יתומה מאב, אנוכי, שנתיים, ואני עוברת בחנות ספרים תל-אביבית, וספר אחד, צהוב, מונח בערימת הספרות החדשה, ואני רואה את הדמות הילדית במרכז ואת הכותרת בשחור "אמא" ואני קוראת בלילות בעיקר, במשך חודש שלם, את הספר הזה, שוב ושוב ועוד פעם, וארצה לכתוב עליו, אני יודעת ומגלה, וכי אני עושה כך, לא מעט, אודות ספרים בהם אהיה נסערת...ואז אני כותבת.
ושם הספר עומד מולי זועק בלילות "אמא" לא "אמא שלי" לא "אם ובנה" לא "רעיתו" לא "אמא שלנו" "אמא". את המבוא את כותבת בסוף, תלמדי מזה משהו, אני שומעת את ד"ר ויקי שירן ז"ל אומרת מאז ימי הסטודנטיאלים, ושם הספר כמוהו כמבוא, ואני אכתוב אותו בהתחלה, אני חושבת מתמרדת, וכי אני לומדת מזה משהו כבר בהתחלה, ואיני זוכרת אם בשעורי הספרות לחמש יחידות, למדו אותנו ששם הספר הינו כאקספוזיציה, אני באמת לא זוכרת...
אלא, שכאן עולות בי שתי מחשבות, האחת מספרת את הצניעות והענווה, "אמא" שם ותואר יחדיו, בלי שום ניסיון לנכס, בלי שום ניסיון להעיד שייכות "לי" "היא שלי", אמא ולא יותר, וכמה מבודדת דמותה, ואולי יעלה מכאן והלאה הדר מלואה. והמחשבה השנייה, תהה בעבור האוניברסאליות הזאת, למילה ענודה בשלוש אותיות. תלת ממד של מילת אחת. וכי מי לא יניע עצמו אל הספר ויהפוך אל הצד האחורי שלו ביראת סקרנות כי הרי "אמא" יש רק אחת לכל אחד.
ענר שלו כותב את "אמא".
"אמא כאקסיומה.
משהו שאי אפשר לנמק או להוכיח.
משהו שמאפשר את כל ההוכחות" (אמא עמ' 48)
והספר בחלקיו ארבעה, בפסקאות ממוספרות יתחיל מאפס, מאפס? לא מאחד. מאפס "לוח ריק" של מחול עדות ,אחשוב אחר כך, מחול עדין ואצילי של וולאס וטנגו ישן וטוב, בקצות אצבעות כף הרגל, על אדמה שורשים, ויתעצם אל, מחול מודרני, קשה עורף, אירוני סרקסטי עומד על כף רגל מלאה, מנסה להדק עצמו אל האדמה, "מה אפשר לעשות עם זה? אחר כך אקרא, את מילותיו של המחבר ענר שלו, "אי אפשר לעשות עם זה כלום".
והפסקאות הממוספרות יעברו בין פרוזה לירית, שורות קצרות, ליריקה אישית אצילה ונוגעת, אל דפים בשורות ארוכות, המספרים עדויות חד משמעיות, עובדות קיימות שהיו לחלק מחייה של משפחה, משפחה יהודית ישראלית, היסטוריה, ואם אקשר זאת לכותרת - משם הספר, כאקספוזיציה, אמצא את דרך הכתיבה הזו ,בתוך מילה אחת שלוש אותיות, אמא - מילה אישית, אצילה, לירית, הרואית, עולם ומלואו לו. לצד, אמא - אוניברסאלית, אמא אדמה, אמא ישראל, אמא מקום, אמא מדינה. אמא. אולי זו טכניקת כתיבה, כתיבת המחבר ושנינותה, אולי זהו זרם תודעה שהתעצם אל אבדן אחד בתוך יקום אחד והכל נכנס בהכל. "מה אפשר לעשות עם זה, אי אפשר לעשות עם זה כלום". זה יחזור ויחזור.
