ברוב המקרים בהם אנו מקבלים החלטות, המידע פרוש לפנינו, ואנו מסדרים אותו בהתאם לדרוש.
יש מקרים, בהם מסיבות שונות, אנחנו מחביאים מעצמנו חלק מהמידע ה"מפריע" לנו לקבל את ההחלטה המתאימה לנו. ואז, כשאנו שוקלים את האפשרויות שעל הפרק ואת מחירן, הגורם החשוב ביותר אינו נלקח בחשבון.
נשמע מגוחך? הבה נתבונן בשתי הדוגמאות הבאות:
בדוגמא הראשונה, אתם נמצאים במשרד בנתניה ויש לכם פגישה בתל אביב. עוד 20 דקות. צריך להגיע לחניה, לנסוע לתל-אביב ולמצוא גם שם חניה. איך לומר, 20 דקות זה קצת לחוץ. מה אדם מן השורה עושה? מצמצם את זמן הנסיעה לדקה. משהו כמו: להאט ל-220 בחציית צומת מרומזר.
מהי מערכת השיקולים העומדת בפנינו? השאלה היא האם לנסוע מהר או לאט:
אם ניסע לאט, נאחר בוודאות לפגישה – הפסד.
אם ניסע מהר, או שנגיע בזמן (אין הפסד), או שיעצור אותנו שוטר. אבל במקרה שיעצור אותנו שוטר, האיחור יסלח. כלומר, בכל מקרה לא יהיה הפסד הקשור באיחור.
מאחר ואין כאן רווח, ההחלטה עצמה היא על פי מחיר ההפסד: נסיעה במהירות המותרת – איחור ודאי, נסיעה מהירה – סיכוי לדו"ח. כאשר אנחנו מציגים לעצמנו את המידע בצורה כזאת, ההפסד במקרה של דו"ח יותר קטן (וגם לא וודאי) ולכן ההחלטה המתבקשת היא להצמיד את דוושת הגז לתחתית הרכב.
הדוגמא השנייה עוסקת לצערי, בתאונת הדרכים שבה נהרגו לפני מספר ימים שני קצינים בחיל הים. תחקיר ראשוני (וכאן אני מתבטא בזהירות כי החקירה עדיין בעיצומה) מצביע על "טעות אנוש".
בנקודה זאת, אני מעוניין להתנתק מהתאונה ולדבר באופן כללי, כדי לא לרמוז חס וחלילה על אשמה של מי מהמעורבים.
קורה לנו מצב שבו בסיומו של ערב בילוי, אנחנו עייפים, ואולי אף שתינו קצת אלכוהול. הדבר הנכון לעשות הוא לתפוס תנומה של מספר שעות. מצד שני, אם יש לנו משמרת בשש בבוקר (או כל פעילות אחרת) שצריך להגיע אליה, מערכת השיקולים מתחילה לפעול: אם לא ניסע, אזי נאחר בוודאות ונענש. מצד שני, אם ניסע, אזי יש סיכוי שניתפס על ידי שוטר, אבל הסיכוי לא גדול, וגם אם יקרה אזי האיחור יסלח.
הדבר דומה למדי למערכת השיקולים שבדוגמא הראשונה, וגם המסקנה בחלק ניכר מהמקרים זהה.
עד לכאן הוצגה מערכת שיקולים של קבלת החלטות על פי מחיר ההפסד בצורה ברורה למדי. גם ההחלטות המתקבלות בעקבותיה נראות הגיוניות. אז למה זה נראה לנו הזוי ותלוש מהמציאות?
נכון, פרט אחד קטנטן הושמט ממערכת השיקולים: האפשרות לתאונה. הסיכוי לתאונה בשני המקרים כל כך גבוה, והמחיר של תאונה כל כך יקר, שחישוב תוחלת פשוט מראה כי ההפסד במקרה של נסיעה מהירה, או נסיעה בעייפות/שכרות מגמד כל הפסד אחר. ניתוח בסיסי של קבלת החלטות מוביל בצורה חד משמעית לנסיעה איטית בדוגמא הראשונה, או להליכה לישון בדוגמא השנייה.
אבל את שתי הדוגמאות לא המצאתי. אנשים אכן מקבלים החלטות בצורה הזאת ומפעילים את שיקול הדעת בדיוק בדרך אותה תיארתי. איך מיישבים את הסתירה?
ובכן, ההשלכות של תאונת דרכים כל כך חמורות, שהן מעיקות עלינו. הדרך האלגנטית להתמודד איתן היא פשוט להתעלם מהן. עד כמה שזה נשמע הזוי, זאת הדרך בה אנחנו מתמודדים. כלומר, אם המחשבה שלי מתעלמת מהאפשרות של התאונה, אין סיבה שהיא תיכנס לתוך מערכת השיקולים של קבלת ההחלטות. במצב כזה, ניתוח האפשרויות העומדות על הפרק על פי מחיר ההפסד (ללא האפשרות לתאונה) מגיע ל"תוצאה ההגיונית".
אז איך מתמודדים עם הבעיה?
דבר ראשון מודעות. אומרים שמודעות לבעיה היא כבר 50% מהפיתרון. במקרה שלנו הייתי אומר 10% מהפיתרון. אבל גם 10% זה משהו.
הניסיון מראה כי אם אנחנו כבר בתוך הסיטואציה, מערכת השיקולים תהיה פגומה גם אם נהיה מודעים אליה. הדרך היעילה להשתמש במודעות לבעיה היא לפני שנכנסים לסיטואציה, בחזקת "חכם לא נכנס לצרות שפיקח יודע לצאת מהן".
ולסיום נזכור שהחיים הם לא שחור ולבן. אפשר לקבל החלטה שנוסעים 120 ולא 220, שישנים חצי שעה ואז יוצאים לדרך, או כל פיתרון ביניים אחר. וגם כאן, כדאי מאד לחשוב על הפיתרון לפני שנכנסים לסיטואציה.
אורי יהלום הוא מומחה בקבלת החלטות, העוסק גם בפרוזה.
