מספרי סיפורים כמעט שאינם עושים אבחנה בין סיפור לילדים וסיפור למבוגרים. בשני המקרים, אתם רוצים לדמיין את הסיפור בעצמכם ובאופן מלא ככל האפשר, לפני שתתחילו לספר אותו. אם אתם לא רואים את הסיפור בדמיון, גם המאזינים לא יראו אותו. בשני המקרים אתם רוצים למצוא בסיפור את נקודת מבטכם כדי שתרגישו שאתם עומדים מאחוריו.
ובכל זאת יש הבדל, גם אם קטן. אלה הדברים שכדאי לדעת:
מעל הכל, כבדו את המאזינים הצעירים. הכוונה צריכה להיות אמיתית וכנה, אל תנסו לחנך דרך הסיפור. האם אתם מספרים מתוך רצון לתת מתת של אהבה? ליהנות יחד? לחלוק משהו מעניין שמצאת? אלה כוונות מכבדות.
הימנעו מדיבור תינוקי, ילדותי או מתיילד. זו התנהלות יהירה ומרחיקה. ילדים אינם טיפשים או סוג של חיות בית. הם יצורים אינטליגנטיים, רק עם פחות ידע וניסיון. כאלה יש גם הרבה מבוגרים. זה לא אומר שתעזו לדבר איתם בטון תינוקי.
אותו כלל חל גם על שאלות תוך כדי סיפור. יש לרבים נטייה לעצור את הסיפור ולשאול שאלות כדי לבדוק אם הילד קשוב או "לחזק" אצלו את ההבנה. האם הייתם שואלים מבוגר את אותן שאלות? אם התשובה היא לא, אל תשאלו גם את הילד. השאלות הללו משדרות "יש כאן משהו שלא בטוח שאתה יודע או מבין, אז בוא אני אראה לך". לא לעניין.
ספרו סיפורים מצוינים. סיפורים מצוינים, סיפורי מופת, מעשיות וסיפורי עם הם מזון משובח לכולם. אנחנו צריכים לשמוע אותם. הם עוזרים לנו לפתח תבניות פנימיות ויכולת התמודדות. ספרו סיפורים מלאי דמיון והרפתקאות, סיפורים על אהבה, הישגים, סיפורים מצחיקים, סיפורי חכמה וערמה – כל סיפור שיש בו מוטיבים אוניברסאליים. ההבדל היחיד בין מבוגרים וילדים בעניין הזה, הוא היכולת של ילד להכיל מורכבות והפשטה.
מעשיות הן אוצר בלום של חכמה. והחכמה האצורה בהם, שוכנת בסיפור קצר ולא מורכב לתפיסה. כך גם סיפוריכם האישיים – הם אינם סיפורים רחבי יריעה, אלא סיפורי חוויות קצרים, סביב אירועים ממוקדים. רק קחו את הזמן לעצבם לכדי סיפור.
כן, ספרו את אותו הסיפור גם בפעם ה145. לילדים יש נטייה לבקש את אותו הסיפור שוב ושוב. היענו לנטייה הזו, ראו בה אתגר עבורכם לראות את הסיפור בכל פעם מחדש. יש סיבה לבקשה הזו והיא קשורה בפיתוח תחושת ביטחון ברצף האירועים ודרך התפתחותם בסיפור – מה שבדרך-כלל לא קורה בחיים.
מה יראה הילד בדמיונו? נסו לדמיין את הסיפור מנקודת מבטו של ילד. ילדים מפענחים את מראות הסיפור כמו שאנחנו מפענחים תמונת נוף – זה מה שרואים. אם אימו של משה הניחה אותו על מי היאור, הילד רואה בדמיונו אמא מניחה ילד על מים זורמים בתוך תיבה הולכת ומתרחקת. זה לא מראה אפשרי לעיכול בגיל מסוים. רק בגיל גבוה יותר יוכל הילד להבין את מורכבות התמונה ולהכילה רגשית. עם סיפור כזה כדאי לחכות.
אלימות בסיפורים אינה מיתרגמת לאלימות במציאות. החשש של הורים רבים מפני סיפורים שיש בהם אירועים אלימים מתבסס על המחשבה שהאירוע הסיפורי הוא הטקסט בלבד ושילדים רואים את החיים והסיפורים באותה עין. ילדים מבינים היטב שהסיפורים הם מגרש משחקים בעולם הדמיון. הם מחפשים את ההבנה הזו גם בעיני המספר. אם הם יראו שאתם באמת מאמינים שיש דרקונים בעולם, הם אכן ייבהלו.
אם ילד עוצר אתכם באמצע סיפור ומתחיל לדבר על משהו אחר, אל תעצרו אותו. משהו בסיפור או בתוכו עורר בו את הרצון לדבר על כך. זו תגובה מצוינת והיא קורית גם למבוגרים בזמן שהם מאזינים לסיפורים. רק שמבוגרים אינם חולקים את המחשבות הללו בקול רם. חכו עד סוף ה"דיבור" ואז תראו אם אפשר לחזור לסיפור. אם לא, ותרו.
לספר "בפה" כמה שאפשר ובעיקר על עצמכם. לספר "בפה" הוא מונח של ילדים. הכוונה – על-פה, בלי הספר. ילדים אוהבים לשמוע סיפורים עין בעין ולא פחות מכך את סיפוריכם האישיים, על הזמן בו הייתם אתם בגילם, על איך היו סבא וסבתא, על חוויות שהם חווים וחוויתם גם אתם. הם רוצים לדעת מה עשיתם, איך התמודדתם, מה היה קשה ומה היה כייף.
והכל בכייף, עם חיוך גדול והרבה הנאה.
לימור שיפוני The Story Telling Company Inc מספרת סיפורים בכל מדיום - עין בעין, בכתיבה, מדיות דיגיטאליות, באזזים שיווקיים ובכל דרך בה יכול סיפור לצאת החוצה ולהגיע אל מי שצריך ורוצה לשמוע אותו. מנחה סדנאות במדיה חברתית לאנשי מקצוע בתחום המרקום, שיווק, משאבי אנוש, גיוס והדרכה, ניהול וכתיבת תוכן.