בשנים האחרונות, נדמה כי מתרבים הקולות המערערים על מוסדות והסדרי חיים תרבותיים אשר היה נדמה כי אלו חקוקים באבן. בלתי ניתנים לשינוי ואף מובנים מאליהם. כך הוא מוסד הנישואין. מוסד תרבותי זה, נתפש בחברה המערבית כדגם האידיאלי וע"כ גם היחיד הנכון מבחינה מוסרית, לקיום קשר בין גבר לאישה. קיום של יחסי מין מחוץ למסגרת הזאת, נתפש בחברה כעברה חמורה בתחום הטאבו החברתי.
מאמר זה, בוחן את תהליך התגבשות מוסד הנישואין כפי שזה התגבש במהלך המאות הראשונות לספירה, בעת מפגשה של התרבות היהודית עם תרבותה ההלניסטית של האימפריה הרומית.
הקורא, בוודאי שואל את עצמו "מדוע דווקא רומא, הרי כבר בתורה יש חתונה ונישואין". לא כל שכן ה'כתובה' שהורגלנו לראות בה קודש קודשים. ובכן, מדוע דווקא התרבות הרומית? מתברר כי אילולא שינויים תרבותיים בתרבות הרומית עצמה, לא היה מתפתח לא ביהדות ולא בנצרות אח"כ, מוסד מוגדר ומובחן - מוסד הנישואין. כך למשל מסתבר לנו כי "רק" בשנת 18 לפנה"ס, מוציא הקיסר הרומי, צו קיסרי. צו זה, מחייב את כל אזרחי האימפריה להינשא ולהביא צאצאים לעולם. ותארו לעצמכם כי מדינות האיחוד האירופי המתמודדות כיום עם דלדול האוכלוסייה והזדקנות מהירה, יוציאו חוק החייב את כלל אזרחיהם להינשא ולהביא צאצאים לעולם. ולא רק זאת, אלא שאם אזרח פלוני יסרב, הרי שיחויב בקנסות ואף צפוי יהיה למאסר בפועל. אמנם רק חלק מתושבי האימפריה הרומית נחשבו בתקופה זאת לאזרחים, זכות שהייתה שמורה בעיקר ליושבי הפוליס ולחיילים; אך גם מציאות זאת השתנתה כאשר בשנת 212 לספירה, מוחל הצו דנן על כלל תושבי האימפריה. מסתבר כי התרבות הרומאית, כפי שזאת משתקפת בקובצי חוקים מן התקופה, ראו בהסדרת מערכת יחסים זוגית בין גבר ואישה, תנאי דמוגרפי חשוב להמשכיותה של האימפריה וכוחה ואף את טובת הציבור. שאם לא כן, מה הטעם בהוצאת חוקים והטלת עונשים למפרי החוק?
אך בטרם נפנה לנסיון להבין מעט את המתרחש בעולם הרומאי, ובטרם נחשוף כיצד מוסד הנישואין שגובש בתקופת חז"ל, הושפע מעולם התוכן והתרבות הרומאי, מוטב כי נקדיש מילים מספר ליחסו של המקרא לנושא.
בטקס ההתקשרות בין גבר לאישה, כפי שאנו מכירים אותו היום, יש מקום להוויתה של האישה כאישה. היא איננה בלתי ניראית. במסורת הנוצרית, היא צריכה להסכים, קולה חייב להישמע. גם במסורת היהודית, אמנם לא מתחת לחופה, אך גם שם, לא ניתן להשיא אישה בניגוד לרצונה. אך זאת התפתחות מאוחרת. התפתחות שהעולם המקראי עדיין אינו מכיר. לפי חוקי המקרא, האישה איננה עצמאית מבחינה משפטית. היא נתונה כל כולה בחזקת הגבר. היא מבחינת רכושו של הגבר. בין אם הגבר הוא אביה או בעלה. האישה יוצאת מרשותו של גבר אחד (אביה) לרשותו של גבר אחר (בעלה). תהליך ההעברה של האישה הוא הליך של קנייה-מכירה. פרקטיקה כלכלית. חוקי המקרא העוסקים באישה, לא עוסקים בהוויתה העצמית כאישה אלא כרכוש. כבעלת פוטנציאל השתכרות כלכלית. לכן, המונח בו משתמש הכתוב הוא מושג הבעלות. ומכאן - 'בעל'. הבתולין הם בעלי ערך כלכלי בעולם פטריאכאלי, עולם הנשלט ע"י הגברים. השליטה על בתוליה של האישה, מאשררים את מעמדו של הגבר בחברה הפטריאכאלית. משום כך, עוסק החוק המקראי בשוויה של האישה, בשווי של פרי בטנה וביכולות ההולדה שלה. אם נערה בתולה שכבה עם גבר שלא בהסכמת אביה, הרי שהוא, האב, סובל מפגיעה כלכלית שמחייבת פיצוי. אם האישה שוכבת עם גבר אחר, פרט לבעלה, הרי שהיא פוגעת בזכות הקניין שלו ומערערת את הסדר החברתי ולכן חייבת בדין עונשין.
