שקר לא רלבנטי 

פוסקי ישראל לדורותיהם, הבחינו בחכמת הלב שלהם, כי אדם שנופל עליו אסון, נוטה לעשות מעשי איוולת. " מכאן", אמר רבא, "שאין אדם נתפס בשעת צערו" (בבא בתרא, ט"ז).

למרבה הצער, חלק גדול משופטי ישראל, שופטים אותנו לחומרה, דווקא בשעת אסוננו, מדקדקים בכל שטות שאנו עושים ולא מהססים לשלול מאתנו לחלוטין את זכויותינו.

סמוך לחצות הלילה, תקף את אמיר התקף לב. אמיר שהה באותה עת במשרדו עם מזכירתו. מתוך חשש לתגובת אשתו, אמיר סיפר לנציג חברת ביטוח הבריאות כי ההתקף פקד אותו כאשר היה בגפו.

שרית לא שמרה מרחק והתנגשה במכונית שנסעה לפניה. רכבה ניזוק קשה. יותר מכל חששה שרית מתגובת בעלה. לכן ספרה לנציג חברת ביטוח המקיף כי מצאה את המכונית פגועה בחניה.

בשני המקרים חברות הביטוח עלו בנקל על דבר השקר ודחו את התביעות בטענה שהמבוטחים ניסו לרמות אותן.

אולם אמיר ושרית לא שיקרו מתוך רצון לרמות את חברות הביטוח. כל רצונם היה לחמוק מזעמם של בני זוגם. אף על פי כן, קיים סיכוי שאמיר יישאר ללא טיפול רפואי ושרית תישאר ללא רכב. הכול תלוי, כפי שנראה מייד, על איזה שופטים יפלו השניים.

סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח קובע, כי מבוטח המשקר בכוונת מרמה לחברת הביטוח שלו, אינו זכאי לתגמולי ביטוח.

אולם מה דינו של מבוטח המשקר מתוך חלמאות, כאשר דווקא אילו סיפר את האמת היו מגיעים לו תגמולי ביטוח?

שאלה נוספת, מה דינו של מבוטח המשקר לחברת הביטוח שלו מתוך פחד מאנשים אחרים ולא מתוך רצון לרמות את חברת הביטוח?

בשאלה הראשונה כמעט כל שופטינו תמימי דעים: המבוטח החלמאי מאבד את כל זכויותיו, משום שניסה לרמות, אומנם מתוך טיפשות, את חברת הביטוח.

באחד המקרים, נטל "נהג צעיר" את רכבו של אביו והתנגש בעץ. האב שיקר לחברת הביטוח כי בעת התאונה ישב ליד בנו. האב לא ידע כי בכל מקרה, גם ללא נהג מלווה קיים כיסוי ביטוחי.

בית המשפט המחוזי בירושלים דחה את תביעתו. לגישתו של השופט משה רביד, יש לרדוף ולהוקיע רמאים עד חורמה. "מתן התגמולים יהווה פרס לרמאי שלא ידע אודות המצב המשפטי".

לעומת זאת בתשובה לשאלה השנייה, מה דינו של מבוטח המשקר מתוך מניע שאינו קשור לביטוח, שופטינו חלוקים ביניהם. יש המחמירים ויש המקלים.

בעיני המחמירים, אין חשיבות למניע שהביא את המבוטח לשקר. עצם אמירת דבר שקר, הופכת אותו לרמאי וראוי לשלול ממנו את כל זכויותיו. השופטים המחמירים משקיפים עלינו המבוטחים כפי ששופטיו של הצאר הרוסי התייחסו אל דלת העם, המוז'יקים. לאצילים יש ממון רב. המוזי'קים, כך סברו השופטים הרוסיים, חומדים יום ולילה את ממונם של האצילים. אנו צריכים לפיכך להחמיר עם המוז'יקים ולהעניש אותם בכל חומרת הדין על כל דבר שקר.

כך מצדיקים גם שופטינו המחמירים את גישתם. לדעתם קיים "פיתוי", כך כלשונם, לרמות את חברות הביטוח. לנו ציבור המבוטחים חלש האופי, קשה לעמוד בפני הפיתוי. לכן צריך להחמיר עמנו.

לפי גישת השופטים המקלים, לעומת זאת, יש לברר מה המניע העומד מאחורי הסתרת האמת. אם המניע אינו לרמות את חברת הביטוח והמקרה ממילא מכוסה בפוליסה, אין זה צודק, לדעתם, לפטור את חברת הביטוח מכל תשלום.

כך קרה בפרשת אברמוב. המבוטח, עולה מחבר העמים, נטל על עצמו את האחריות לתאונה, לא מתוך כוונה לרמות את חברת הביטוח, אלא מתוך רצון למלט את בנו מאימת הדין הפלילי. השופטים בבית המשפט המחוזי בנצרת מנחם בן דוד, אברהם אברהם וגבריאלה (דה-ליאו) לוי קבעו כי אין לשלול ממנו את תגמולי הביטוח, אף על פי ששיקר לחברת הביטוח.

בימים אלה ניתן פסק דין נוסף בסוגיה זו.

רכב המאזדה של אורן אברהמי עבר תאונת דרכים. הרכב היה נהוג בידי אחיו. אברהמי התקשר למוקדן של ביטוח ישיר. בפתח השיחה, מסר אברהמי כי הוא עצמו נהג ברכב. בהמשך השיחה, כשהתברר לו כי קיים כיסוי ביטוחי גם לאח, מסר את האמת כי האח נהג. אולם נציגי ביטוח ישיר נתפסו לעובדה שבתחילת השיחה עם המוקדן אברהמי שיקר.

השופטת ניצה מימון שעשוע, מבית משפט השלום בפתח תקווה, קובעת כי העובדה שהמבוטח זכאי לפיצוי גם אם האח נהג, אינה רלוונטית. "המבוטח פעל בכוונה לקבל את תגמולי הביטוח בכל דרך ובשלב ראשון, עד להבהרת התמונה, בדרך של מסירת פרטים כוזבים".

בסופו של דיון, השופטת מימון שעשוע פוטרת את ביטוח ישיר מתשלום תגמולי ביטוח, למרות שהן על פי השקר והן על פי האמת, ביטוח ישיר הייתה חייבת לשלמם.

בשולי הדברים נבקש להביע תמיהה, מדוע כאשר חברת הביטוח מוליכה שולל את המבוטח, נציגיה יוצאים פטורים בלא כלום. או אז בתי המשפט טורחים להסביר לנו כי המשפט האזרחי אינו מעניש.

לעומת זאת, כאשר המבוטח נתפס על דבר שקר, אפילו הוא לא רלבנטי לתביעה ואפילו לא התכוון לרמות את חברת הביטוח, שוללים ממנו את כל זכויותיו. אפליה זו בולטת במיוחד על רקע העובדה, שהמבוטחים במקרים אלה, נוהגים בטפשות מתוך לחץ.

חברות הביטוח לעומת זאת, הן גופים מקצועיים הנוהגים בקור רוח.

  לפסק הדין המלא