נפילה רוחנית 

ב"ה.

שולחן-השבת

מבט מיוחד ומרתק לפרשת-השבוע,

לפי מדרשי חז"ל, הקבלה והחסידות

פרשת פנחס

שתי גישות להתמודד עם

נפילה רוחנית

גישתו של פנחס מול גישתו של משה רבינו * המקל והגזר * תפילה או עונש לחוטאים

חומרת החטאים

שיטת חינוך ייחודית היה לפנחס בתיקון העם והחזרה בתשובה של החוטאים:

מדובר על תקופה רוחנית ירודה ושפלה ביותר - חלק מהעם חטא בעבודה-זרה ל"בעל פעור" והתחתן עם נשים נוכריות, "בנות מואב", וכתוצאה מכך עלה חרון אף ה' בישראל ונגזר עונש מוות על החוטאים ופרצה מגיפה בעם.

המייחד את עם ישראל לאורך כל 210 השנים שהיו בגלות בארץ-מצרים - השמירה על קדושת המשפחה משך כל הנשנים הם "לא נפרצו בעריות" הם לא התחתנו עם נשים נוכריות, מצריות, הנישואין היו רק בתוך מחנה ישראל, וזה היה אחת מארבעה הזכויות שבגינם זכו להיגאל ולצאת מהעבדות במצרים; ודווקא 39 שנים לאחר יציאת מצרים, לאחר שהם זכו לקבל את התורה והמצוות כולל האיסור שלא להתחתן בגויים, ולאחר שהם זוכים 39 שנה להסתופף בצל מנהיג ישראל האחד ויחיד - משה רבינו, דווקא אז הם לא עמדו בפיתויי הגוויות המקושטות והתחתנו עם "בנות מואב" ועבדו עבודה זרה, פשע חמור ונורא.

לאחר שהם שמעו את ברכותיו של בלעם - שהיו בעצם דברי ה' שיצאו מפי גרונו של בלעם - "לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל", שה' אינו מביט ומסתכל ב"און" בחטאיהם של בני יעקב, הרגישו בטחון בעצמם ומתוך זחיחות הדעת ושפלות רוחנית, הם נפלו לחטא הנורא של ה'עריות', "ויחל העם לזנות אל בנות מואב".

ראש ומנהיג לחוטאים היה "זמרי" (שהוא בעצם "שלומיאל בן צורישדי") נשיא שבט שמעון, הגדול והנכבד בבני ישראל, זקן העם! ומולו עמד בתקיפות פנחס בן אלעזר מבני שבט לוי, ולמרות האחווה ששרתה בין שני שבטים אלו, שמעון ולוי (ככתוב "שמעון ולוי אחים" שאחווה היתה ביניהם) – פנחס הלוי עשה מעשה והרג את נשיא שבט שמעון, ועמו הומתו "ארבעה ועשרים אלף" מבני שבט שמעון החוטאים.

בהסתכלות רחבת היקף על פני ההיסטוריה הקדומה ההיא, מתגלית תופעה מוזרה: דווקא אביהם של בני אותו שבט - שמעון בן יעקב, ביחד עם אחיו לוי, היו הקנאים הגדולים שלחמו כנגד מעשה הזימה החמור של שכם בדינה אחותם, והם שהרגו את שכם החוטא וכל בני עירו, כי אסור שבת יעקב תתחתן עם גוי; ודווקא צאצאיו של שמעון, הקנאי הגדול, נפלו באותו חטא של זימה עם בנות הגויים; ואילו צאצאו של לוי, פנחס, היה ונשאר הקנאי הגדול נגד חטא הנישואים לגוייות - וקם ועשה מעשה והרג את החוטאים, בדומה לסבא שלו, לוי, שהרג את שכם.

לכן בנוסף לעונשד של בני שבט שמעון שמת הנשיא שלהם ועשרים וארבעה אלף החוטאים מביניהם, הרי גם לדורי דורות הם נענשו שלא קם שופט ומנהיג לעם ישראל מבני שבט שמעון: משאר כל שבטי ישראל היו שופטים ומנהיגים (כידוע ש15 שופטי ישראל, מתקופת השופטים, היו מ11 השבטים) חוץ מבני שבט שמעון, שכן מי שאינו שולט בתאוות היצרים ומבזה עצמו ואביו זקנו, שמעון, לא ראוי להנהיג את עם ישראל.

ביחד עם חטא העריות הם חטאו גם בחטא החמור של עבודה זרה "ויצמד ישראל לבעל פעור". העבודה זרה של בעל פעור היתה להתפנות ולעשות צרכים בגלוי בפני העבודה זרה, והיא עבודה מתועבת ומשוקצת מכל: מי אינו מצניע עצמו בשעה שהוא עושה צרכיו! ואילו בבעל פעור הכל היה מותר והכל היה יפה! ולא עוד אלא שזה נחשב לעבודה קדושה – להטיל מים וצואה ולשפוך זרע בגלוי כלפי העבודה זרה, זו עבודת האלילים, תועבה מזוויעה ביותר!

