האם הקדמת הבחירות טובה ליהודים? לאו דווקא. אולי טוב לאינטרס הלאומי קיום הבחירות במועדן, בעוד שנה תמימה. מפני שעד לבחירות - יש סיכוי שהבולדוזרים הדורסנים של שרון יהיו מושבתים. ספק, אם יוכל להרשות לעצמו להוסיף לפני בחירות להוסיף על הפשע הישן פשע חדש של הריסת עוד יישובים וגירוש עוד יהודים, בעוד פליטי הפוגרום האחרון מתגלגלים ממקלט זמני אחד למשנהו, והטרור הערבי - שהתחדש בדיוק כפי שהתנבא בוגי יעלון - מטביע את מדיניות הכניעה והפייסנות של פרס-שרון שוב בדם יהודי.
אולם, יש משמעות למתנה הזאת של שנה שלמה, אם אכן תינתן לנו - רק בתנאי שננצל אותה כדי להתכונן לסכנה של חורבן גדול פי כמה, במקרה וחלילה שרון ינצח בבחירות. ובמלים אחרות, רק אם נפיק לקחים מן השגיאות והמחדלים של וועד גוש קטיף ומועצת יש'ע.
קבוצת בני נוער - ויישר כוחה על כך - כבר הסיקה מסקנה נכונה אחת: במקום לחכות לשרון שישלח את קלגסי היס'ם השחורים, וגורע מכך - שוב את צה'ל, להרוס מאחזים קיימים, היא מעסיקה אותם במאחזים חדשים. שוב, הנוער מוביל והוא פועל בדרכו השובבה - מתמקם, חומק, עובר להר אחר, חוזר - מתיש את הכוחות. אלה אמנם כוחות צבא ומשטרה שלנו, אך משהוטלה עליהם שליחות עויינת, רעה והרסנית והם נענים לה, ולעתים אף בהתלהבות - בארועים כאלה הם מתפקדים ככוחות עויינים. זו טרגדיה לאומית, אך כולה באחריות ראש ממשלה.
מועצת יש'ע עיקמה את האף והסתייגה: זה לא רציני, וזה לא אנחנו. כך הופעל שוב "כפתור הגינויים", נוהג נפסד שזיכה את המועצה בתדמית של מתנצלת ומתרפסת סידרתית.
אין איש בתוכנו שאינו מצטער על הפגיעה בעינו של הסמח'ט בשומרון, תהיינה אשר תהיינה הנסיבות שבהן ארע המקרה (בינתיים נתפרסם, שהוא היה זה שהיכה באגרופים כמה נערים, שהתגוננו מפניו עפ'י זכותם להגנה עצמית מפני תקיפה בלתי חוקית, גם אם התוקף לובש מדים). מכל מקום, אם כבר לא יכלה מועצת יש'ע לעמוד בפני היצר לגנות את המעשה עוד טרם למדה את נסיבותיו, לפחות מצפים היינו שיצרפו לגינוי הזה כמה שאלות: גוף שמאלני הקרוי "אנרכיסטים נגד הגדר" הוציא עין לקצין צה'ל. לא "פנס", כי אם עקירה של העין ממש. והנה, בעוד תמונתו של הסמח'ט נמרחה על פני שטחים נרחבים בעתונות והובלטה בטלוויזיה - מי ראה אי פעם את תמונת ארובת העין הריקה של הקצין שהותקף בפראות כזאת ע'י השמאל? ומי ביקש מיוסי שריד או יוסי ביילין לגנות את המעשה? ומי מן המפגינים כל שבוע בכפר בילעין, הפוצעים שוב ושוב חיילים ושוטרים הועמד אי פעם לדין? ההתפרעות השבועית הזאת בקושי נזכרת בעתונות. הבוקר התבשרנו, שנגד יישובים ביש'ע שלא ילשינו על בני הנוער שהקימו את המאחזים החדשים, יינקטו עונשים קולקטיביים. על דברים אלה, וכאלה, מצפים היינו שיופעל כפתור-הגינויים ממשרדי מועצת יש'ע!
