מקורות הציות לחוק בכתבי אפלטון 

הקדמה

בספרו הידוע אודות תוויו של הממשל המודרני מציג רוברט מקאיבר שתי שאלות יסוד בנוגע לסוגיית הציות לחוק: השאלה הראשונה הנה, מדוע חובה לציית לחוק? השאלה השנייה היא, מדוע בפועל הבריות מצייתים לחוק?. חיבור זה מבקש להתחקות אחר השקפתם של סוקרטס ואפלטון אודות השאלה הראשונה, מדוע חשוב וצריך לציית לחוק(להלן; מקור הציות לחוק). מהלך החיבור יתמקד בהצגת קשת של טענות סוקרטיות ואפלטוניות אודות תכליותיו השונות של החוק העשויות לשמש הצדקות לציות לחוק, אם באופן עקיף ואם באופן ישיר. הנחת היסוד שעליה מתבסס החיבור הנה, שככל שמדובר בסוקרטס ואפלטון, ניתן להלחים בין שאלת תכלית החוק לשאלה חשיבות הציות לחוק. זאת מכיוון, שברוב המקרים, שני ההוגים כורכים את שתי השאלות יחד לכדי שאלה אחת- שאלת תכליתו של החוק.   הטענה המרכזית המובלת לאורך המאמר הנה כי הנחת שני ההוגים לפיה היות החוק שאוב ממקור אלוהי היא פוסטולט בעל מעמד עליון אשר ממנו נגזרות דדוקטיבית כל יתר תכליות החוק ותכונותיו.  היות שכך, הטענה לפיה החוק שאוב ממקור אלוהי נידונה בהרחבה יתרה ביחס ליתר הטענות הנידונות בחיבור זה.

חלק א'

שאלת מהותו של החוק והיעדר הגדרתו על ידי סוקרטס ואפלטון

בטרם נפנה להצגת תכליות החוק כמקורות חשיבות הציות לחוקים, לדעתנו, יש לעסוק בשאלה מהו החוק באשר היא שאלה מקדמית לשאלת חשיבות הציות לחוק,משני טעמים: ראשית, היא מקדמית מכיוון שה'חוק' הוא אחד משני עמודי התווך מהם ארוג המושג המורכב 'ציות לחוק', ועל פי אפלטון,  אחת אפשרויות ההסבר היא סיכום הדבר השלם דרך פירוט יסודותיו. שנית, היא מקדמית, כיוון שבמשנתם של סוקרטס ואפלטון שתי השאלות כרוכות זו בזו עד לבלתי הפרד, כך שלמעשה נטמעת שאלת מהות החוק בשאלת תכליתו.  הסבר אחרון זה מעניק לדעתנו הבהרה ולו חלקית לשאלה, מדוע, (פרט לדיאלוג "מינוס או על החוק" הנחשב כמזויף, הרחבה בהמשך), לאורך כל כתבי סוקרטס ואפלטון כמעט ולא ניתן למצוא הגדרה אחת נפרדת, ישירה, ותמציתית למונח 'חוק',(השווה אריסטו, וכן כסינופון) בנפרד מהשאלות התכליתיות והתועלתיות לגביו. אמנם ב"חוקים" נשאלת השאלה מהו "דין", אך התשובה עליה- "דין הוא כשהחשבון מה עדיף או פחות; הנאה או צער, פחד או ביטחון, הופך להחלטה של מדינה"- שוב נוגעת לתועלת ונראית לקונית מדי ביחס לדיאלוגים או דיונים אחרים העוסקים ביש מסוג כלשהו אחר. נראה כי הדבר אינו מקרי והוא קשור בהיבטים הבאים של משנת שני ההוגים, היבטים הקשורים בתלות בין שתי השאלות;

(א). לפי השקפתם האונטולוגית, מהותו של דבר(התשובה על השאלה מהו X) נעוצה בהגדרתו(סוקרטס) או גם בהגדרתו, או באידיאה שלו(אפלטון). אמנם בדרך כלל הגדרתם את המהות אינה טליאולוגית במובן האריסטוטלי, אך היות  שהחוקים הנם תוצר "אמנות יוצרת"(מלכותית או מדינית) ידי אדם, מהותם קשורה גם בתכליתם.  

(ב). היות שעל פי סוקרטס ואפלטון תכליותיו המרכזיות של החוק הנן עשיית צדק, נטיעת הסגולה הטובה והשמירה על קיומה,(ראה הרחבה בסעיף ו' שבהמשך) הרי שרוב דיוניהם בחוק היו בגדר דיון משני בשאלת האמצעי האופטימאלי להנחלתם (והשווה לאריסטו), ועל רקע דיון ראשוני רחב יותר העוסק בשאלה כלשהי מתחום תורת המוסר או המדינה.

