עידוד מול ביקורת בחינוך. 

במאמרים קודמים הדגשתי כי מקורן של רוב הבעיות החינוכיות נעוץ בחסך רגשי (מניעת חום ואהבה אמיתיים).  החלק הנוסף שמשלים את הפאזל של תמונת התקשורת הבונה עם הילד / החניך הוא הצורך הבסיסי בעידודו.

לא לעודד את הילד – המשמעות היא לא לתת לו את הלחם הנפשי ,הרוחני הבסיסי.

נכון ,כולנו יודעים שצריך וחשוב מאוד לעודד אבל טעויות רבות נעשות בדרך .כשהורים מעודדים בצורה עקומה התוצאה היא הפוכה. הם מייאשים אותו. לא רק שמרעיבים אותו אלא אף מרעילים אותו, מכיוון שהילד נולד באופן טבעי עם ההרגשה שההורים שלו הם הכי חכמים ונבונים. והם יודעים ורוצים בטובתו ובהדרכתו לחיים טובים. זו התחושה הטבעית של הילד! (לעתים הוא משתחרר מזה , וטוב שכך, וכשהוא לא- אזי הנזקים קשים מידי והמשאבים הנדרשים לתיקונם עצומים).

אף אחד לא מאמין באמת שבאמצעות ביקורת , עונשים משיגים השגים חינוכיים אמיתיים .מדוע אם כן פועלים בדרכים אלו בכל זאת?

ההורה המודרני עצבני, מתוח…וצריך לפרוק את העצבים (הפסיכולוגים אומרים שזה טוב, שזה משחרר…). מכיוון שלא רוצים לריב עם הבוסים בעבודה ועם בני הזוג שלנו אז מוציאים את זה על הילדים. ועוד קוראים לזה חינוך.

כשמבקרים את הילד , למעשה ממקדים אותו במה שחסר. – אז כל התמונה שלו על עצמו זה רק כישלון.

לעומת זאת, אם לוקחים נקודה חיובית של הילד ומגדילים אותה, זה ממש בונה ומחייה את נפשו. למשל לתת לו תפקיד אחראי שמבטא ומעצים את התכונה החיובית שבו :"אתה מסוגל".

חוק ראשון ובסיסי למושג עידוד נמדד על ידי הפרמטר הבא: איך יצא הילד מהשיחה איתנו?  איך קיבל השני את הדברים. אם יצא עם מצב רוח לא טוב, אפילו  אי נחת קטנה – זה לא עידוד! יכול להיות שזו פעולה שנדרשת כמו ענישה, משמעת… אבל זה לא עידוד! לאחר פעולת עידוד הילד צריך להרגיש מחוזק, שמח , אופטימי.

אחד המשפטים שהרבה הורים ומחנכים משננים הוא :"אתה יכול אבל לא רוצה"- אין משפט הרסני מזה לדימוייו של הילד !!!

אחד הנערים שנשטף מאוד במשפט זה אמר :"בכל פעם שאני שומע את המשפט הזה מאבא שלי אני קופץ מעצמי , מה יש בי? מה אני שוטה? מה אני מחפש בעיות בכוח? מאיפה ההורים שלי יודעים מה אני יכול ומה אני לא? מה הם קוראים את מה שבלב שלי? זה רק מוכיח שגם הם יודעים שאין מה לעשות אבל הם לא מוכנים להודות בזה כי הם הורים שלא טועים אף פעם והם מבינים הכל- אז הם מאשימים אותי"

משפט כזה לא פוטר שום דבר . ככה רק משתכנע הילד שאין פתרון . הוא מרגיש :"אני לא יכול ללמוד" וההורה אומר לו "אתה יכול אבל אתה לא רוצה". כלומר אין להורה פתרון או שהוא לא מבין את הילד. כך מאבד הילד את האמון בהורה/ מחנך ומתייאש.

הילד בבסיסו מרגיש שרוצה אבל לא יכול . אף ילד לא מחפש בעיות בכוח! (גם שמגיע למצב שבו מחפש תשומת לב שלילית זה רק לאחר שהתייאש מהדרך הטבעית ואז פועל בצורה עקומה). אז כשההורה סותר את ההרגשה הפנימית של הילד והילד תמים ומאמין להורה, אזי הוא מרגיש שיש בו איזה כוח פנימי מרושע ושחור שמונע ממנו לרצות! הוא רוצה לרצות אבל לא יכול.

פירוש המילה עידוד = חיזוק הקיים.  אם נחזק את מה שקיים יש סיכוי שנקבל ממנו עוד.

אז איך מעודדים? אם תהיה אווירת עידוד בבית, לא יירמס הילד תחת נחת ביקורתם של הוריו.

