חוקת התורה תשעב 

ערש"ק זאת חקת התורה תשע"ב

וידבר יהוה אל-משה ואל-אהרן לאמר.זאת חקת התורה אשר-צוה יהוה לאמר .... הנגע במת לכל-נפש אדם וטמא שבעת ימים.הוא יתחטא-בו...

או' ר' נחמן כשאין האדם מסתכל על התכלית, למה לו חיים והנה הנפש מתגעגעת תמיד לעשות רצון יוצרה  וכשרואה שאין האדם עושה רצונו יתברך, חס ושלום, אזי היא מתגעגעת מאד לחזר לשרשה ומתחלת להמשיך עצמה להסתלק מגוף האדם ומזה נחלה (מחלה) האדם על ידי שנחלש כח הנפש על ידי שממשכת עצמה ממנו מחמת שאין ממלא רצונה כי היא רוצה רק שיעשה רצון המקום ברוך הוא.

אומר ר' נחמן מהות חיותו של האדם, להתבונן על תכליתו.תכליתו, היינו מהות קיום גוף ונפש, מהות חיות הגוף בהיות ובהישאר הנפש בה.הדברים ידועים, בנינו של האדם הינו החיבור, השילוב של הנפש בגוף.נפשו של אדם, מתגעגעת תמיד לעשות רצון יוצרה.כל עוד האדם בגופו עושה רצון בוראו, נותן לנפש, נחת רוח, בהרגישה קרובה לבוראה, אזי שלום ביניהם.כאשר מרגשת הנפש רחוקה מבוראה, הדבר מביאה לידי געגוע וכל רצונה הינו לירחק ולהנתק מהמקום בו היא כלואה (גוף האדם) ולהתקרב לבוראה שכן אומר דוד המלך נכספה וגם-כלתה, נפשי    לחצרות יהוה, בהיות לבי ובשרי, יחדיו אזי ירננו, אל אל-חי.שלום ורינה, ששון ושמחה ישיגו, ונסו יגון ואנחה.היינו החיבור נפש וגוף היא המביאה לידי רינה, שמחה וששון, לאל חי.החיבור האחדות ההכספות של הגוף והנפש לאל חי הם אשר יניסו היגון האנחה, המכאוב, החולי והמיתה.

הנגע במת...אדם וטמא שבעת ימים.מת טומאתו חמורה מאוד.טומאת המת הינה החמורה בטומאות, טומאתו הינה אבי אבות הטומאה.

מת הינו ניתוק, פרידה בין שני מרכיביו, הגוף והנפש.מיתה הינה בבחינת הכספות הנפש למקורה ובהיות הגוף ללא יכולת נתינה לנפש השתוקקותה, הנפש יוצאת מהגוף.

אומרת הגמ' במסכת נידה, תנו רבנן שלשה שותפין יש באדם הקב"ה ואביו ואמו אביו מזריע הלובן שממנו עצמות וגידים וצפרנים ומוח שבראשו ולובן שבעין.אמו מזרעת אודם שממנו עור ובשר ושערות ושחור שבעין והקב"ה נותן בו רוח ונשמה וקלסתר פנים וראיית העין ושמיעת האוזן ודבור פה והלוך רגלים ובינה והשכל וכיון שהגיע זמנו להפטר מן העולם הקב"ה נוטל חלקו וחלק אביו ואמו מניח לפניהם.מיתת האדם משמעותה כדברי הגמרא, פרוק השותפות בין האדם ואשתו לבין הקב"ה.מיתת האדם מותירה אותו ללא הנותן את מהות חיותו, הקב"ה.

הנגיעה, החיבור, הקשר אל שכזה, היינו אל אשר אין בו מהות חיותו, המת, טומאתו גדולה וחמורה מאוד,שכן מציאות זו נוגדת תכלית קיומו.חמורה עד כדי נתינת חק, דיני פרה אדומה.כדברי המדרש, חוקה- גזירה היא מלפני ואין לך רשות להרהר אחריה.טומאה שכזו מצריכה יצירה מיוחדת, חוקה.גם אצל קרח ועדתו, בחטאם אשר היווה למעשה ניתוק בין המחוברים (ראה דברינו לפרשת קרח תשע"ב) גם שם נצרכה יצירה מיוחדת, ואם-בריאה יברא יהוה, ופצתה האדמה את-פיה ובלעה אתם ואת-כל-אשר להם, וירדו חיים, שאלה.זאת חוקת התורה.

שבת שלום

דויד לקס _אמת