טוב, אבא, רציתי לספר לך קצת על הדברים שעברו עלי לאחרונה, היו כמה דברים שממש הציקו לי ואני כ"כ רוצה לשתף אותך במה שעובר עלי.. אבל, אתה יודע זה קשה להפתח.. ו..
אני לא יודע מה איתכם אבל אני ממש אוהב לדבר עם אבא שלי. זה לא תמיד היה כך, בהתחלה לא ממש ידעתי איך לפנות אליו, על מה לשוחח איתו והאמת שלא ממש התלהבתי מהרעיון.
אבל, החלטתי לנסות ופשוט לזרום... אחרי חמש דקות של שיחה די נתקעתי ולומר את האמת, הרגשתי די מטופש... אך לא אמרתי נואש, קבעתי איתו פגישה מסודרת וקבוע פעם ביום, זה לקח קצת זמן עד שנפתחנו, אבל זה בהחלט היה שווה את המאמץ...
* * *
אני יודע, יש כאלה שלא ממש מצליחים להתחבר למילה "התבודדות", אחרים חושבים שחסידי ברסלב רשמו על זה פטנט ולכן אם אינך חסיד ברסלב - מה לך ולהתבודדות?!
"חשבון נפש" וואו, זו בכלל מילה מאיימת... רבונו, מאיפה אתה מביא את המילים האלה..
ובכן, גם אני לא ממש התחברתי.. למה אני רבי נחמן מברסלב? מה אני? החפץ חיים? לא! אבל יום אחד החלטתי פשוט לשבת לשוחח עם אבי - אב הרחמן, בלי התבודדות, בלי חשבונות, רק עם לב ונפש..
ובכן, כפי שסיפרתי לכם זה לא ממש עבד..
אמרתי לו: רבונו של עולם תודה שהענקת לי חיים. ממש קשה לי בעבודה ותעשה טובה, שלח קצת יותר פרנסה, בבקשה?!
וזהו.. מה עוד אני יגיד???
השיחה הזאת לא ממש נתנה לי את החשק לעשות את זה שוב. זאת אומרת רציתי, אבל..
ואז אמרתי לעצמי, הלו?! זה אבא שלך, זה לא איזה אדם זר.. הוא ברא אותך, הוא הביא אותך לעולם.... אתה הרי מאמין בכל ליבך שהוא אוהב אותך, שומר עלך, ורק בזכותו אתה קיים.. אז למה לא לדבר איתו? הוא הרי למעשה היחיד שבאמת יכול לעזור לך.
היה זה בשעת לילה מאוחרת, כבר הייתי במיטה, משכתי את השמיכה עד למעל הראש ואמרתי:
אבא...
אבא...
וזהו!
הלב שלי היה מלא על גדותיו, סוג של הרגשה מוזרה הציפה אותי.. כמעט כאילו ואני מלא במילים ובמשפטים ופשוט היה לי מחסום בפה, הרגשתי שאני נחנק, הרגשתי לחץ מהמותניים לכיוון החזה, נשמתי בכבדות... ופשוט התחלתי לבכות...
ותוך כדי בכי אמרתי, יותר נכון בקשתי: אבא, תן לי את האפשרות לדבר אליך, שים לי את המילים הנכונות בפה... אנא ממך?!
אני רוצה להרגיש קרוב אליך, לספר לך על הדברים שעוברים עליי...
* * *
אני לא זוכר מתי נרדמתי, אבל כשהתעוררתי ואמרתי ′מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך′..
הרגשתי שהוא החזיר לי אותה מחוייכת...
מאז, יש לי איתו בכל יום פגישה קבוע בת שעה, בה אני מודה בכל יום מחדש על כל הטובות הרבים שהוא עושה עימי בכל רגע ומספר לו על כל אירועי היום שעברו עלי, את הרגעים המשמחים וגם את אלו המצערים. והוא נמצא לצידי, מקשיב להגיגי ליבי, הוא לעולם אינו קוטע אותי וכן, הוא בהחלט עוזר לי..
היום, כבר לא איכפת לי להתבודד איתו ועם מי אני יעשה חשבון נפש אם לא איתו?
