המוות בתרבות המערבית- סקירה היסטורית 

התמודדות עם המוות, עם עובדת היותנו בני-תמותה ועם החרדה והשאלות הקיומיות הנובעות מכך, היא מנת חלקה של החברה האנושית מאז ומעולם. עדויות לכך ניתן למצוא במקורות ובמיתוסים של ערש התרבות המערבית. בספר ''בראשית'' מונע האל מן האדם את האפשרות לחיי נצח: ''ויאמר יהוה אלוהים הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע ועתה פן ישלח ידו לקחת גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם.'' (בראשית ג, כב).

באפוס הגבורה השומרי ''עלילות גלגמש'', המשיק בנקודות מסוימות לאפוס הבריאה העברי ולסיפור המבול, מדבר גלגמש על אובדן (בעקבות מות חברו הטוב-אנקידו), על חרדה מפני המוות, ועל השאיפה לחיי נצח: ''כיצד זה אשקוט, כיצד אמצא מנוח? היאוש אוכל את ליבי, ומה שאחי כיום הוא, אהיה גם אני כשאמות. ומשום פחדי מן המוות, כמיטב יכולתי אעשה למצוא את אתנפישתים. רק לו מבני האדם כולם, נתנו חיי נצח.'' (עלילות גלגמש, עמ' 55).

  (Aries, 1995) מצביע על כך שהאדם הוא היצור החי היחיד המביא את מתיו לקבורה. לדבריו, מעשה זה מבדיל בין האדם הראשון לבין אבותיו הקדומים, אשר חלקם השתמשו באש ובכלים, אך לא כרו קבר למת. ''בתי הקברות'' הראשונים מתוארכים לתקופה שלפני ארבעים אלף שנים והיו למעשה קברים משפחתיים משותפים. מתקופה זו ואילך בתי הקברות והקברים מסמלים את ''בית העולם'' (מקום המגורים הקבוע) של האדם, ומעידים על הקשר בין המוות והתרבות. בר-גל (2010) מוסיף כי בתי הקברות המוכרים לנו היום, הם תוצר של מאות השנים האחרונות וכי סגנונם והמצבות שבהם מושפעים מתהליכי עיור ותיעוש, מרעיונות אדריכליים, ומהפיכת המצבה לדרך הנצחה אישית של האדם הפשוט. בית העלמין והמצבות מספרים לא רק את הסיפור האישי של הנפטר, אלא גם את הסיפור החברתי של הקהילה כולה.

העת המודרנית והפוסט-מודרנית

כאמור, בתקופות קדומות היה המוות נוכח יותר בחיים החברתיים בשל העובדה שאנשים מתו בגילאים צעירים, והמוות עצמו היה פעמים רבות אכזרי וכואב. אנשים שחיו בתקופת הרנסנס ובימי הביניים שקדמו לו לא יכלו להכחיש את המוות, כיוון שפגשו בו באופן יום-יומי ובלתי אמצעי. אנשים חולים וגוססים טופלו בבית ולא בבתי חולים כפי שנהוג היום, ומראה של גופת אדם, היה מחזה שכיח (Lendrum & Syme, 2004). בהקשר זה, טוענת או'גורמןO'Gorman, ) (1998 כי אין דבר שהשפיע על איכות החיים במאתיים השנים האחרונות כמו ישום הטכנולוגיה על המחלות ועל המוות, שהביאה להארכת חייהם של חולים כמו גם השפעות רבות נוספות.

ווילמוט (Willmott , 2000) מוסיף כי בחברה המודרנית, שעברה תהליכי חילון, יש פחות אמונה בחיים שלאחר המוות והדבר מביא לצורך בריכוך נושא המוות עבור אנשים רבים. לאור זאת, התפתחו מנגנונים חברתיים של הדרת המוות מחיי היום יום באמצעות התבוננות דרך עדשה פרטנית ורפואית באנשים חולים וגוססים. בנוסף, החל מהמאה ה-19 יסדה החברה בתי חולים המרחיקים את הגוססים ואת המוות פיזית ורגשית מהחיים החברתיים.