בנושא מועצת יש'ע, אני חייב למאזינים גילוי נאות, מפני שהלא אני בעצמי חבר בגוף הנקרא "הנהלת מועצת יש'ע", מדוע אפוא אני משמיע את ביקורתי בחוץ ולא בפורום שאני חבר בו? התשובה היא, לצערי, שהחברות הזאת היא ווירטואלית. מאז נגזרה גזירת שרון, הנהלת מועצת יש'ע אינה מכונסת. דווקא בימים הרי גורל להתישבות, שותקה הנהלת מועצת יש'ע, שחברים בה כל ראשי המועצות, למעלה מ-20 איש, פלוס מספר אנשי ציבור, והמועצה נשלטת ומופעלת ע'י מספר חברים שניתן לסופרם באצבעות יד אחת, הקוראים לעצמם "הנהלה מצומצמת". כל ההכרעות נופלות בתוך הקבוצה הקטנה הזאת, ואת יתר חברי הנהלת מועצת יש'ע אין משתפים וגם אין מדווחים להם.
עכשיו, שחייבים להפיק לקחים, כדי שחודשי החסד הללו שאולי ניתנו לנו, לא יעברו אף הם בחוסר מעש, אין להחריש עוד.
יש לי עוד בעייה אישית. בני בעז פירסם בעתון "מקור ראשון" מאמר ביקרות על אופן ניהול המאבק ע'י מועצת יש'ע, ועל כך השיבו לו באותו העתון הרב יעקוב מידן ועדי מינץ. גם בני נדב פרסם ב"מעריב" מאמר ביקורת. לכן, חשבתי להרחיק את עצמי מן הפולמוס.
אולם, בכל הוויכוחים לא מצאתי תובנה אחת, שאני רואה הכרח להעלות אותה מפני שיש בה נפקא מינה כיצד לנהוג בעתיד - איזה קו עקרוני, רעיוני לנטוש, ואיזה לאמץ.
מידן, מינץ וגם ליברמן באיגרתו לתושבי יש'ע העלו מספר טענות שאי אפשר לחלוק עליהן. למשל: פריצת גדרות כפר מימון והתפרצות עשרות אלפים דרך קווי השוטרים והחיילים היתה עלולה לחשוף את הציבור למכות, לפציעות קשות ואולי אף להרג, כפי שאיזה קצין איים במרומז. וגם לו הצליחו לפרוץ במחיר כבד לעבר ציר כיסופים, הלא היו עוצרים אותם כמה קילומטר יותר רחוק, ולגוש לא היו מגיעים. ואפילו הצליחו לפרוץ לגוש, מה היו מועילים בכך? עובדה: כעשרת אלפים הצליחו להתחבר "אל אחינו הגיבורים" , אך פרט להתנגדות על גג כפר דרום (שהיתה למורת רוחה של מועצת יש'ע ) - מה שינו ומה הועילו - הלא למן הרגע ששרון החליט להפעיל מאסות אדירות של כוחות, במימדים של גיוס למלחמה, התוצאה היתה בלתי נמנעת! כמו כן צודקת "ההנהלה המצומצמת" בטענתה, שחסימות הכבישים לא הוסיפו אהדה למאבקנו, והסקרים הראו שמספר התומכים בקרב הציבור - ירד. את סירוב הפקודה פסלו עקרונית, ועל עקרונות אי אפשר להתווכח. נותרה השאלה, מה היתה תכלית כל "התיאומים" עם הצבא, ולשם מה התחבקו איתם בפומבי? על כך הודו דוברי ההנהלה המצומצמת, ש"הגזימו".
וכך הגענו לעיקר
את המלחמה להצלת גוש קטיף מן הגירוש הפסדנו כבר בתקופה של למעלה משנה, שבה אסר וועד גוש קטיף עשיית כל הכנות בשטח להתנגדות פיסית לגירוש, ולו סבילה, וגם לא איפשר כניסה לגוש כדי לחזק את השורות ולבנות התנגדות. בנוסף, נוהלה ההסברה על מישור של "התחברות" ו"אהבה" אשר היא, שכביכול תנצח. לא היה זעם, לא היה ביטוי להתקוממות נפשית נגד פשע הגירוש והחורבן. הקו הרך הזה זכה למחמאות בתקשורת העויינת, ובינתיים שרון הכין את הגייסות.
