"הארי קרא את המילים לאט, כאילו תהיה לו רק הזדמנות אחת לספוג את משמעותן, ואת המשפט האחרון קרא בקול. 'האויב האחרון שימוגר הוא המוות'...- מחשבה איומה עלתה בו, ועימה מעין בהלה. זה לא משהו מתורת אוכלי המוות? מה זה עושה פה?
"הכוונה היא לא למגר את המוות כפי שאוכלי המוות מתכוונים, הארי", אמרה הרמיוני בקול רך. "הכוונה ... אתה יודע... לחיות מעבר למוות. לחיות אחרי המוות".
אבל הם לא חיים, חשב הארי: הם אינם.
דעתו של הארי לא נחה בעקבות הפירוש של הרמיוני, ולמען האמת, גם שלי לא. הרמיוני הרציונליסטית מוצאת פתרון פשטני למה שבעיני הוא הרבה יותר מפתגם סמנטי שכותבים על מצבות. אני רוצה להציע פירוש שמניח שדמבלדור בחר את המשפט, ובחר היטב. אני מוצאת במשפט הזה רמז ואפילו עצה שעשויה לשמש את הארי בעתיד. (אינני יכולה להוכיח את ההנחה שדמבלדור בחר את המשפט, אבל אני מוצאת שזו אפשרות סבירה ביותר. מאחר שלא נותרו לפוטרים קרובי משפחה הגיוני להניח שדמבלדור טיפל בקבורתם, כשם שטיפל במציאת מסגרת לבנם היתום.)
• הכל על מיגור המוות
בספרות הפנטזיה, כמו בספרות מן העולם העתיק, אנו מוצאים שלוש דרכים להתחכם למוות:
• דחיית המוות
• ביטול המוות
• התעלות מעל המוות
• דחיית המוות- חיים ארוכים מאוד שלא כדרך הטבע זו התחכמות מקובלת יותר למוות, ואנו מוצאים יחס סובלני כלפיה. האח השלישי ב"במעשייה בשלושה אחים" בחר להתחכם כך למוות- הוא ביקש לו אמצעי שיאפשר לו להתחמק מהמוות עד שיהיה מוכן לצעוד אליו בלב קל. הוא ביקש לעצמו חיים ארוכים אבל לא חיי נצח, ועל כן הוא האח ה"הטוב" בסיפור. דחיית המוות מתאפשרת גם בזכות סם החיים שמופרש מאבן החכמים, ואמצעי זה משמש את ניקולס פלאמל וזוגתו, שסידרו לעצמם חיי נצח עד שיבחרו למות. הם גם מקבלים ברצון את הדין להשמיד את האבן כשהיא נחשפת לסכנה. עוד מהז'אנר- אנדר ויגין האריך את חייו באופן מלאכותי על ידי מסעות בין העולמות. בשונה מן האחרים, לאנדר אין שום כוונה לחיות כ"כ הרבה, פשוט לא יצא לו למות...
בספרות מן העולם העתיק זו לא דרך החביבה ביותר על המבקשים להתחכם למוות, אך במקרא אנו מוצאים דמויות שחיו עד גיל מופלג- מתושלח, וכמובן נוח שבמקרה שלו המוטיב הספרותי עבר התאמה לרוח המקרא, כי בהיותו גיבור המבול הוא אמור היה לחיות חיי נצח, כמו מקבילו המסופוטמי אותנפישתים, עליו נשמע בהמשך.
• ביטול המוות- גם אופציה זו מופיעה בסיפור על שלושת האחים. האח השני מבקש את היכולת לבטל את המוות על ידי העלאת המתים בחזרה. אבן האוב מאפשרת לו את האופרציה, אך הוא מגלה כי ביטול המוות הוא גבול שאין להתעסק בו, ולא רק שאינו מוצא את האושר לו יחל, אלא מוצא את מותו באופן טראגי בגלל הניסיון. בהארי פוטר באופן חד משמעי אין מקום לביטול המוות. הארי הוא הקול השפוי שכל הזמן מבהיר שדמבלדור מת ולכן הוא לא זה שעוזר להם, ובכך הוא ממשיך את דמבלדור עצמו שאמר דברים דומים על הוריו של הארי, גם לאחר הדו קרב בסוף גביע האש, ועוד קודם- מול הראי של ינפתא. בשתי יצירות אחרות יש גישה יותר סובלנית וסלחנית לאפשרות זו:
ב. ב"קסנוסייד" אנדר מחזיר בכוח המחשבה את פיטר ויגין מן המתים. אמנם אין כאן החייאה של המת, אלא קריאה לכוח החיים שלו. זו אינה החייאה במובן הפשוט של המילה, אלא חידוש החיות (מה שמייצר מצב אבסורדי של "החייאת" אדם חי אחר- ולנטיין).
ג. ב"חומריו האפלים"- ליירה מבקרת בשאול ומתחכמת לשומריה. לא רק שהיא יוצאת משם ללא פגע, ביחד עם ויל, היא גם נכנסת לשם מבלי למות. ליירה התחכמה למוות בצורה יוצאת דופן, אך לא חסרת תקדים. סיפורה דומה למיתוסים הקדומים: "ירידת אשתר לשאול" ו"ירידת איננה לשאול" עליו הוא בוסס.
