הגדילה רולינג לעשות, כשלא הסתפקה ביצירת סיפור נפלא ובו דמויות קסומות ורעיונות פנטסטיים, אלא יצרה, למעשה, עולם ומלואו. עולם הקסמים של רולינג מאגד בתוכו אין ספור חידושים, ואין ספק כי זוהי יצירה מקורית. יחד עם זאת, כבר אמרו בעבר כי אין מקוריות ללא מקור, ועל מקור זה ברצוני לדבר במאמר. ידוע שלרולינג מספר רב של מקורות השראה; אם מהספרות החביבה עליה, מהתרבות בה גדלה, או מתרבויות אחרות שקסמו לה. הגדולה שלה, ללא ספק, נעוצה ביכולת לקחת מכאן ומשם, להוסיף קצת מזה ולשנות את ההוא, ולרקוח פלא חדש. בהתעכבות על אחד ממקורות ההשראה, כפי שאני מבקשת לעשות במאמר זה, אין כוונה לשלול מרולינג את הראשוניות, או "לחשוף" את הבסיס של הסיפור, אלא לשפוך אור על מקור שהיווה השראה בכתיבת הסידרה ובכך להגיע להבנה עמוקה וטובה יותר של היצירה השלמה.
בבסיס מאמרי עומדת התזה לפיה "הארי פוטר" הוא סיפור מיתולוגי של נצחון האור על החושך כאשר אחד ממקורות ההשראה על פיהם עוצב הוא המיתוס המצרי העתיק על אוסיריס, איזיס והורוס.במאמר אביא את סיפור המיתוס המצרי מול "הארי פוטר", אצביע על נקודות דמיון ואסכם בדמיון המהותי בין שני הסיפורים.
המיתוס של הורוס
חשוב להבין שבמצרים המיתוסים הראשיתיים משתנים ממקום למקום וממקדש למקדש. סיפור בריאה של עיר אחת שונה מסיפור בריאה של עיר אחרת, ולעיתים סיפור אחד לובש צורות רבות. סיפור הבריאה של הליופוליס, מהאלף השלישי לפנה"ס, מביא לנו את אחד המיתוסים הנפלאים ביותר- המיתוס של איזיס , אוסיריס והורוס. לפי מיתוס זה, ראשית העולם באל אתום - אל השמש שהתעבר מעצמו (על פי גרסה אחת מיריקתו, ועל פי גרסה מביכה יותר- באמצעות ידו). הוא מוליד את שו (אל האויר) ואת טפנות (אלת הלחות). שו וטפנות מולידים את גב (אל האדמה) ואת נות (אלת השמים), וגב ונות מולידים שתי בנות ושני בנים: איזיס ונפרתום ואוסיריס וסת .
אוסיריס ואיזיס הם סיפור אהבה נפלא שמתחיל עוד ברחם. סת מתקנא באהבה זו כי נפרתום מפנה לו עורף והוא לא זוכה להיות נאהב. סת (שסמלו נחש) מתעצם ושואף לשלוט בעולם, אך לשם כך עליו להביס את אוסיריס. יש מספר רב של גירסאות כיצד בסופו של דבר סת הביא למותו של אוסיריס, אבל הנפוצה ביותר היא זו שמתארת משתה, שבמהלכו סת מציג ארון קבורה מזהב ואומר שמי שהארון יתאים בדיוק למידותיו יקבל אותו במתנה. כמובן שסת מכין את הארון על פי מידותיו של אוסיריס, וכשזה נכנס לארון, ובעודו חש מנצח כי הארון מתאים בדיוק למידותיו (מסתבר שלא חייבים להיות חכמים כדי להתקבל לפנתיאון המצרי) אנשיו של סת סוגרים את הארון וזורקים אותו לנילוס.
איזיס לא ידעה את נפשה מרוב צער אך לא ויתרה על המשכיות אהובה. היא עפה לחפש אותו, וכשמצאה את גופתו החיתה אותו מספיק זמן כדי להרות ממנו. איזיס ילדה את בנה הורוס, שאופיין בעיניים מיוחדות, והחביאה אותו בצמחיית הדלתא. סת שמע על הולדת הורוס, וכדי לנקום הוא מוצא את גופת אוסיריס, מבתר אותה ומפזר את 43 חלקיה ברחבי מצרים. איזיס שומעת על כך ועפה מיד לחפש את חלקי גופת אוסיריס על מנת לקבור אותו בשלמותו. היא משאירה את הורוס הקטן שמאומץ על ידי חתחור- אלת האהבה והמלחמה שדמותה פרה או אשה עם קארה שחור וקרני פרה, לא לפני שהיא ממציאה לחשים מיוחדים שיגנו עליו. על פי גרסה אחרת, אחותה נפרתום הופקדה על השמירה. איזיס מוצאת רק 42 חלקים מגופת אהובה. מסתבר, שאת זכרותו של אוסיריס אכל דג, ולכן אי אפשר להחיות את אוסיריס. האלים ממנים אותו לאל השאול, האחראי על העברת המתים לעולם הבא. הוא לא יכול להיכנס לשם כי גופו לא שלם. האמונה המצרית בשלמות הגוף קשורה לטרגדיה של אוסיריס, ועיצבה את האמונה בשלושת יסודות הנשמה: כא, בא ואח.