את הקו הזה הכתיב וועד גוש קטיף, ומועצת יש'ע השתלבה בתוכו. והנה, הקו הזה מוצה עד תום. תושבי ישראל ראו על המירקע מחזות קורעי לב. תפילות. תחנונים. מסירות נפש. נוער נפלא. חמלה בלי סוף. חיילות וחיילים מזילי דמעות. ילדים במצוקת גירוש. ספרי תורה ומנורות ובתי כנסת וישיבות - מפונים, שרופים, חרבים. משק אדיר, חממות, רכוש פרטי וציבורי, יורדים לטמיון. ואח'כ ראו את האויב רוקד על החורבות ומסיק את המסקנה ההגיונית: עוד ועוד טרור. הציבור גם ראה, כיצד קרסו כל ההנחות וההצדקות של שרון: חורבן היישובים רק הגביר את זרימת הנשק לטרור, שוב מתגוללים מתינו בשווקים ובכבישים, ו"אין עם מי לדבר" אומר שר הבטחון - והציבור צריך להיות עיוור שלא לראות, שהכל היה לשוא. בקיצור: גם היינו יפים, תרבותיים, לויאליים ומעוררי חמלה, וגם צדקנו.
נו? ואיך השפיע הקו הזה, קו גוש קטיף ומועצת יש'ע, על העם? עובדה - שרון אינו יורד בסקרים, והוא עדיין הכי פופולרי, גם בקרב בוחרי הליכוד. וזאת, למרות שרוב הנסקרים רואים בו דיקטטור, ואותו ואת משפחתו ומשטרו - כמושחתים.
לא מצאנו בהפקת הלקחים של מועצת יש'ע הרהור שני, שמא כל הקו הזה, של שת'פ עם שלטונות הגירוש ושל התחברות בכל מחיר אל האליטות ואל דעת הקהל - אינו שגוי מעיקרו?
בסופו של דבר, הכל מתמצה במחיר. ליברמן, מידן ומינץ, בטיעוניהם, מצביעים בצדק על המחיר הגבוה שהיינו עלולים לשלם, אך אינם שואלים את עצמם, מה המחיר ששרון היה משלם לו ירו קלגסיו על נצורי כפר מימון, לא שברו את עצמותיהם, לו נאלצו למלא את בתי הכלא באלפי עצורים? ושמא המחיר הזה היה מציל את עופרה, בית אל, אלון מורה ויצהר מן הגירוש הבא?
אצ'ל ולח'י, כאשר החליטו להלחם בבריטים, הוזהרו ע'י "היישוב המאורגן" שהתקפותיהם עלולות להביא אסון על היישוב היהודי, שמנה רק 600,000 נפש. ומשהחליטו להלחם על אף הכל, כונו "פרושים", נרדפו ע'י מוסדות היישוב ואיבדו את אהדת דעת הקהל. הם נאלצו להכריע בין מידת הייאוש מסגירת שערי הארץ בפני פליטי השואה, בין הזעם על הבגידה הבריטית לבין השיקול הרציונלי, שיש מחיר שבריטניה לא תוכל לשלם, למרות שידעו שהם ייאלצו לשלם מחיר כבר ביותר בבדידות, בדם, בשנאת הסביבה, בגלות, ואף בגרימת סבל לציבור כולו. בדילמה הזאת הם הכריעו, והשאר הוא היסטוריה.
כאשר בן גוריון הגיש להצבעה גורלית את הצעת ההכרזה על המדינה, היה ברור לכולם שההכרזה תגרום למיתקפה כוללת של צבאות ערב על היישוב היהודי הקטן וחסר הנשק. ייגאל ידין העריך את סיכויי הישרדותנו ב-50%, ואולי פחות. ואכן, בן גוריון הצליח להעביר את ההחלטה רק על חודו של קול אחד. הוא לקח סיכון גורלי. הוא ידע שהמחיר שהיישוב ישלם - גם אם ינצח - יהיה נורא. אבל הוא היה מנהיג, והוא הכריע.
מנהיגים לוקחים סיכונים כאלה רק במקרים קיצוניים, קיומיים. לגבינו, אם אמנם נכון מה שליברמן ו-וולרשטיין יודעים לבטא כל כך טוב, שמעשהו של שרון הוא פשע, והבגידה בארץ ישראל לא תסולח, והתוצאה תהיה הרת אסון לבטחון המדינה ולחיי העם - היכן היה הזעם? היכן היתה הנכונות לשלם מחיר ולקחת סיכונים כדי למנוע את הרעה, ולא להפגין בלבד?