בחברה המערבית-מודרנית של ימינו, נושא המוות הוא כבר טאבו- עניין שיש הסכמה כללית שלא לעסוק בו (ויצטום, 2004). כותבים אחרים מצביעים על שינויים משמעותיים גם בטקסי הפרידה (לוויות) מן המתים, ואף על מחסור בטקסים מתאימים לחברה החילונית המודרנית. מחסור זה מוסיף גם הוא לקושי להתמודד עם המוות ולהכחשה האישית והחברתית שלו (O'Gorman, 1998).

הגישה האקזיסטנציאליסטית

אחת מהגישות הפילוסופיות הרלוונטיות ביותר לנושא המוות וההתמודדות עמו, היא הגישה האקזיסטנציאליסטית. פרנקל (1981, שנת הפרסום המקורית אינה ידועה) מגדיר את המושג אקזיסטנציאלי-קיומי בשלושה אופנים:

• הקיום עצמו.
• טעם הקיום.
• שאיפה לפשר.

זרם פילוסופי זה החל את דרכו בסביבות 1834-1840 עם ההוגה סרן קירקגור, אשר ביקש לתרום לאנושות המבקשת להקל על עצמה יותר ויותר, מעט קושי. את כתביו של קירקגור שלא זכו לפרסום בימיו, פרסם מאוחר יותר הפילוסוף מרטין היידגר. שנים לאחר מכן, הוגים אחרים כגון פול טיליך ואלבר קאמי המשיכו וכתבו, כל אחד על פי גישתו הייחודית, על נושא זה, ומטפלים ידועים כמו רולו מיי וויקטור פרנקל אף פיתחו גישות טיפוליות המבוססות על הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית (Yalom, 1980).

מון Moon ,1995)) מסביר כי הפילוסופים האקזיסטנציאליסטים מבדלים עצמם מפילוסופיות אחרות, ומתרחקים מחומרנות והדוניזם. הוא טוען כי אנשים רבים מתקשים לקבל את הגישה הפילוסופית, המדגישה את הקושי והסבל שבקיום האנושי, אך למרבה הצער, הם מחמיצים בכך גם את התקווה והערכים שמציעה פילוסופיה זו.

טיליך (2005) מדבר על שלוש חרדות קיומיות: חרדת המוות והגורל, חרדת הריקנות וחוסר המשמעות, וחרדת המצפון והאשמה. הוא טוען כי שלושתן קיומיות במובן זה שהן חלק בלתי נפרד מן הקיום האנושי, וכי הן אינן משתייכות למועקות ולחרדות המתקשרות לתחום מחלות הנפש. פרנקל (1981) מסכים עם השקפתו של טיליך כי הקושי הקיומי והשלכותיו אינם בגדר מחלת נפש, אך לדבריו הם בהחלט מהווים מצוקה רוחנית. הוא טוען כי האדם זקוק לשאיפה ומאבק על השגת פשר ומטרה, ולא להגעה לאיזון שליו (הומאוסטזיס). לטענתו, ראשית מאוויו של אדם הוא לא להפיק עונג או למנוע כאב, אלא למצוא פשר בחייו. הוא אף מוסיף ואומר כי אדם נכון לסבול, בתנאי שימצא משמעות לסבלו.

אחד המושגים שפרנקל תורם לדיון האקזיסטנציאליסטי הוא ''ריק קיומי''. הוא מתאר אותו כחזון נפרץ במאה ה-20 ומסביר שהאדם איבד את האינסטינקטים שהקנו לו בטחון מסוים של ''מה לעשות'' ואח''כ את המסגרות שהורו לו ''כיצד לנהוג''. הוא חזה כי השעמום, כביטוי של הריק הקיומי, יחלחל ויתפשט במרוצת השנים בעיקר לאור התיעוש והמיכון אשר יפנו שעות רבות בחיי האנשים, אשר לא ידעו כיצד למלא את הזמן הפנוי ויעמדו מול הריק הקיומי ביתר שאת.