שינוי של תפישת עולם זאת יחול רק בתקופת הבית השני, במהלך התקופה ההלניסטית. במפגש התרבותי בין העולם היהודי לעולם היווני-רומי. שינוי זה יתאפשר בעקבות שינויים חברתיים אשר יכירו במעמד עצמאי יחסי גם לאישה. הכרה אשר תלווה במתן זכויות כלכליות מסוימות, אשר מתבטאות גם ובראש ובראשונה במוסד הנישואין. שינוי היחס לאופי היחסים בין גבר ואישה ולזכויותיהם הכלכליות, לא נולד בתוך עולם התוכן היהודי דווקא. אלא הוא תוצר של מפגש תרבותי בין עולמם היהודי של חז"ל, לבין העולם הסובב בו חיו ופעלו - האימפריה הרומית והנצרות.
אחת הסוגיות המהותיות שהעסיקו את הוגי התקופה, הן יהודים והן לא יהודים (פגאנים ונוצרים כאחד), היא סוגית השלמות הרוחנית. מה מביא את האדם למדרגה רוחנית גבוהה יותר. מה מקרב את האדם אל אידאת הטוב (כך בפילוסופיה היוונית) או אל האלוהים (ביהדות ובנצרות). או בלשוננו - נישואין או לימוד. ההיסטוריה יודעת לספר לנו על כתות ופילוסופים יווניים ורומאיים כאחד אשר הקדישו את עצמם ללימוד בלבד. ומשום שחכמינו ז"ל לא כתבו ויצרו בחלל הריק, הרי שגם הם הושפעו מהלכי הרוח של התקופה. כך, מתקיימות אצל חז"ל שתי תפישות במקביל. האחת, רואה בקיום מוסד זוגיות, קרי נישואין, את הדרך לשלמותו של האדם ולהתפתחותו הרוחנית. ואילו השנייה תופשת הן את מוסד הנישואין והן את האישה עצמה לאבן רחיים על הצוואר אשר רק מפריע להתפתחותו הרוחנית של האדם ומונעת ממנו את העיסוק בחיים עצמם - בתורה.
במאות הראשונות לספירה, מתמסדת דת חדשה - הנצרות. גם לתיאולוגים הנוצריים יש את דעתם הם על מוסד הנישואין, מהותו ותפקידו. קריאה באוונגליונים הסינופטיים, מעלה שתי צורות התייחסות השונות זו מזו כשמים מארץ, בדיוק כמו בעולם התוכן המשותף ההלניסטי-יהודי שבה צמחה דת זו. מחד, ראיית הדרך להגשמה רוחנית בהתנזרות מוחלטת. רק הסריסים יכולים לרשת את מלכות השמיים. או כפי שטוען האוונגליון של לוקס שמי שיזכה "לנחול עולם הבא ותחיית המתים הם אלו אשר לא ישאו נשים והנשים לא תינשאנה". עמדה אף יותר קיצונית המתנגדת לנישואין, ניתן למצוא אצל פאולוס עצמו. אדם זה שע"ש אשר הטביע חותמו ואשר לולא הוא פני הנצרות היו נראים שונים לחלוטין; ראה בנישואין מוסד שכל מטרתו היא לשמש גדר ליצר המיני של האדם. הבאת ילדים לעולם נתפשה אצלו כחטא גמור. הילדים עצמם היוו חטא גדול שממנו יש להתרחק ככל הניתן. מנגד, אנו מוצאים תפישה מנוגדת לחלוטין, אף היא בכתבי הבשורה, אשר רואה דווקא במוסד הנישואין את התגלמות השלמות הרוחנית בעולם. קריאה זאת מעוגנת בפרשנות הנוצרית למעשה הבריאה ולבריאת האדם בפרק א' בספר בראשית. האדם נקרא אדם משום שנוצר מזכר ונקבה. יחד הם נקראים אדם. אי לכך, שלמות הבריאה יכולה להתקיים רק בקיומה של זוגיות בין גבר לאישה. קשר בל ינתק שאילולא כן - יחרב העולם. מכאן גם המימרה הטבועה בנו כיום לתיאור קשר בל ינתק - "חתונה קתולית".