כא- פסל בדמות הנפטר. מחזק את הקשר לעולם הזה גם לאחר המוות.
בא- יסוד שנפרד מהמת עם המוות. הבא מתואר כציפור שעפה בין הקבר ובין השמים. היא נפרדת אך צריכה להתאחד עם הכא ותלויה בו.
אח- כוח חיים שיסודו בשמש. האח מלווה את הנפטר ומגן עליו בעולם הבא ובדרך אליו הרצופה סכנות.
הורוס, בנם של איזיס ואוסיריס, גדל ומבקש לנקום את מות אביו. הוא מפסיק להסתתר והולך להתעמת עם דודו סת. הקרב ביניהם נמשך שבעה לילות ומסתיים כאשר הורוס תולש את אשכיו של סת , וסת הורג את הורוס ועוקר את עינו. עינו של הורוס עוברת לעולם המתים ודורשת מן האלים לשפוט בינו ובין סת. עינו של הורוס נשקלת במאזניים מול נוצת המעאת (אלת האמת והצדק), והוא יוצא זכאי. אל החכמה, האל תחות שצורתו בבון, פוסק לטובת הורוס. הוא ממנה את סת לאל הסערה, מחייה את הורוס, ומחזיר אותו לשלוט בעולם. הורוס הופך לאל השמש, ועינו הופכת לסמל ולמושג במצרים העתיקה- סמל המגן מפני כוחות שליליים[iii], ומושג של צדק. העין מיוצגת ע"י משולש ובתוכו עין, ונמצאו קמיעות עתיקים של סמל זה.
מיתוס זה, שמקורו בהליופוליס, נחגג מידי שנה במקדש באבידוס, במסגרת חגיגות האביב. עמי קדם נהגו לחגוג את האביב משום שהוא מסמל את נצחון השמש על הסערה, נצחון האור על החושך. החגיגה כללה המחזה של מיתוס אוסיריס, וקרב בין אוהדי סת ואוהדי הורוס. כמובן, שפולחן השמש הוא הפולחן החשוב ביותר במצרים העתיקה, ולכן תמיד ראשית העולם באל שמש, וכשאל היה מקודם לדרגה עליונה, הוא היה הופך לאל שמש.
המיתוס של הליופוליס והארי ילד השמש
אם נתמצת את המיתוס של הליופוליס, נאמר שזהו סיפור שראשיתו בשנאה כלפי אדם אוהב ונאהב, על ידי אדם שלא זכה לאהבה. זהו סיפור על אם אמיצה שמגוננת על בנה באמצעות לחשים מיוחדים, ודודה מאמצת. בסיפור סגירת מעגל בקרב שנמשך שבעה לילות וסופו בכמעט מוות של הילד שנשאר בחיים, שבסופו של דבר ניצל בזכות עינו. סיכום זה די דומה לתמצית פשטנית של ספרי "הארי פוטר", אך אם ננסה לעמוד על מספר נקודות דימיון מדגמיות כמו שלמות הגוף ושלמות הנשמה, פולחן אל השמש וניצחון האור על החושך, נגלה שהדימיון הוא רב יותר ועמוק יותר.
שלמות הגוף ושלמות הנשמה
במידה רבה, ניתן לראות השפעה של יסודות הנשמה (כא, בא ואח) על סיפורו של וולדמורט. ההורקרוקסים הם חיקוי של הכא, בהיותם יסוד שמחזק את הקשר לעולם הזה, והבא הוא מה שוולדמורט היה אחרי טעותו במכתש גודריק ועד שהשיג לו גוף בסוף "גביע האש". מה שחסר לו זה אח, אותו כוח טהור שהרבה פעמים מיוצג במצרים באמצעות הפניקס ומתגלם בשירתו. זו עשויה להיות הסיבה לכך שוולדמורט לא עובר לעולם הבא אלא נשאר תקוע בקינגס קרוס.
בעוד שב"הארי פוטר" נודעת חשיבות רבה לשלמות הנשמה, הרי שבמצרים העתיקה נודעת אותה חשיבות לשלמות הגוף. אוסיריס לא זוכה להגיע לעולם הבא משום הפגם בגופו (איבר מינו החסר), ולכן הוא ממונה על העברת המתים לשאול, שזהו תפקיד שלא דורש כניסה לעולם הבא. כך גם סת שאיבד את אשכיו, נאלץ להסתפק בתפקיד אל הסערה ואיננו יכול להכנס לעולם הבא הודות לנקמתו של הורוס – הילד שנשאר בחיים. המעניין הוא שלהורוס היה צפוי גורל דומה ממנו ניצל – גם דינו נחרץ לאי שלמות הגוף אך למזלו עינו זיכתה אותו דווקא בגורל שונה מזה של האחים סת ואוסיריס.
