לשחרר ומהר! 

משחררת את זה

במקרה שלי, הסנדלר אינו הולך יחף, עיסוקי המקצועי כמאמנת אישית הוא למעשה דרך חיים עבורי.

בכל יום, בכל נושא, האימון בא לידי ביטוי וישנם דברים שעליהם אני עדין מתאמנת רבות. האימון עוסק בשינוי בעיקר, בין אם מדובר בשינוי שהאדם יוזם בחייו, בעבודתו, במערכות היחסים אותן הוא מנהל עם הסובבים ובעיקר מערכת היחסים אותה הוא מנהל עם עצמו, ובין אם מדובר בשינוי שנכנס לחייו ללא הזמנה ומהווה לעיתים איום גדול בנקודת המוצא. בשני המקרים האדם הוא אחראי רק על עצמו ועל פעולותיו, אלו עשויות להשפיע על כל מה שיקרה סביבו.

אף על פי  שאני עוסקת רבות בשינוי, ישנם דברים שלא נוכל לשנותם – ובכדי להבין זאת, ממש להפנים, דרוש אימון רב. לא נוכל לשנות את העבר, את מה שקרה, לא נוכל לשנות אנשים אחרים, את התנהגותם ואת אופן המחשבה שלהם, תאמינו לי – ניסיתי המון, זה לא הלך.

ניסיתי בכל כוחי, תקפתי בכל חזית אפשרית, בישיר ובעקיפין, שום דבר לא הולך, האדם שממולי נשאר בדיוק הוא, לא זז ימינה ולא שמאלה אפילו לא קצת. פה ושם היה נראה לי ש"הנה, הצלחתי" היו הבזקים קטנים של שינוי אך הם לא החזיקו לאורך זמן. פעם אחר פעם מצאתי עצמי נפגעת ואף נעלבת, בעיקר מאוכזבת – איך זה לא משתנה? מה לא ברור? למה לא להתנהג אחרת?

השאלות שלי נותרו ללא מענה, לפעמים יש תשובה קלאסית פשוטה וברורה למדי – למה? ככה!

ואם נרחיב, לא נוצר שינוי כי הוא לא תלוי רק בי, אני לא אחראית על אדם אחר ולא יכולה לשלוט בו, טעות מצידנו לחשוב שאדם אחר "צריך" לנהוג בהתאם לציפיותינו, כך אנו מזמנים לחיינו אכזבות מיותרות, היחידים שיכולים לעמוד בציפיות שלנו הם אנחנו. לאחרים יש את הציפיות שלהם.

בכל פרק זמן מצאתי את עצמי בדיוק באותו המקום ב"מעגל הקסמים" של לנסות לשנות ולהתאכזב. הצד השני לא מגיב, אולי הוא לא רואה? מדוע המסר שלי עובר? אני מתחילה להבין שמה שנראה בעיני כל כך בסיסי, כל כך פשוט ונכון, עבור הצד השני הוא כמעט בלתי נראה, הוא לא מבין לחלוטין מה אני רוצה ולכן תמיד נמצא בעמדת "המאכזב".

יכול להיות שאני מאוד צודקת, אפילו מצאתי מספר אנשים שהצדיקו אותי לחלוטין אבל זה עדין לא משנה כי השינוי לא נוצר, האדם הכי חשוב במשוואה הזו הוא אני, ולא הוא, כאשר האיזון הזה מופר ואדם אחר הופך לחשוב ממני בחיי שלי, יש פוטנציאל אדיר לסבל, למרמור ולאכזבה.

אני לא חושבת באמת ובתמים שאני זוכה לכל כך הרבה "זמן אוויר" , מחשבות וניתוח בחייו של אותו אדם. הוא פשוט מתנהג כפי שמתאים לו להתנהג, זהו ככה פשוט, זאת אני שצריכה לשחרר- ומהר!  

"לשחרר", רק מעצם המילה יש תחושה של קלילות, כאילו להיפטר ממטען חורג שמכביד ומעיק עלינו, "לשחרר" – מדוע ישנם אנשים שעבורם זו לעיתים ממש משימה? למה כל כך קשה לנו לשחרר לפעמים?

הצורך לשחרר מופיע בכל מיני הקשרים בחיינו, לעיתים צריך להקליל, לחיות את החיים באופן יותר אופטימי וספונטני, לא להתנהל רק עפ"י תוכניות ולוחות זמנים, להיות פתוחים לשינויים, לאפשר לעצמנו לשנות, אז מה אם אמרנו?

לשחרר, להיפטר מכעס ישן, מטינה שרובצת על ליבנו, מסיפור שאנו מספרים לעצמנו ומפחדים להישאר בלעדיו כי אז מה נאמר לעצמנו?  אתם יודעים הסיפורים האלו שמנהלים אותנו, מהווים סיבה טובה ומצדיקה להתנהגות שלנו, חוסכים מאיתנו את העבודה הקשה הכרוכה בשינוי, עשייה, אימון ובעצם כל דבר שקשה לנו.

לשחרר, אדם כל שהוא, לתת לו לפרוס כנפיים, ללכת בדרכו, לטעות, ללמוד לבד, לחזור אלינו או להיפרד מאיתנו, לפעמים אנחנו אוחזים כל כך חזק שאנחנו מבריחים, דוחקים באדם אחר ללכת להתרחק מאיתנו.

צד נוסף של "לשחרר" הוא בעצם "להשתחרר", להרפות ממה שמעיק עלינו, לא חייבים להמשיך ולנסות, לעיתים מותר לומר לעצמנו בכנות, "עשיתי הכל, כל מה שאני יכול ויודע", להפסיק לנסות בכוח, להידחף, להיות דרוכים, למצוא חן, להיות "בסדר" – לשחרר את זה! לשחרר בטוב, בנקי, להיות בטוחים בעצמנו, בלי כעס, בלי מלחמות, הכל בסדר.

מרגע שהגעתי להחלטה הזו אני מרגישה הקלה אדירה, די כבר להתעסק בזה ולחפור בזה, לנתח ללא הפסקה, לא אז לא, ועכשיו נעבור לכן, עם מי כן נעים לי, עם מי כן טוב לי, מי כן עושה לי טוב ולהשקיע שם את האנרגיה. להכיר בזה שזה לא מה שרציתי, לא מה שהתכוונתי שיצא מזה, אבל אם אין לי שותף אז אין דרך, אז למה להתעקש בכלל? הרי אין ספק שאנחנו לא באותו העמוד בכלל, הצרכים אינם ברורים, מערכת הציפיות היא לגמרי לא תואמת וניסיתי, ניסיתי מלא ודי, נמאס.

משחררת, יוצאת לדרך חדשה המצריכה אימון, לא להיאחז בצורך הזה, להרגיש בסדר עם עצמי, ממש בסדר.