(ג). בין הדיאלוגים האמצעיים למאוחרים, אפלטון שינה את השקפותיו הפילוסופיות והפוליטיות, ובין היתר שינה את השקפתו באשר לשאלת עצם הצורך בחוקים. לכן, לשווא יבקש הקורא לגלות דיון אפלטוני בחוק כיש נפרד בתקופת הדיאלוגים האמצעיים, שהרי, השקפה הגורסת כי החוקים מיותרים, ממילא מקפלת בתוכה את העמדה לפיה אין טעם לענות בהם כיסוד עצמאי. השינויים בהשקפתו לגבי הצורך בחוקים באים לידי ביטוי באופן הבא: למשל, ב"פוליטיאה" אפלטון הניח שלטון פילוסופים בעלי ידיעה בתחומי הטוב והאמת המסדירים את המדינה על בסיס חינוך לסגולה הטובה, דבר המייתר את עצם הצורך בחוקים רבים. ב"מדינאי" העמיד אפלטון את הנחתו זו למבחן הגדרה עיוני על רקע הטענה כי "למשול ללא חוקים הוא דבר שקשה לשמעו". אפלטון עונה כי, אכן במשטר אידיאלי "לא ריבונות  החוקים היא הטוב מכל  אלא זו של גבר מלכותי שיש בו משום תבונה". אולם באין בנמצא משטר אידיאלי מעין זה, (היינו, משטר של מלך אלוהי השולט מתוך ראיית הטוב) וכל יתר המשטרים אינם אלא חיקוייו, הרי שבהם תשרור מדינת חוק. ב"איגרות",  מתאר אפלטון את התנסותו הפוליטית בסיציליה כפילוסוף יועץ לשליט. מתיאוריו אלה עולה שאפלטון חש כי הנחתו ב"פוליטיאה" נכשלה במבחן המעשה. סביר להניח כי, זו גם הסיבה בעטיה שינה את עמדת הביניים של "המדינאי" והקצינה לזו המוצגת ב"חוקים".בדיאלוג "החוקים", אפלטון, שכבר היה בערוב ימיו מפוכח ומאוכזב מהטבע האנושי, מגיע למסקנה כי כאשר מדובר בבני אדם, עדיפה מדינת החוק כמדינה 'שנייה במעלה' וכרע הכרחי. לפיו, הכרח הוא לבני האדם שיחוקקו להם חוקים ויחיו על פיהם, שאם לא כן, לא יהיו שונים מחיות פראיות: אמנם לפיו, "שום חוק ותקנה אינם עדיפים מתבונה, אך היות שהתבונה מצויה במידה זעומה, יש להסתפק במה ששני למעלה,(בבחינת "Second Best")- דהיינו בתקנה וחוק". גם לגבי טיב החוקים מפחית אפלטון ציפיות וגורס כי עתה יש להיות מפוכח ולחוקק חוקים המיועדים לבני אדם ולא לגיבורים ובני אלים מזרע אלוהי.

(ד).  כפי שיאוזכר בהמשך, אפלטון וסוקרטס לא דנו בחוק כיש עצמאי, גם מכיוון שלדעתם, מה שהואצל על ידי האל אינו חוקים אלא תבונה המאפשרת יכולת, או ליתר דיוק, אמנות החקיקה.

(ה).  כמו כן, כפי שנראה בהמשך, החוק הנו תוצר של אמנות החקיקה. על פי משל "הקו המחולק" כל אמנות מסווגת כחלק מעולם ה"מתהווה", ולכן החוק, כמו כל תוצר אמנותי משתייך לדברים המתהווים וכלים. מכיוון שכך, אין טעם להתמקד בתוכנם של חוקים מסוימים(מעבר להצגתם כמודל מופתי של מחוקק או חקיקה לדורות הבאים) באשר כל מה שייאמר עליהם יהא יפה לשעתו בלבד. לכן, יש להתמקד בצורת החוקים שהיא מה שאינו צפוי לכליה, כגון היסוד התבוני שביסוד כושר החקיקה.

(ו). אריסטו מציע נימוק שונה מעט: לפיו, מי שעוסק בחקיקה הם המדינאים העוסקים בכך יותר על סמך כשרון וניסיון ופחות על מחשבה, ולפיכך אין מוצאים אותם כותבים או מדברים על עניינים אלו. לדבריו: "מאחר שקודמינו השאירו את תחום החקיקה בלא חקירה יסודית, אולי מן הדין שנעיין בו בעצמנו". אולם גם אריסטו מוסיף כי אינו מתכוון לעיין בסוגיית החקיקה כסוגיה ראשית , אלא על רקע בעיית המשטר המדיני בדרך כלל וכחלק מהפילוסופיה הדן בסוגיית האדם.