פולחן אל השמש
ב"הארי פוטר" יש אלמנטים רבים של שמש, והם מתגלמים היטב בדמותו של הארי. ראשית, הארי נולד בשיא הקיץ (ולעומתו, רידל נולד בשיא החורף). כבר בשנתו הראשונה בהוגוורטס, הארי מתוודע לכישוריו בקווידיץ' בתפקיד המחפש. כמחפש, עליו לתפוס את סניץ' הזהב, שלמרבה ההפתעה מוכר לנו ממצרים. במקדשים לאלי שמש, תקרת המקדש מתארת את נות- אלת השמים הזרועה כוכבים. התקרה מקושטת בדיסקוס השמש המכונף, המסמל את הורוס בהיותו אל השמש.
בשנתו השניה, הארי מתמודד עם נחש ענק- הבסיליסק. בציור מפורסם מאחד הקברים הגדולים, מתוארת ספינת אל השמש החוצה את הנהר לעבר ארץ המערב- עולם המתים. הנחש המפלצתי אפופיס מאיים להפוך את הספינה, אך הוא מובס בעזרת סח'מת- אלת מלחמה בדמות חתולה (ובהקשר זה חבל שלמק'גונגל לא היה חלק משמעותי יותר בהבסת הבסיליסק).
בספר השלישי, אנו לומדים דבר נוסף על הארי- הפטרונוס שלו לובש צורת אייל. האל אמון, אל האוויר הקדום שצורתו בז, מקודם בתקופת הממלכה החדשה ועובר תהליך התמזגות עם אל השמש רע. כשהוא הופך לאמון- רע, ונעשה בעצם אל השמש, הוא לובש צורה חדשה. ניחשתם נכון- אייל.
בספר השישי אנו לומדים על שירת עוף החול, עוף קסום שכמו השמש תחייתו היא מעגלית. כמו השמש שנבלעת מדי ערב על ידי הים ונולדת מדי בוקר מחדש מפיה של נות אלת השמים, כך עוף החול הקם לתחייה מאפרו. המצרים האמינו שהשירה של עוף החול מלווה את המת בבטחה לעולם המתים, עוף החול הוא התגלמות האח, היסוד שמבטיח דרך בטוחה לקראת חיי הנצח בשדות המבורכים, כלומר בעולם הבא.
בספר השביעי אנו פוגשים בסמל ההאלווס. סמל זה דומה לסמל של עין הורוס, וגם מכונה "עין משולשת" או לפחות כך הארי מגדיר לעצמו את הסמל כשהוא נתקל בו בפעם הראשונה בחתונה של ביל ופלר, ענוד על צווארו של קסנופיליוס הלבוש בגד בצבע השמש. בפרק "שבעת הפוטרים" שיקוי הפולימיצי של הארי נצבע זהב, כיאה לשיקוי ילד השמש. הארי, כמו הורוס, חוזר מן המתים כנגד כל הסיכויים. הוא מצליח לנקום את מות הוריו כפי שהורוס נקם את מות אביו, הוא שולח את וולדמורט, שנמנע ממנו להגיע לעולם המתים כי הוא איבד את האח' שלו לטובת הרבה כא, למקום ממנו לא יחזור, והוא המנצח הגדול במשפט המתים, בהיותו אדון המוות!
החגיגה באבידוס
בתחילת המאמר ביקשתי לטעון כי היצירה "הארי פוטר" היא סיפור ניצחון האור על החושך. כפי שהראיתי במאמר, באבידוס של תקופת הממלכה החדשה במצרים, נהגו לחגוג את חגיגות האביב עם תום החורף כאשר החגיגות מגיעות לשיאן בהמחזת המיתוס הקדום של אוסיריס, סת והורוס. מיתוס זה קשור לאביב מן הטעם הפשוט שהפואנטה של המיתוס היא שאל השמש הורוס הצליח להביס את אל הסערה סת . ומה חוגגים באביב? את ניצחון השמש על החורף. ומדוע נקטתי בלשון הווה? משום שעד היום ישנם חגים שקיבלו עם השנים משמעויות שונות ומגוונות, אך במהותם הם חגים המציינים את ניצחון השמש, או מבקשים לסייע לשמש לנצח את הסערה. לא אכנס לתיאור חגים אלה, כי זה כבר עניין למאמר אחר, אבל כן אציין כדוגמא את החג הפוטריסטי הקדוש, הלא הוא חנוכה,
וככזה : "באנו חושך לגרש, בידינו אור ואש". וכל מילה נוספת מיותרת.
רחל הראל, אשת חינוך ומרצה בתחום ספרות השוואתית, בעיקר בזיקה למקרא. בעלת האתר "תנ"ך לכל"