כפי שכבר הוזכר הפולמוס סביב הגדרת השאלה מה חשוב יותר ומה משמעותי לו לאדם כדי שיגיע לדרגה רוחנית גבוהה יותר - הנישואין או חיי הרווקות, שאלה זאת מופיעה גם אצל חז"ל. אף כי מן הראוי להדגיש כי קבוצת החכמים, מעולם לא כללה את רוב בניינו של העם היהודי אלא קומץ אנשים קטן. קבוצת אליטה ומעשיהם ואמירותיהם לא בהכרח משקפים את כלל הציבור. אמנם במסגרת הפולמוס בינם לבין עצמם ובייחוד בניסיונם לבדל בינם לבין הנצרות, נאמרו אמירות רבות בשבח הנישואין; הרי שבפועל היו הדברים שונים. חכמים הרבה העדיפו את חיי הרווקות שאפשרו להם לשבת וללמוד מאשר לדאוג לכלכלת משפחה, ילדים ואישה. השקפה זאת מוצאת את ביטוייה גם בתיאור האידיאל הנשי אצל החכמים - רחל אשתו של רבי עקיבא. רחל היא אישה אשר מוותרת במודע על עצמיותה ואף חשוב מכך על מיניותה, ע"מ שהוא, הגבר, יוכל ללכת ולהגשים את עצמו בלימוד תורה.
עד כאן, ביקשנו לבחון מעט את השקפות המקרא והנצרות על מוסד הנישואין ועל השפעת אלו, וביעקר הפולמוס עם הנצרות, על יחסם של חז"ל למוסד זה. כעת, מן הראוי כי נבחן מעט או לכל הפחות נצביע על מספר השקפות בנושא מוסד הנישואין שהתקיימו בקרב החברה הפגאנית הסובבת. הראשונה, היא השקפה הרואה במטרת מוסד הנישואין, כלי להבאת צאצאים לעולם. השקפה זאת מוכרת לנו היטב בפרשנות יהודית עתיקת יומין אשר מקובלת עד היום על חלקים באוכלוסיה היהודית - מצוות פרו ורבו. מה מטרת הקשר בין גבר לאישה? מילוי העולם בבני אדם. מבחינת כוח כלכלי או רוחני.
השקפה מנוגדת לחלוטין, ניתן למצוא באמירה של משפטן רומאי בן המאה השנייה לספירה, הרואה בנישואין חיי שותפות בין גבר ואישה: "בנישואים חייבת להיות מעל לכול, שותפות מושלמת ואהבה הדדית של הבעל והאישה. הן בחולי, הן בבריאות, ובכל המצבים. שהרי לשם כך ולא רק לשם הולדת ילדים - נכנסו שניהם לנישואים". מדהים לגלות כי עד היום, 2000 שנה אחרי שנאמרו הדברים, ממשיכים דברים אלו להתקיים בנוסח הנישואין בכנסייה הנוצרית. אהבה ושותפות הם הם מהות אקט הנישואין.
דעה אחרת אשר כבר עמדנו עליה מעט במסגרת הפולמוס הפנים נוצרי, היא ראיית מוסד הנישואין כתריס כנגד היצר המיני של הגבר. ובדבריו של התלמוד במסכת יבמות: "במה טובות הנשים שהן מצילות אותנו מהחטא".
עמדה מעניינת נוספת, נוכל למצוא בספר החיצוני 'טוביה'. עמדת הספר היא כי קשר הזוגיות מעוגן ברצון הא-ל דווקא והוא חיצוני לאדם. עניין של גורל. "מפני שמיועדת היא לך ועד טרם שנברא העולם". כך מסביר המלאך רפאל לאברהם מדוע חייב הוא להינשא לשרה דווקא. הד דומה לתפישה זאת נוכל למצוא גם בדברי חז"ל כי 40 יום לפני שילד נולד, יוצאת בל קול ומכריזה לאיזה הורים יוולד ומה שמות ההורים.
שינוי הדפוס המשפחתי ויחסי גבר-אישה, מעוגן בשינוי דפוסי החיים ובמעבר ממערכת של משפחה מורחבת חובקת כל לדפוס של משפחה גרעינית. בעולם תוכן תרבותי בו המשפחה המורחבת היא הכל, האישה ונשים בכלל, הן נכס משפחתי. הן בעלות פוטנציאל כלכלי. אין הן עומדות בפני עצמן, אין הן מהוות בפני עצמן מעמד כלכלי עצמאי. רק עם השתנות הדפוסים ומעבר לחברה עירונית, נולד גם הצורך לשנות את היחס לאישה ולמיניותה. צורך שהוליד גם שינויים במוסד הנישואין וביחס אליו. רק תהליך שכזה, יכול היה להוליד את רעיון הכתובה. אותו שטר/מסמך משפטי המעגן את חובות הבעל כלפי אישתו. חובות אשר במהותן הן חובות כלכליות. לא עוד שליטה בלעדית של הגבר אלא הכרה באישה כנפרדת מהגבר. שינוי זה בא לידי ביטוי גם בברכות הנאמרות במעמד החופה היהודית ובה הגבר מקדש את האישה ולא קונה אותה. רק בעולם שחווה התפתחות עירונית מואצת ומעבר לחיי עיר והתפתחות מושג המשפחה הגרעינית, יכולה הייתה להתפתח עמדה הרואה את מהות היחסים בין גבר ואישה כיחסי אהבה ושיתוף הדדי.
הכותב הוא סטדנט להיסטוריה של עם ישראל ומנחה קבוצות לזהות יהודית-ישראלית
