עפרון נגרים 

לפני מספר חדשים, אגב חיפוש אחר ספר מסוים באתרי הספרים ברשת, נתקלתי בשמו של ספר "עפרון נגרים" ספרו של מנואל ריבס ובו מסופר על צייר כלוא בכלא בעיירה סנטיאגו דה קומפוסטלה והוא מצייר את שער התהילה של הקתדרלה בעפרון נגרים.
בסיומו של הקטע המתאר בכמה מילים את נושא הספר מובא משפט קצר האומר שעם רכישת הספר הרוכש מקבל שי עפרון נגרים.
חייכתי, אפשר לומר בשמחה כי המשפט הזה לקח אותי אל זכרון ישן מילדותי, אל עפרון הנגרים שלי.
חייכתי בשמחה לא מתוך העלאת זכרון ילדות נוסטלגי, היה בו משהו אחר, טעימה איכותית מעולם של צבעים וריחות, צלילים וחוויות מתחילתו של מסע קסום של יצירה.

...כשהייתי בכתה ב', אחרי שסיימתי את ארוחת הצהרים והכנתי שעורי הבית, היתה אמי מרשה לי, לפעמים, ללכת לנגריה, לבקר את אבא.
המושבה היתה קטנה והדרך אל הנגריה היתה קצרה. הייתי חוצה את השדה שהיה ירוק בחורף ובאביב ומלא בפריחה צבעונית. לפעמים רעו בו הסוס החום והפרה השחורה עם הכתמים הלבנים של השכן עזרא, הייתי תוך כדי הליכה משוחחת אתם ושואלת לשלומם, הם אמנם נראו מצוין אבל היה זה מין הנימוס לשאול אותם. אחר כך, אם היתה זו העונה המתאימה, הייתי קוטפת את מקור החסידה ומטמינה בכיסים. מקור החסידה היה מקור לעיסוק יצירתי במפגשי אחר הצהרים עם חברתי אורה. עמוד העלי של הצמח מזכיר מקור של חסידה וכל מקור כזה שהוא מתייבש אפשר להפרידו ולתקוע את המקורים המופרדים שמכילים את הזרע. היינו תוקעות את המקורים בבגד של צמר או פלנל ונהנות להתבונן בתהליך המעניין שבו המקור מסתלסל בדומה למחוגי שעון. אחרי שחציתי את השדה ועברתי ליד בית החרושת לקרח ותחנת הקמח הייתי כבר קרובה לנגריה ויכולתי לשמוע את רעש המשור החשמלי. אם הייתי מגיעה לפתח הנגריה ועדיין שמעתי את קולו של המשור הייתי ממתינה בחוץ, כשהרעש פסק הייתי נכנסת. צביאלי הנגר שעבד עם אבי בנגריה הסביר לי שאם מישהו מגיע בהפתעה זה עלול להסיח את דעתו של האדם העובד ליד המסור - ואת הרי כבר יודעת למה ואינני צריך להסביר לך. הייתי מניעה בראשו ומרגישה מאוד בוגרת ורצינית כי צביאלי התכוון לאותה כף יד קטועת אצבעות, תוצאות התאונה ליד המשור החשמלי. גם לצביאלי וגם לאבא שלי היו חסרות אצבעות בכף היד, לאחד ביד ימין והשני ביד שמאל. פעם שאלתי אותם אם זה לא מפחיד לעבוד שוב ליד המשור החשמלי והם השיבו שזה המקצוע שלהם, הם אוהבים אותו ולא יחליפו אותו באחר. ואכן הנגריה שבה עבדו אבא וצביאלי היתה מקום קסום בעיני.
הנסורת הריחנית הפזורה על רצפת הבטון של הנגריה, סלסולי העץ הדקיקים כתלתלי נסיכות פזורים סביב אחרי עבודה עם המקצוע. התבוננות בנגרים המשחיזים סכין באבן המשחזת או בגלגל ההשחזה, המקדחה הידנית שנכנסת וחופרת בהתמדה וכמו במטה קסם מופיעה בצד השני של לוח העץ. מריחת הדבק החם על חלקי הרהיט וחיזוקם על ידי קליבות , המסורים התלויים על ווים וכמובן שולחן הנגרים, הכבד, השרוט והמשופשף עליו פזורים דפים עם שרבוטים ושרטוטים, פטישים בגדלים שונים, מסמרים, נייר זכוכית, מברשות ,בקבוק של ספירט בצבע סגול מקסים, פצירות ומפסלות בגדלים שונים - מקום מופלא - נגריה.
והרהיטים שנוצרו שם - ארונות בגדים, מיטות, ספות וכורסאות, שידות, שולחנות וכסאות וכולם משוייפים ועטופים בשכבות פוליטורה בגוונים שונים, אכן עולם של יצירה.
אבל הדבר הכי קסום בעיניי היה עפרון הנגרים, לכל אחד מהם, לצביאלי וגם לאבי היה תחוב מאחורי האוזן עפרון נגרים ובעת הצורך היה נשלף רושם ומסמן את אשר צריך לסמן וחוזר למקומו הקבוע, לא בכיס חלוק העבודה, לא על השלחן, תמיד אל האוזן. גם כאשר העפרון מרוב חידודים קטנטן הריהו עדיין תקוע שם בחשיבות רבה וממלא את תפקידו, ואני מוקסמת. לקראת יום הולדתי השמיני שואל אותי צביאלי הנגר : נו - ומה את רוצה כמתנת יום הולדת - (ואני כבר יודעת שהם מכינים לי בנגריה שולחן וכסא להכנת שעורים) אני עונה בבישנות : אני רוצה עפרון נגרים.
ליום ההולדת אני מקבלת מצביאלי מתנה, קלמר מעץ עם מקום מיוחד למחק ובתוך הקלמר עפרונות נגרים. שני עפרונות צבעם החיצוני אדום וצורתם אינה עגולה אלא צורת אליפסה ובפנים הגרפיט שחורה כסופה ממתינה לשימוש, עוד עפרונות בקלמר גם הם עפרונות נגרים והם בחציים שחורים ובחציים אדומים ואני מאושרת, רציתי גם כאלה והתביישתי לבקש.
ואני רושמת, מציירת כל מה שעולי בדמיוני, כל מה שאני רואה סביבי - יש לי עפרון נגרים.

חלפו שנים רבות ואת עפרון הנגרים החלפתי בעפרון מכני, בגירי פחם ובעפרונות רישום.
לפני שבוע נכנסתי לחנות לחומרי בנין וקניתי עפרון נגרים - כזה אדום שטוח שאפשר להניח מאחורי האוזן (וזה בדיוק מה שאני עושה עכשיו) ומחר אשב לי ואצייר שוב בעפרון נגרים.