על פי תגובותיהם של דוברי ההנהלה המצומצמת נראה, שהיא לא הפנימה את הלקחים האלה, והיא מתכוננת לנהל את המערכה על יישובי ההר, נגד גירושם של עשרות אלפים רבים, באותן השיטות שראינו בכפר מימון ובנווה דקלים. ועם זה - אסור להשלים.
אולם, יש משמעות למתנה הזאת של שנה שלמה, אם אכן תינתן לנו - רק בתנאי שננצל אותה כדי להתכונן לסכנה של חורבן גדול פי כמה, במקרה וחלילה שרון ינצח בבחירות. ובמלים אחרות, רק אם נפיק לקחים מן השגיאות והמחדלים של וועד גוש קטיף ומועצת יש'ע.
קבוצת בני נוער - ויישר כוחה על כך - כבר הסיקה מסקנה נכונה אחת: במקום לחכות לשרון שישלח את קלגסי היס'ם השחורים, וגורע מכך - שוב את צה'ל, להרוס מאחזים קיימים, היא מעסיקה אותם במאחזים חדשים. שוב, הנוער מוביל והוא פועל בדרכו השובבה - מתמקם, חומק, עובר להר אחר, חוזר - מתיש את הכוחות. אלה אמנם כוחות צבא ומשטרה שלנו, אך משהוטלה עליהם שליחות עויינת, רעה והרסנית והם נענים לה, ולעתים אף בהתלהבות - בארועים כאלה הם מתפקדים ככוחות עויינים. זו טרגדיה לאומית, אך כולה באחריות ראש ממשלה.
מועצת יש'ע עיקמה את האף והסתייגה: זה לא רציני, וזה לא אנחנו. כך הופעל שוב "כפתור הגינויים", נוהג נפסד שזיכה את המועצה בתדמית של מתנצלת ומתרפסת סידרתית.
אין איש בתוכנו שאינו מצטער על הפגיעה בעינו של הסמח'ט בשומרון, תהיינה אשר תהיינה הנסיבות שבהן ארע המקרה (בינתיים נתפרסם, שהוא היה זה שהיכה באגרופים כמה נערים, שהתגוננו מפניו עפ'י זכותם להגנה עצמית מפני תקיפה בלתי חוקית, גם אם התוקף לובש מדים). מכל מקום, אם כבר לא יכלה מועצת יש'ע לעמוד בפני היצר לגנות את המעשה עוד טרם למדה את נסיבותיו, לפחות מצפים היינו שיצרפו לגינוי הזה כמה שאלות: גוף שמאלני הקרוי "אנרכיסטים נגד הגדר" הוציא עין לקצין צה'ל. לא "פנס", כי אם עקירה של העין ממש. והנה, בעוד תמונתו של הסמח'ט נמרחה על פני שטחים נרחבים בעתונות והובלטה בטלוויזיה - מי ראה אי פעם את תמונת ארובת העין הריקה של הקצין שהותקף בפראות כזאת ע'י השמאל? ומי ביקש מיוסי שריד או יוסי ביילין לגנות את המעשה? ומי מן המפגינים כל שבוע בכפר בילעין, הפוצעים שוב ושוב חיילים ושוטרים הועמד אי פעם לדין? ההתפרעות השבועית הזאת בקושי נזכרת בעתונות. הבוקר התבשרנו, שנגד יישובים ביש'ע שלא ילשינו על בני הנוער שהקימו את המאחזים החדשים, יינקטו עונשים קולקטיביים. על דברים אלה, וכאלה, מצפים היינו שיופעל כפתור-הגינויים ממשרדי מועצת יש'ע!
בנושא מועצת יש'ע, אני חייב למאזינים גילוי נאות, מפני שהלא אני בעצמי חבר בגוף הנקרא "הנהלת מועצת יש'ע", מדוע אפוא אני משמיע את ביקורתי בחוץ ולא בפורום שאני חבר בו? התשובה היא, לצערי, שהחברות הזאת היא ווירטואלית. מאז נגזרה גזירת שרון, הנהלת מועצת יש'ע אינה מכונסת. דווקא בימים הרי גורל להתישבות, שותקה הנהלת מועצת יש'ע, שחברים בה כל ראשי המועצות, למעלה מ-20 איש, פלוס מספר אנשי ציבור, והמועצה נשלטת ומופעלת ע'י מספר חברים שניתן לסופרם באצבעות יד אחת, הקוראים לעצמם "הנהלה מצומצמת". כל ההכרעות נופלות בתוך הקבוצה הקטנה הזאת, ואת יתר חברי הנהלת מועצת יש'ע אין משתפים וגם אין מדווחים להם.
