הורים ובית הספר 

שוב אתה מכניס את היד לתיק של יוני על מנת לשלוף את מחברת נביא  כי מחר יש מבחן, ובמקומה עולה לך סופגנייה דביקה ומעופשת ממסיבת חנוכה.  לאחר שסילקת את המטרד הסביבתי, אתה אומר לעצמך: "זהו! לא יותר! מעכשיו אני בודק את התיק של יוני 3 פעמים בשבוע!". אתה יוצא מחדרו, ורץ לאשתך ומוסר לה את ההרהור הזה בטון די שיפוטי כאילו שזו האחריות שלה. אלא שיוני כבר בכיתה ז' ואתה מבטיח לעצמך כבר 7 שנים לדעת מה קורה בתיק שלו, בלימודים שלו ובזמנים שהוא נעדר מהבית וזה לא קורה. טוב נו, זה מחזיק שבוע שבועיים, ואז שוב אתה נשאב  לסדר היום הארוך והעמוס שלך עד לכריך המבאיש הבא שאתה פוגש לפני עוד מבחן של יוני.

עם יד על הלב, כמה מאתנו בקיאים בנעשה עם הילדים שלנו בבתי הספר? כמה מאתנו מודעים למצבו החברתי, לאינטראקציה שלו עם חבריו לכיתה ועם יתר המורים? מי מאתנו יודע מהם נושאי הלימוד שלו בכל מקצוע? האם הוא שמח בבית הספר? בכיתה? בחצר?

קורה לנו משהו מוזר. כשהילד שלנו בגן וכל שכן במשפחתון, אין מומחה מאתנו בסדר יומו. אנו שואלים את המטפלת/גננת ללא רחם: מה עשה, כמה עשה, מה לא עשה, מה אכל וכמה, מתי חייך, מתי בכה, ומזכירים לגננת לשלוח לנו במייל את התמונה מיום ההולדת. ואת הילד אנו שואלים "מה למדת בגן היום ילד מתוק שלי?" ושוכחים שילד בן 3 וחצי  בא לגן כדי לקבל חום ואהבה מהגננת ולאו דווקא בשביל ללמוד.

ואז הילד מגיע לכיתה א' וזהו. הוא כאילו סטודנט שיכול לדאוג לעצמו. מזל שיש יומן שהמחנכת מדביקה כל יום פתק עם שיעורי הבית. בזה בערך מסתכם ואולי מסתיים הקשר התמידי שלנו עם המחנכים של הילדים שלנו. מכאן ואילך אנו פוגשים אותם בשתי אסיפות ההורים למשך 7 דקות בכל פעם, ואולי לשיחת מסדרון באירוע בית ספרי.

הבית ובית הספר הן שתי מסגרות המשלימות זו את זו במהותן, ויש להתייחס אליהן ככאלה. הנגזרת הראשונה היא שבית הספר שבחרתם עבור ילדכם אמור להמשיך את האוריינטציה החינוכית שאתם מתווים בבית. ואם לא, החליפו נא בית ספר או שנו את כיוונכם החינוכי. עובדה זו מחייבת קשר רציף עד-כמה-שניתן עם המחנכים. היעלה על הדעת שזוג הורים לא ידון ביניהם על גורלו החינוכי של בנם?!  וגם אם אתם תופסים את בית הספר כבייביסיטר בלבד, האם לא ראוי לכם להתעדכן אחת לשבוע בנעשה עם ילדכם הקט ששהה 30 שעות ויותר מחוץ לבית?

שלושה שותפים בתלמיד: הוריו, המחנך והוא עצמו. ההצלחה של התלמיד תלויה במידה ניכרת בשותפות ומעורבות מלאה של כל הצדדים. על מנת כן צריך לחבר את החוטים ולדאוג ש"החוט המשולש לא במהרה יינתק".

במקום לחכות "שיקרה משהו", שאפו ליצור תקשורת סדירה עם המחנכים. לשם כך יש להיפגש איתם בתחילת שנת הלימודים ולערוך היכרות מעמיקה יותר ממה שמתאפשר באסיפת ההורים הכללית, ואז לאזור את האומץ הנדרש ולבקש להיות בקשר.

הורים שאכפת להם, נמצאים בהתלבטות קשה בין הצורך לדעת על ילדיהם ובין תחושת הרחמים על המחנכים שצריכים לספק למעלה מ-30 הורים. נראה שנוסחת ההצלחה היא לעקוף את הספקולציות ולשאול את המחנכים מתי נוח להם שתתקשרו, לאיזה משך זמן ובאיזו תדירות. בקיצור לזרוק את הכדור למגרש שלהם.

גם עם הילדים עצמם לא רצוי ולא מועיל לנהוג במדיניות של "כיבוי שריפות" דהיינו, לבדוק את התיק בהפגנתיות לפני מבחן או לתחקר את הילד לאחר שהמחנך התקשר. כדאי לשבת עם הילד בתחילת שנת הלימודים ובמהלכה ולהסביר את חשיבות המעקב ולקבוע יחד איתו זמן שבועי קבוע לשיחה על המתרחש בבית הספר ולבדיקת חומרי הלמידה.

ולפני סיום, אנא מכם, העריצו את המורים של הילדים שלכם! הם עושים עבודת קודש ומשקיעים את נשמתם ללא תמורה הוגנת ביקר לכם מכל. זהו חינוך טוב גם עבור ילדכם!