיות ובהתרסה, עורכים מצעדיהם כעצם בגרונם של הבוחלים בהם. עקרון ה"חיה ותן לחיות" מופר גם כאן בגסות מזלזלת.
יש להבדיל בין זכויות צודקות לטפילות. כבר ציינו כי למצער כל הזכויות האזרחיות המוענקות ל"ישרים" חייבות להיות מוענקות ל"עולצים". אלא שיש לשרטט גבול לכך והגבול הוא כאמור "חיה ותן לחיות במסגרת מידתית". קו הגבול זה חייב להיות משורטט בתחום המשפחה הגרעינית הטיבעית האנושית. פעולת "עולצים" באשר לדרישותיהם המשפחתיות דומה לפעולת מחרבי הדמוקרטיה מבפנים והדוגמאות לכך רבות. בישראל קשה להחמיץ את שמעוללות העמותות חוץ הפרלמנטריות, "עמותות גולדסטון" הידועות לשמצה עמוקה העושות שימוש ניבזי ונכלולי במערכת המשפט הדמוקרטית על מנת לחרב אותה הדמוקרטיה כנגד רצון רוב הציבור.
כך גם באשר ל"עולצים". אל לנו להניח להם לחרב את בסיס קיומנו החברתי והמוסרי והוא התא המשפחתי הגרעיני, בעודם מבקשים ובדין להיות ככל אדם כחלק מחברתנו, אל לנו לתת להם דריסת רגל שם. על "הישרים" להגן על בסיס ויסוד הוויתם כפי שהם מבינים זאת.
אדרבא, במדה וחפצים ה"עולצים" בצורה מסוימת של איחוד חוקי בין שני פרטים "עולצים", עליהם לפתח תקנונים ודרכים חלופיות המעוגנות בחוקי המדינה עבור עצמם בניפרד והרחק מעניני, תקנוני וחוקי המשפחה "הישרה", הגרעינית, המסורתית הכוללת גבר ואשה וילדים כגרעין המשפחתי, ולא להשען באורח סימביוטי על רצוננו הטוב והדמוקרטיה הרופסת שלנו, לנצל את התקינות הפוליטית הבזויה הקיימת בחברתנו על מנת לחרב את מרקם חיינו החברתים גם אם אינם עושים זאת בכוונת מכוון אלא כענין של מחדל.
אהרון רול
המחבר הינו יועץ אירגוני ודירקטור ניהול פרויקטים בכיר לחברות ואירגונים בענף המחשבים http://www.aaronroll.com http://www.global-report.net/aroll/>