"הם כותבים
We are sorry for your loss
כאילו האובדן שלך הוא העיקר, ולא מי שהלכה לאבדון" (אמא התחלה - עמ' 7)
אבל אנחנו, הקוראים, בספר של שלו, נגלה אותה את מי שהלכה לאבדון, אותה בין צבעים, בדים והמכחולים ועורה הדק ותיק האיפור ביד ודרכה לתור בעולם, ודרכה כאם לבנה, ותפאורתה האדומה
"תמיד אהבה אדום תמיד לבשה
אדום גם בסעודה האחרונה היתה בסוודר
אדום." (אמא עמ' 26)
ואמא של משפחה אחת, אמא של בן אחד ובת אחת בישראל, משפחה מדוברת בישראליות ועולם הספרות, אמא שלהם, הופכת חיה בשר ודם וכי הקורא רואה אותה גם.
ובתוך ארבעת חלקי הספר, נוכחים הקוראים, רגע אחד לסיפור אישי מאוד, ורגע אחר לסיפור ישראלי מאוד, רגע אחד לליריות פסטורלית ומענגת עד כלות, רגע אחר לחיים הקורים והאירוניה המלווה בהם, רגע אחד לנפש האדם, רגע אחר לפיזיות הגוף הנע ומכיל את הנשמה, רגע אחד נעשית הפרדה, בין אם לבנה, בין נפש וגוף, רגע אחר החיבור כל כך עמוס צפוף מלא בהשפעה חותכת צורבת, עיזבון לצד תחייה.
הרצון להשפיע ,הוא אולי הרצון לכתוב את הספר הזה, אני אחשוב אחר כך, אדם הוא ילדותו, אדם הוא מה שגדל איתו, אדם הוא השורש של הוריו, ואדם הוא עץ השדה, אדם הוא אחד, אדם הוא אחד לעוד אחד.
"איך אפשר לכתוב בלי זיכרונות ילדות.
איך אפשר לחיות עם זיכרונות ילדות." (אמא עמ' 147)
ובצעדים איטיים , אינטימיים, מעניק ענר שלו, אמת דקה וחשופה ובעיקר נגישה, שלו עושה אותנו הקוראים נגישים חשופים מתרחבים אל אמת טוטאלית שלו. ואני? אני תמיד אחשוב שזו מהות היצירה, נגישות! שהזרות בין הבריות נעלמת בתוכה אל תוך צלילות של עומק חשוף אמיתי ויפה כל כך עד ששוב מתוך "צר עולמי כעולם נמלה" נעשית האנושות אחת.
אמת פנימית עזה אמיצה וחדה של מחבר, ואם מזכיר ענר שלו את רולאן בארת' באחת מפסקאותיו הממוספרות איני יכולה שלא לחשוב על בארת' שכתב את "מות המחבר" ב- 1968 שבה הוא יאמר שהמחבר בספריו מעביר את התודעה אל קוראיו ובכך בעצם מעביר את עוצמת החוויה האישית של המחבר אל עוצמת החוויה הסובייקטיבית של קוראיו הרבים מן הסתם ולא הכותב האחד, ואז מתקיים לא אחרת מאשר, מות המחבר, אלא שמות המחבר יוצר זהויות כל כך רבות חיים כל כך רבים בתוך מילותיו הכתובות.
וגם אם יספר שלו בספרו "את הספר הזה את כבר לא תקראי", אוכל אני לומר, אבל את הספר הזה יקראו המונים ואת "אמא" הם ידעו. לדבר אותה. לראות אותה. וספר הוא עד לאלה ההולכים, עצומים הן בחייהם הבריות עצומים הם בלכתם, ומה אפשר לעשות עם זה? לחיות לזכור ולא לשכוח לספר אודות.
* ואולי זו לידה...ומחר הוא יום האזכרה של אבא, אבא שלי, ואני סיימתי את הספר ביום שלפני, וזה נגמר בבכי, אבל יותר זה הסתיים בתודה על היותו של הספר הזה נמצא.
אמא - ענר שלו 273 עמודים ארבעה חלקים ו- 273 פסקאות המתחילות מאפס, לוח ריק שמתמלא באישה אחת וסוד קיומה, כך הרגשתי אני, קראו את זה הלאה, תרגישו, תלמדו מזה משהו.
חיים ואבדן והרקמה הזאת המשלבת אותם. מלאכת מחשבת של רגישות וזעקה. מוות ואהבה.
שרית שמיר מחברת הספרים - "מהצד שלה" "מכתבים בכריכה אדומה" כתבת תרבות במיל קרמינולוגית - מנהלת מיזם נוער - קידום נוער רכזת חברתית עמותת אנוש