בין משה לפנחס

ההתמודדות של פנחס בעת משבר הרוחני הקשה שפקד את העם היתה שונה מההתמודדות של מנהיג ישראל הגדול - משה רבינו:

בעוד שבעת חטא העגל משה עסק בתפילה לה' יתברך שימחל לחוטאים ולא עשה מעשה של הריגת החוטאים, הרי פנחס קם ועשה מעשה והרג נשיא שבט, ומעשהו לא היה רק לשם חיסול הרע אלא גם לשם הטלת מורא וחינוך העם, במעשהו הפיל אימה בחוטאים ש"ראו כולם שלא לחינם הרגם" וכך שבו בתשובה שלימה, ככתוב שפנחס "בקנאו את קנאתי בתוכם" מעשהו הקנאי של הריגת החוטא חדר ל"תוכם" לפנימיותם של החוטאים ועורר אותם להתחרט על מעשיהם הרעים ולשוב בתשובה שלימה.

משה פעל לתיקון העם על-ידי תפילה לה' ואמירת מוסר לעם ואילו פנחס תיקן את העם על ידי הטלת פחד בחוטאים על-ידי חיסול והריגת החוטאים.

גם משה וגם פנחס פעלו ב"מסירות נפש" למען הצלת העם, אבל המסירות נפש של משה היתה בסיכון כוחותיו הרוחניים, במסירות נשמתו, הוא וויתר על מהות חייו - התורה הקדושה (הנקראת על שמו ככתוב "זכרו תורת משה עבדי") ואמר: ריבונו של עולם, באם איך מוחל וסלח לבניך החוטאים, מחני נא מספרך אשר כתבת, אם אינך סולח לחוטאים אני מוותר על כל המעלות הרוחניות האדירות והעצומות שיש לי מכוח התורה הקדושה, מחוק אותי מהתורה!; ואילו פנחס סיכן את חייו הפיזיים, כפי שמסופר במדרשי חז"ל שכשהוא קם להרוג את זמרי נעמדו מולו אלפים רבים מבני שבט שמעון - ורק בניסי נסים הצליח להרוג את זמרי והוא עצמו ניצל לחיים.

אכן גם פנחס עמד בתפילה לפני ה' למען ההצלה מהמגיפה, ככתוב בתהילים (פרק קה) "ויעמד פנחס ויתפלל ותיעצר המגפה", אבל בד בבד הוא סיכן חייו והרג את זמרי וזה - מצביעה התורה - שפייס את ה', ככתוב "פנחס .. השיב את חמתי .. בקנאו את קנאתי בתוכם" מעשה ההריגה שלו שפעל על "בתוכם" של ישראל לשוב בתשובה, הוא הדבר העיקרי שהביא לפיוס כעסו של ה'.

הגישות השונות להתמודד עם נפילות רוחניות

בעצם שתי דרכי ההנהגה של משה ושל פנחס, מסמלות שתי דרכים איך לתקן ולהחזיר בתשובה את החוטאים ברע:

גישה אחת, שיטת משה רבינו - להתמקד בחיוב ובקדושה, במעלת עבודת ה' והנשמה האלוקית הקדושה שבקרבנו, לעורר אצל העם שמחה ורוממות רוח בלימוד התורה, התלהבות בעבודת התפילה ובקיום המצוות וכל זה יחליש וירדים את היצר-הרע והטומאה שלא ישלטו בחוטא. ההתלהבות מהקדושה תדחה ותרדים את חושך הרע;

וגישה שניה, שיטת פנחס - להתמקד ברע ובתוצאות השליליות שלו, ללמד את החוטא את הנזקים החמורים שהוא מביא על עצמו, במעשה הרע הוא מביא על עצמו הרס נפשי, שבסופו של דבר יגרמו לו לאובדן חיים גשמיים ורוחניים. התורה היא חיינו ואורך ימינו, והסוטה מדרכה, למרות ההנאות הרגעיות שיש לחוטא, בסופו הוא ממיט על עצמו צער ועוגמת נפש, כוחות הרע דבקים בו ושולטים עליו, והוא נעשה כבול בשלשלות ברזל אל הרע ואינו יכול לשלוט בעצמו להתנתק מהם עד שהם יפגעו בו וימיתו אותו.

אלו הם שתי הגישות להתמודד מול מגיפה רוחנית של מנהיגי ישראל:

משה רבינו התפלל לה' כדי שהאור הרוחני של התורה והנשמה יחלישו את כוחות היצר הרע, ופנחס הפעיל קנאות של מלחמת חורמה והריגת הרע, שזה יגרום לפרוש ולברוח מהיצר הרע.