בספרות הקדומה אנו רואים את ביטול המוות גם באופן שמזכיר את ליירה, אך גם בשתי צורות נוספות:
• במקרא- אליהו הנביא, ואלישע תלמידו אחריו, משיבים לחיים ילד לאחר שהאל המית אותו. אלישע כמחייה מתים ממשיך לעבוד גם לאחר מותו, אם נסכים עם המסורת הסבורה כי הקבר אליו משליכים גופה טרייה ומחיים אותה הוא של אלישע. מלכים ב, י"ג, 20 – 21: " וימת אלישע, ויקברהו; וגדודי מואב יבאו בארץ, בא שנה. כא ויהי הם קברים איש, והנה ראו את-הגדוד, וישליכו את-האיש, בקבר אלישע; וילך ויגע האיש, בעצמות אלישע, ויחי, ויקם על-רגליו"
• במצרים העתיקה- מיתוס אוסיריס- איזיס מחייה את אוסיריס כדי להרות את הורוס
• התעלות מעל המוות- האח הבכור מבקש לעצמו שרביט בלתי מנוצח, הוא מבקש להתחכם למוות באמצעות כוח, האוויל. כמובן שלא רק שהוא מוצא את מותו במהירות וללא מאמץ מצד תוקפו, אלא הוא מותיר מורשת גורלית של מוות- כל מי שהשרביט מתגלגל לידיו מוצא את מותו, לא לפני שהוא עצמו מביא למוות. לכן השרביט משרטט שביל של דם וקל לעקוב אחריו. התעלות מעל המוות באמצעות כוח זה מה שהלורד וולדמורט מבקש לעשות. ייצור הורקרוקס דורש כוח הדומה לכוחו של בעל שרביט הבכור- כוח לרצוח בשם הרצון להתחכם למוות ולהתעלות מעליו. גם בספרות הקדומה מצאנו גיבורים שביקשו להתעלות מעל המוות. אחד כזה היה גלגמש, גיבור האפוס המסופוטמי שבהחלט ראוי להיקרא הפנטזיה הראשונה שנכתבה אי פעם-"עלילות גלגמש". גם במקרא מצאנו גיבורים שהתעלו מעל המוות, יש שניים כאלה והחלוקה ביניהם היא פשוטה- יש את בן האלמוות שלפני המבול- חנוך שלימים יקרא מטטרון, ויש את זה שלאחר המבול- אליהו הנביא. שלושה גיבורים אלה, חנוך, אליהו וולדמורט מצטרפים לדמות אנושית נוספת שזכתה לחיי נצח בהקשר של מבול- אותנפישתים מהאפוס "עלילות גלגמש", הוא ניצול המבול שהאלים החליטו להעניק לו חיי נצח.
מעניין שהדמויות שזכו לחיי נצח מתקשרות להיבטים אפוקליפטיים, הן בזמן חייהן והן בעתיד לבוא. אדם שנולד בן תמותה ועובר טרנספורמציה לבן אלמוות משנה את האיזון של היקום, זו הסיבה לכך שהאל מגיב פעמיים לניסיונות אנושיים לפרוץ את גבולות המוות: גם באכילת הפרי האסור שהיא קריאת תיגר על הצו האלוהי, מה שמביא את האל להציב שמירה טובה של כרובים והחרב המתהפכת על עץ החיים (ועל עץ הדעת הוא לא שם אפילו שלט, נו...) ולגרש את האדם מגן העדן, וגם בהזדווגות בני האלים עם בנות האדם שהביאה את הנפילים ואז האל מיהר להגביל את מניין שנות האדם, וגם להביא מבול ולהרוג את כולם, ליתר ביטחון...
נשאלת השאלה האם גם בפנטזיה המודרנית ישנה אמירה על גבולות המוות, והאם יש בה היבט אפוקליפטי?
בסדרה של אנדר ראינו שאנדר מסיים את חייו כשהוא מתפורר. בחומריו האפלים הגיבורים שהצליחו להתחכם למוות שינו את המאזן הקוסמי לעד, ובמובן זה לפעולתם יש השלכה אפוקליפטית.
בהארי פוטר, כל מי שפרץ את גבולות המוות, בין אם בדחיית המוות ובין אם בהתעלות מעליו, מת. אם זה פלאמל שמת מוות טוב ונוח, אחרי שסיים את הסידורים שלו פה ; אם גרינדלוולד שהתעסק במוות ושאף להקים צבא חייזלים, ואם וולדמורט שנגזר עליו להיות יצור שתקוע מתייסר באמצע שומקום. רולינג אומרת אמירה חשובה מאוד על המוות- המוות הוא הסיום האפשרי היחיד לבני האדם. ההתחכמות האפשרית היחידה היא דחייה של המוות, וגם אופציה זו מתבטלת כבר בסוף הספר הראשון. התחכמות למוות פירושה סיום של העולם כפי שהכרנו אותו, כפי שניתן לראות בסיפורים מן העת העתיקה. האם המצבה נושאת מסר נסתר להארי? יתכן. הארי, שנע בין הורקרוקסים לאוצרות, עלול היה לבחור באוצרות, ולבקש להיות אדון על המוות, או אז קבר הוריו נושא אזהרה: האוייב האחרון שימוגר הוא המוות! ולכן, הפתרון הוא הורקרוקסים ולא אוצרות. המסר של רולינג ממשיך אמונה עתיקה : הסדר ישמר אם החוק הזה לא יופר. הפרה של מאזן חיים ומוות פירושו כאוס, וקץ הימים. אם כן, האוייב האחרון שימוגר הוא המוות הוא מסר אפוקליפטי: אם ימגרו את המוות, זה יהיה הדבר האחרון שיקרה, כי העולם כבר לא יהיה כפי שהיה
רחל הראל, אשת חינוך ומקרא, בעלת האתר "תנ"ך לכל", מתעניינת בספרות השוואתית ומרצה בתחום זה ובעיקר בזיקה למקרא.