עכשיו, שחייבים להפיק לקחים, כדי שחודשי החסד הללו שאולי ניתנו לנו, לא יעברו אף הם בחוסר מעש, אין להחריש עוד.
יש לי עוד בעייה אישית. בני בעז פירסם בעתון "מקור ראשון" מאמר ביקרות על אופן ניהול המאבק ע'י מועצת יש'ע, ועל כך השיבו לו באותו העתון הרב יעקוב מידן ועדי מינץ. גם בני נדב פרסם ב"מעריב" מאמר ביקורת. לכן, חשבתי להרחיק את עצמי מן הפולמוס.
אולם, בכל הוויכוחים לא מצאתי תובנה אחת, שאני רואה הכרח להעלות אותה מפני שיש בה נפקא מינה כיצד לנהוג בעתיד - איזה קו עקרוני, רעיוני לנטוש, ואיזה לאמץ.
מידן, מינץ וגם ליברמן באיגרתו לתושבי יש'ע העלו מספר טענות שאי אפשר לחלוק עליהן. למשל: פריצת גדרות כפר מימון והתפרצות עשרות אלפים דרך קווי השוטרים והחיילים היתה עלולה לחשוף את הציבור למכות, לפציעות קשות ואולי אף להרג, כפי שאיזה קצין איים במרומז. וגם לו הצליחו לפרוץ במחיר כבד לעבר ציר כיסופים, הלא היו עוצרים אותם כמה קילומטר יותר רחוק, ולגוש לא היו מגיעים. ואפילו הצליחו לפרוץ לגוש, מה היו מועילים בכך? עובדה: כעשרת אלפים הצליחו להתחבר "אל אחינו הגיבורים" , אך פרט להתנגדות על גג כפר דרום (שהיתה למורת רוחה של מועצת יש'ע ) - מה שינו ומה הועילו - הלא למן הרגע ששרון החליט להפעיל מאסות אדירות של כוחות, במימדים של גיוס למלחמה, התוצאה היתה בלתי נמנעת! כמו כן צודקת "ההנהלה המצומצמת" בטענתה, שחסימות הכבישים לא הוסיפו אהדה למאבקנו, והסקרים הראו שמספר התומכים בקרב הציבור - ירד. את סירוב הפקודה פסלו עקרונית, ועל עקרונות אי אפשר להתווכח. נותרה השאלה, מה היתה תכלית כל "התיאומים" עם הצבא, ולשם מה התחבקו איתם בפומבי? על כך הודו דוברי ההנהלה המצומצמת, ש"הגזימו".
וכך הגענו לעיקר
את המלחמה להצלת גוש קטיף מן הגירוש הפסדנו כבר בתקופה של למעלה משנה, שבה אסר וועד גוש קטיף עשיית כל הכנות בשטח להתנגדות פיסית לגירוש, ולו סבילה, וגם לא איפשר כניסה לגוש כדי לחזק את השורות ולבנות התנגדות. בנוסף, נוהלה ההסברה על מישור של "התחברות" ו"אהבה" אשר היא, שכביכול תנצח. לא היה זעם, לא היה ביטוי להתקוממות נפשית נגד פשע הגירוש והחורבן. הקו הרך הזה זכה למחמאות בתקשורת העויינת, ובינתיים שרון הכין את הגייסות.
את הקו הזה הכתיב וועד גוש קטיף, ומועצת יש'ע השתלבה בתוכו. והנה, הקו הזה מוצה עד תום. תושבי ישראל ראו על המירקע מחזות קורעי לב. תפילות. תחנונים. מסירות נפש. נוער נפלא. חמלה בלי סוף. חיילות וחיילים מזילי דמעות. ילדים במצוקת גירוש. ספרי תורה ומנורות ובתי כנסת וישיבות - מפונים, שרופים, חרבים. משק אדיר, חממות, רכוש פרטי וציבורי, יורדים לטמיון. ואח'כ ראו את האויב רוקד על החורבות ומסיק את המסקנה ההגיונית: עוד ועוד טרור. הציבור גם ראה, כיצד קרסו כל ההנחות וההצדקות של שרון: חורבן היישובים רק הגביר את זרימת הנשק לטרור, שוב מתגוללים מתינו בשווקים ובכבישים, ו"אין עם מי לדבר" אומר שר הבטחון - והציבור צריך להיות עיוור שלא לראות, שהכל היה לשוא. בקיצור: גם היינו יפים, תרבותיים, לויאליים ומעוררי חמלה, וגם צדקנו.