יש יתרונות בכל אחת מהשיטות, ובפרשתנו, פרשת פנחס אנו עוסקים במעלות הגישה הפנחס'ית:

כשמתעלמים מהיצר הרע ומרדימים אותו על-ידי התמקדות באור הגדול של הנשמה ובתענוג הנפלא של התורה, התפילה והמצוות, הרי ברגעי משבר, או ברגע שצריך לצאת מהחממה הקדושה אל העולם, כדי להביא פרנסה וכדומה, ובוקעים מהחממה הרוחנית לאוויר העולם הטמא - עלולים לצוץ פיתויים ותאוות אסורות והיצר הרע עלול להתעורר ולהשתלט עלינו ולכבוש אותנו; אבל אם מתמקדים בשלילת הרע, לומדים מה משמעות הנזקים החמורים שבדברים האסורים והטמאים והנזקים החומרים שהם ממיטים עלינו - יותר קל להתמודד ו"לצאת בשלום ולחזור בשלום", מהעולם החומרי אל העולם הקדוש.

הדרך השלימה והמנצחת היא שילוב שתי השיטות, של פנחס ושל משה: לזה מגיעים על-ידי לימוד תורת החסידות בכלל, תורתו של הרבי וספר התניא קדישא, שבהם יש שילוב ומינון מושלם של קבלת כוח ועוצמה נפשית להילחם ביצרים הרעים ובתאוות האסורות וכן יש שם כוח ועידוד להוסיף ולהתגבר בדרך הקדושה. התרופה המושלמת לחוליי הדור היא 'לכנס את כלל ישראל' תחת כנפי אור החסידות ודרכיה, שזה התיקון המוצלח לחוליי הדור.

"פנחס זה אליהו"

כשכר על מעשהו המופלא העניק לו ה' "הנני נותן לו את בריתי שלום" הוא יהיה זה שישכין ברית של "שלום אמת" בין הקב"ה לישראל, וזאת בשלושה תחומים:

א) פנחס וצאצאיו נעשו כוהנים ועד שרוב הכוהנים הגדולים שקמו בישראל לאורך ההיסטוריה, היו דווקא צאצאיו של פנחס: והרי עבודת הכוהנים ובמיוחד הכוהנים הגדולים היא להשכין שלום בין ה' לישראל, בעבודתם בבית המקדש בהקרבת קורבנות וכו', הם מקרבים את ישראל לאבינו שבשמים ומשכינים שלום בין השכינה הקדושה לישראל. דווקא פנחס שהרג נפש – שבכלל כהן שהרג ורצח נפש, אפילו אם ההריגה היתה בשגגה, הוא נפסל מלעבוד בקודש – ודווקא פנחס וצאצאיו נעשו כוהנים חשובים גדולים! כי מעשה ההריגה שלו היתה הדרך הכי נכונה לאותם הימים, לקרב ולהחזיר את ישראל לה' יתברך. לעשות שלום בין ה' לישראל, בדרך של הריגת וחיסול הרע. המלחמה ברע היא הדרך לנצחו ולמגרו.

ב) "פנחס זה אליהו" אליהו היחידי עליו מסופר בתנ"ך שגופו עלה בסערה השמימה, מדוע שאר בני ישראל שנפטרו גופם נקבר בעפר ולא עלו בגופם השמימה, גם לא צדיקים גדולים? וגם לא משה רבינו? כי  בעצם ישנה סתירה וניגוד בין הגוף הגשמי לרוחניות העולמות העליונים, גשמיות ורוחניות הם שני תחומים הפוכים לחלוטין ולא ניתן למזג ולשלב ביניהם, לכן בתום עבודת האדם בעולם גופו נקבר באדמה הגשמית ונשמתו האלוקית עולה לעולמות הרוחניים;

ורק פנחס היה האחד והיחיד שהצליח לעשות שלום מלא ומושלם בין שני התחומים הכי מנוגדים, הוא היחידי שהצליח לחבר את גופו הגשמי עם רוחניות הנשמה שבעולמות הרוחניים העליונים.

ג) "פנחס זה אליהו" הוא יהיה השליח לבשר את ביאת משיח צדקנו שאז ישכון השלום המושלם והנצחי בין ישראל לה', כש"את רוח הטומאה אעביר מן הארץ", כוחות הרע והטומאה ימוגרו לחלוטין והעולם הגשמי כולו יתקדש באלוקות, בגאולה האמיתית והשלימה, במהרה בימינו בקרוב ממש.

מקורות: לקוטי שיחות חלק יח לפרשתינו. מדרשי חז"ל לפרשות בלק וקרח