שנים מאוחר יותר, מוסיף התאורטיקן הצרפתי בודריאר טענה משלו בדבר התרבות בימינו ויחסה למוות ומכריז כי תרבות הצריכה בעידן הקפיטליסטי מבקשת להדחיק ולהכחיש בכל מחיר את המוות באמצעות האובססיה של פעולת הקנייה (כץ-פרימן, 1992).

קמי (1990, שנת הפרסום המקורית אינה ידועה) מביא את המיתוס המפורסם על סיזיפוס כמשל להתמודדות ראויה עם גורל האדם, בו הוא נועד להמשיך ולגלגל את האבן במעלה ההר, להמשיך ולחיות, על אף שההמשך ידוע מראש: האבן תתגלגל למטה- האדם ימות. קאמי טוען כי המיתוס הוא טראגי משום שגיבורו מודע. אלמלא היה מודע, היתה בו תקווה להצליח והעינוי הטמון במצבו היה מופחת.

קאמי מתייחס למספר מושגים מרכזיים:

האבסורד- מצבו של האדם בעולם. זהו מצב בלתי אפשרי, מצב של סתירה פנימית הנולד מהקיום המשותף של האדם והעולם. כמו שחקן המודע לתפאורה שסביבו ומתוך המודעות, הוא הופך זר ולא שייך אליה. לדבריו, האדם הוא קרבן של אמיתותיו. משהכיר בהן, לא יוכל להשתחרר מהן. אדם שנתוודע לאבסורד, קשור אליו לעולם.

מרד- המרד היא המודעות של האדם לגורלו, ואי ההשלמה עמו. נוכחות מתמדת של הידיעה כי הקץ עתיד לבוא. המרד הוא חוסר תקווה לשינוי הגורל והוא מערער על העולם בכל רגע. הוא כוח מניע בחיי האדם, מפני שהוא מעניק להם את ערכם על אף שהם חסרי משמעות (קמי, 1976).

חירות- חירות מדומה היא מצב בו נדמה לאדם כי הוא שולט בחייו ומנווט אותם לעבר מטרות וכי יש משמעות למעשיו (כגון הקמת משפחה, רכישת מקצוע). ההסתגלות להשגת המטרה הופכת את האדם ל ''עבד לחירותו''. ככל שהאדם מארגן את חייו כדי להוכיח שיש להם משמעות כך הוא מצמצם את חייו ומקטין את חירותו האמיתית. במקום זאת מציע קאמי לחזור אל האבסורד ולהחיות אותו, להביט בו, להכיר בכך שאין מחר, ובכך- לקנות את החופש האמיתי. על אף שישנן גישות ומסורות אקזיסטנציאליסטיות שונות, המשותף לכולן, היא ההסכמה כי ייסורים, סבל ומאבק הם אלמנטים הכרחיים בקיום האנושי, ומהווים חוויה אוניברסאלית. האקזיסטנציאליסטים מחויבים לשחרור האנושות מהכחשת חרדות שאי אפשר לברוח מהן, פחדים, ושגרה רדודה. החרדות ההכרחיות הללו צומחות מתוך ארבעה חששות אולטימטיביים: מוות, חופש, בדידות וחוסר משמעות (Moon, 1995).

היבטים פסיכולוגיים במפגש האנושי עם המוות

על אף העיסוק המחקרי והתיאורטי הרב בנושא המוות, חסרה ''תיאוריית על'' מקיפה בנושא זה, אשר ממנה יוצאים ומונעים החוקרים (פלג וליכטנטריט, 2010). במסגרת סקירה זו, אבקש להתייחס ל''משולש'' מושגים: אבל, טראומה, וחרדת מוות. מושגים אלה קשורים הן לתאוריה והן לפרקטיקה של הטיפול, ורלוונטיים לעבודת המחקר הנוכחית.