נו? ואיך השפיע הקו הזה, קו גוש קטיף ומועצת יש'ע, על העם? עובדה - שרון אינו יורד בסקרים, והוא עדיין הכי פופולרי, גם בקרב בוחרי הליכוד. וזאת, למרות שרוב הנסקרים רואים בו דיקטטור, ואותו ואת משפחתו ומשטרו - כמושחתים.
לא מצאנו בהפקת הלקחים של מועצת יש'ע הרהור שני, שמא כל הקו הזה, של שת'פ עם שלטונות הגירוש ושל התחברות בכל מחיר אל האליטות ואל דעת הקהל - אינו שגוי מעיקרו?
בסופו של דבר, הכל מתמצה במחיר. ליברמן, מידן ומינץ, בטיעוניהם, מצביעים בצדק על המחיר הגבוה שהיינו עלולים לשלם, אך אינם שואלים את עצמם, מה המחיר ששרון היה משלם לו ירו קלגסיו על נצורי כפר מימון, לא שברו את עצמותיהם, לו נאלצו למלא את בתי הכלא באלפי עצורים? ושמא המחיר הזה היה מציל את עופרה, בית אל, אלון מורה ויצהר מן הגירוש הבא?
אצ'ל ולח'י, כאשר החליטו להלחם בבריטים, הוזהרו ע'י "היישוב המאורגן" שהתקפותיהם עלולות להביא אסון על היישוב היהודי, שמנה רק 600,000 נפש. ומשהחליטו להלחם על אף הכל, כונו "פרושים", נרדפו ע'י מוסדות היישוב ואיבדו את אהדת דעת הקהל. הם נאלצו להכריע בין מידת הייאוש מסגירת שערי הארץ בפני פליטי השואה, בין הזעם על הבגידה הבריטית לבין השיקול הרציונלי, שיש מחיר שבריטניה לא תוכל לשלם, למרות שידעו שהם ייאלצו לשלם מחיר כבר ביותר בבדידות, בדם, בשנאת הסביבה, בגלות, ואף בגרימת סבל לציבור כולו. בדילמה הזאת הם הכריעו, והשאר הוא היסטוריה.
כאשר בן גוריון הגיש להצבעה גורלית את הצעת ההכרזה על המדינה, היה ברור לכולם שההכרזה תגרום למיתקפה כוללת של צבאות ערב על היישוב היהודי הקטן וחסר הנשק. ייגאל ידין העריך את סיכויי הישרדותנו ב-50%, ואולי פחות. ואכן, בן גוריון הצליח להעביר את ההחלטה רק על חודו של קול אחד. הוא לקח סיכון גורלי. הוא ידע שהמחיר שהיישוב ישלם - גם אם ינצח - יהיה נורא. אבל הוא היה מנהיג, והוא הכריע.
מנהיגים לוקחים סיכונים כאלה רק במקרים קיצוניים, קיומיים. לגבינו, אם אמנם נכון מה שליברמן ו-וולרשטיין יודעים לבטא כל כך טוב, שמעשהו של שרון הוא פשע, והבגידה בארץ ישראל לא תסולח, והתוצאה תהיה הרת אסון לבטחון המדינה ולחיי העם - היכן היה הזעם? היכן היתה הנכונות לשלם מחיר ולקחת סיכונים כדי למנוע את הרעה, ולא להפגין בלבד?
על פי תגובותיהם של דוברי ההנהלה המצומצמת נראה, שהיא לא הפנימה את הלקחים האלה, והיא מתכוננת לנהל את המערכה על יישובי ההר, נגד גירושם של עשרות אלפים רבים, באותן השיטות שראינו בכפר מימון ובנווה דקלים. ועם זה - אסור להשלים.
אליקים העצני