האווירה בחינוכית חייבת להיות כזו שאנו שמחים במה שקיים! אוירה של זכות ושמחה. ככל שהילד ישמח במה שעשה ירצה לעשות עוד מזה. בעיקר יש להנחיל את האווירה הזו במה שקשה לו. רק אם ישמח במה שקיים –יתקדם. אם לא ישמח במה שקיים – לעולם לא יתקדם. שהרי אם הילד מורגל בכך שככל שיעשה , נבקש ממנו עוד ועוד…ואף פעם זה לא ממש מספיק ,למה שירצה לעשות? לכן קודם כל לעודד (לתת תחושה טובה ונעימה) במה שכבר יש!  רק אם ישמח בזה ירצה עוד. אחת התוצאות העגומות למשפט הנואל :"אתה יכול אבל לא רוצה" שילדים מפחדים להצליח שהרי אם יצליחו , ידרשו מהם עוד ועוד…מי צריך את העונש הזה? לא עדיף מהתחלה להיכשל?

אפשר לראות את התופעה הזו במשחק. כשילד אומר את המשפט :"אני לא עושה את הבאמת שלי"- הוא מעדיף להיכשל מהתחלה. אבל אם למד לשמוח מהתחלה במה שהצליח והוא נהנה ולא מפחד כי עוד המשמעות זה עוד חיים עוד שמחה. אבל המשמעות של עוד זה עוד עונש עוד עבודה אז עדיף להסתפק במועט. כך מגדלים ילדים בינוניים.

 תעודד רק על מה שאמיתי!

לעתים ההורה משבח את הילד מעבר לכל פרופורציה, משפטים לא אמיתיים ("אתה ממש גאון! איינשטיין קטן")- אם אתה לא מאמין במה שאתה אומר זה לא ייכנס אל ליבו. עידוד = חיזוק הקיים, לא המדומיין. רק מה שקיים שאפשר להוכיח את זה.  הרבה פעמים כשמבין הילד שמשקרים אותו ואומרים לו דברים שהם לא נכונים אז הוא סבורשמסתירים ממנו בעיה.

לא מעודדים את הכישרון!

 (אתה כל כך כשרוני, חכם…) מכיוון שעידוד מטרתו להביא לעוד מאותה פעולה. מה הטעם לעודד כישרון? האם הכישרון יגדל??? אלא צריך לחזק את הקיים, את ההשקעה, המאמץ.

ידיעת כישרונותיו חשובה לילד כדי להכיר בפוטנציאל שקיים בו. זה עדיין לא הוכחה להשתדלות והתגברות מצידו. לכן צריך להראות לילד שוא משיג את עצמו, ל את האחרים- זה עידוד.

העידוד דרך חיזוק הקיים החל מהדברים, הפעולות הפשוטות ביותר. לחפש משהו קטן (גם אם נראה מטופש) ולחזק.  לאט לאט יתחזק בטחונו העצמי דרך הצלחות קטנות.

עידוד: ההתמקדות בחיובי (לחזק את המינימום שקיים) , משמח.

ביקורת: ההתמקדות בשלילי , מייאש.

הילד דוחה את העידוד -מה לעשות?

• לעתים הדחייה היא מפני שרוצה לשמוע שוב ("נו די תמשיך…") , לכן פשוט…תשמיעו לו שוב.
• יש הדוחים את העידוד מפני המחויבות שזה יוצר.  יש כאלה הורים שממש סוחטים את ילדיהם : "נכון שאתה ילד טוב? בוא תעזור לאמא…" (גם אנו כמבוגרים: "אתה שכן טוב, נכון?…" מייד מצפים לסחיטה …", הילד רגיש לכך פי כמה).
• כשאנו מעודדים את הילד ולא את מעשהו עלולה להיווצר סתירה פנימית כואבת אצל הילד. שהרי אנו לא יודעים מה בליבו. הסיבה שעזר לאחותו לא מחייבת שהרגיש כלפיה יחסי אהבה וחמלה עזים, ייתכן שבליבו כעס מאוד עליה ועזר לה כי לחצו עליו. לכן תמיד נעודד את המעשה (שלא נתון לפרשנות) ונתאר את החוויה החיובית שלנו כתוצאה מכך, ולא את העושה.

לסיכום:

-          דברו איתו בגובה העיניים , באמת. תרגישו באמת את השמחה במה שעושה במה שהשיג. תודו על הזכות שנפלה בחלקכם לגדל ילד.

-          עידוד היא התזונה של חיי נפש בריאים . חוסר עידוד או עידוד לא נכון כמוהו כהרעבה גסה ואף הרעלתה של נפשו כאמור