מושג האבל

העיסוק השיטתי באבל החל, כמו נושאים אחרים בתחום הפסיכולוגיה, בעבודתו של פרויד, אשר ראה את האבל קרוב יותר ל''דיכאון'' מאשר ל''טראומה''. תאורטיקנים שונים הדגישו את האבחנה בין אבל פתולוגי לנורמלי, ושמו דגש על מתן אישור לאדם האבל שהתחושות הפיזיות והפסיכולוגיות המסוימות המלוות לאבל הן, למעשה, צפויות למדי למצב זה. התאבלות היא בעלת התגלמויות קונקרטיות מסוימות. הקשר החזק לאדם מפנה את מקומו לתחושה חזקה לא פחות של ריקנות המורגשת באופן פיזי (דאלי וקייס, 1993).

מחקרים מאוחרים יותר הדגישו כי אבל הוא תהליך טבעי בו האדם עובר שלבים שמסמלים מעבר מחוסר רצון להיפרד, ליאוש וויתור על הקשר, ועד לקבלת המציאות החדשה (ברום, קלבר, ון דן באוט, 1993, Updegraff & Taylor, 2000).

החברה המערבית בימינו מגדירה כאנשים שאבלם לגיטימי את מי שיחסיהם עם הנפטר מוכרים חברתית, לרוב מי שמהווים חלק מהמשפחה הרשמית. עם זאת, ישנן חוויות אובדן רבות שעוברים אנשים שאינם ממלאים את אחד מהתפקידים החברתיים הללו. למרות הידע הרב הנצבר לגבי אובדן ושכול, אנשי מקצוע רבים, כמו גם החברה בכללותה, מזניחים במחקר ובפרקטיקה קבוצות גדולות של אבלים (בר נדב, 2010). תהליך האבל, המתחיל עם היוודע דבר המוות, הוא חוויה קשה ומתמשכת, הכוללת תהליכים מורכבים, ומטרתו להביא בסופו של דבר להסתגלות מחודשת לחיים ללא הנפטר, לשיקום ולאיזון מחודש (רובין, 1993).

בר נדב (2010) מסביר כי תהליך ההתמודדות עם אובדן מעוצב במידה רבה ע''י ההקשר החברתי שבו הוא מתרחש. לחווית האובדן השפעה רחבה על המתאבל, ובעקבותיה מתרחשות הפרעות בתפקוד בתחומים הנפשי, ההתנהגותי והבין-אישי. מטרת ההתאבלות היא להגיע לאיזון מחודש בכל התחומים, אך לרוב לא תהיה זו אותה רמת תפקוד ואותה אישיות שהיתה לפני האובדן. הוא מציין מספר גורמים הקשורים לקשיים בעיבוד האובדן כגון הגיל בו ארע האובדן, איכות הקשר עם הנפטר כשהיה בחיים, מוות פתאומי לעומת מוות צפוי, גורמים אישיותיים שונים של האבל, מידת התמיכה החברתית וכן מידת התלות בנפטר ודימוי עצמי נמוך בעקבות האובדן. יחד עם זאת, אובדן של אדם קרוב ואהוב, צפוי שיביא בעקבותיו אובדן של ערך עצמי לצד צורך בהתארגנות מחדש של העצמי ביחס לנפטר, לעצמי ולעולם כולו.

תפיסת האבל המסורתית גרסה כי מצופה מהאדם ''לשבור'' את הקשר בינו לבין הנפטר, להשתקם מהאבל תוך תקופה של שנה עד שנתיים ולחזור לתפקוד תקין. עם זאת, בעשורים האחרונים חל שינוי משמעותי בחשיבה המקובלת לגבי מטרתו של תהליך האבל. שינוי זה מתבטא במעבר משימת דגש על קטיעת הקשר עם הנפטר, להמשכיות של הקשר, תוך עיבוד מחדש שלו והתאמתו מקשר עם אדם חי לקשר מתמשך עם אדם מת (Wortman & Silver, 2001). נימאייר קסה ופורת'ר (Neimeyer, Keesee & Fortner, 2000) תומכים ברעיונות אלה בכותבם כי למרות שהמוות והאובדן הן חוויות אוניברסליות, המשמעות שאנו מייחסים לארועים אלה היא אישית ביותר. לטענתם, תהליכי האבל הם למעשה תהליכי הבנייה מחדש של משמעות.

כותבים נוספים כמו לויד (Lloyd ,2002) ותומפסון (Thompson, 1998) מדגישים את חשיבותה של מציאת משמעות מחודשת לחיים בתהליך ההתמודדות עם המוות והאובדן. אפדגרף וטיילור (Updegraff & Taylor, 2000) מדגישים את ההזדמנות לשינוי אישי-פנימי, לגדילה ולהערכה מחדש בקרב אנשים שחוו אובדן משמעותי, לצד הקושי האדיר הטמון בהתמודדות זו. 

המשגת האבל כטראומה

אירועים המוגדרים ''טראומתיים'' הם כאלה שבהם אדם חווה סכנה מיידית וחריפה לעצמו או לזולתו, תוך הצפה בתחושות של חוסר אונים ושל פחד (http://www.natal.org.il). מבחינה פסיכולוגית, ניתן להגדיר ארוע טראומתי כאירוע בלתי צפוי, או בלתי מתקבל על הדעת, בעל עוצמה בלתי ניתן לשליטה, ובלתי נמנע.

 

מחקרים שונים מציעים כי מה שמשפיע על מהלכם והתפתחותם של סימפטומים טראומתיים, היא הדרך שבה הם נתפסים, וכן עוצמת האובדנים, הקונקרטיים והסימבוליים כפי שנחוו ע''י האדם (שלו ותובל-משיח, 1999). ברום, ואח' (1993) הגיעו למסקנה כי ישנה נטייה הרווחת בקרב אנשי מקצועות בריאות הנפש לבודד תחומי טראומה שונים, (כמו למשל יצירת אבחנה בין אבל בעקבות אובדן, לבין תגובות לאירועים טראומתיים אחרים) וכי בעצם זהו ניסיון להתמודד עם ההיבט האישי המאיים שבמפגש עם חוויות טראומתיות. למעשה, הם טוענים, אובדן אדם אהוב הוא תת-סוג של ארועים טראומתיים, וקיים דמיון במבנה של תהליך ההתמודדות. התכנים של כל מקרה ומקרה שונים מאוד זה מזה, אך דפוסי ההתמודדות והגורמים שמשפיעים על תהליך ההתמודדות, זהים.

חרדת-מוות

יאלום (2009) מבהיר את הקושי בחיים תוך תחושת מודעות מלאה למוות, ואומר כי דבר זה דומה לניסיון להישיר מבט אל השמש- האדם מסוגל לשאת זאת רק במידה מוגבלת. כיוון שאיננו יכולים לחיות כשאנחנו משותקים מפחד, אנו מייצרים שיטות שתרככנה את אימת המוות. קיומה של חרדת מוות בעידן הנוכחי מובנת ביותר על רקע סקירת התפתחות יחסה של החברה המערבית כלפי המוות, ובמיוחד על רקע הניסיון להכחישו ולהדירו מן החיים החברתיים.

פרנקל (1981) המשתייך לזרם האקזיסטנציאליסטי, פיתח שיטת טיפול שעיקרה תרפיה של מציאת משמעות. פרנקל מתייחס לקושי של המטפלים והתרבות לתת מקום לסבל שהוא למעשה חלק מהחיים. כאשר השאיפה היא לאושר, הסבל נתפש כדבר שיש להפטר ממנו. לכן מי שסובל מרגיש, בנוסף לאומללותו, גם בושה ואשמה. הטיפול שמציע פרנקל לא מבקש לפתור את הסבל, אלא להחזיר לאדם את יכולתו לסבול, אם יש צורך בכך, ולאחר מכן- למצוא משמעות בסבלו. כלומר, לא לנסות להפטר מהחרדה הקיומית והסבל שהיא גורמת, אלא למצוא את המשמעות האישית במצב הקיומי הבלתי נמנע.