הדיאלוג "מינוס או על החוק" כחריג לשאלת היעדר הגדרת מהותו של החוק

חריג לעובדת לקונת ההגדרה לחוק שנידונה לעיל, הנו הדיאלוג "מינוס או על החוק". דיאלוג מאוחר זה מוקדש כולו לשאלה מהו החוק כשאלה ראשונית, ישירה ומפורשת ולא כשאלה משנית הנדונה על רקע דיון כללי אחר. אולם אליה וקוץ בה; דווקא "מינוס או על החוק" נמנה עם אחד מהדיאלוגים שאי מקוריותם אינה מוטלת בספק, כלומר שלגביו אין מחלוקת בין המלומדים כי לא נכתב בידי אפלטון אלא בידי מחבר אחר. יחד עם זאת, למרות שהדיאלוג אינו מייצג את אפלטון המקורי אתייחס אליו כמקור נוסף לדיון. זאת מכיוון שלדעתי השיקול שהוביל את המלומדים להכלילו בכל זאת בכתבי אפלטון בין היתר התבסס על ההנחה כי למרות שמדובר בזיוף, בכל זאת המחבר העלום כתבו בהשראתם של דיאלוגים אפלטוניים אמיתיים ושזר בו עמדות שהופיעו בכתבים המקוריים בניסיון לחקותם.

חלק ב'

עיון בהצדקות הסוקרטיות והאפלטוניות באשר לחשיבות הציות לחוק

א. החוק נובע ממקור אלוהי

ככל הידוע לנו, היראקליטוס איש אפסוס היה הראשון שהבחין בין החוק האלוהי והחוק האנושי. כך למשל בפרגמנט 114 הוא כותב:"החוקים האנושיים מבוססים על החוק האלוהי ונוטלים ממנו את תוקפם". סוקרטס ואפלטון המשיכו מסורת זו אם כי לא בדגש על ה'לוגוס' אלא על הסגולה הטובה. לכאורה ניתן לתאר גניאלוגיה כרונולוגית של הולדת החוקים- החל מן האל המתקין עבור דרך המחוקקים הקדמונים שהיו מזרע אלוהי וכלה במחוקקים האנושיים- מבלי שתיגרע ולו טיפה מהמקור האלוהי בשלביו השונים של תהליך ההעברה. אולם סביר יותר להניח שבפועל, סוקרטס ואפלטון לא גרסו הורשת שושלת רציפה וכרונולוגית של חוקים, כי אם הורשת כושר הכרתי דינמי באופן א-כרונולוגי. בשונה לדת היהודית, לא מדובר בהנחת מסורה הגורסת העברה בין דורית של חוקים סטטיים ועשויים(כעשרת הדיברות ו/או התורה), אלא בהאצלה אלוהית של אמנות החקיקה בקרב האלים ונטיעתה הישירה ביסוד התבוני הצפון בנשמת הפרט בן האנוש. בן האנוש אינו מחוקק לבדו או יוצר יש מאין שהרי כל אחד מאיתנו הוא מאריונטה לפני האלים. מכאן, כאשר החוקים נקבעים על ידי בני אנוש, למעשה החוק הוא תוצר משותף של המחוקק האנושי והאל התלויה בסיועו של חסד אלוהי.

דומה שנעיצת החוקים באל הייתה חשובה לסוקרטס ואפלטון מהסיבות הבאות:

(א). בראש ובראשונה סוקרטס ואפלטון היו אנשים דתיים ויראי שמים. יראת השמים של סוקרטס ודתיותו מהוללת בהרחבה על ידי כסינופון כמעין עדות אופי נגד האשמתו בכפירה באלים  אמונתו הדתית של אפלטון מוחשת ביתר שאת בדיאלוג החוקים בהוכחת קיום האלים כבסיס לציות לחוק.

(ב). שנית, לאפלטון חשוב היה להבחין בין המדינאי (או המחוקק) האמיתי לבין הסופיסט( או הדמגוג או הרטוריקן. השווה לאריסטו). ההבחנה מבוססת על הנימוק הבא:

(ג). היות האל קנה מידה לדברים הנו ערובה טובה יותר לצדקתו, נכונותו ואמיתותו האובייקטיבית של החוק(באשר הוא נובע ממקור על- אנושי). זאת מול העמדה הסופיסטית הגורסת כי האדם, הוא קנה המידה של הדברים וביסוסם של דבריהם על ידע וניסיון אנושיים, הופכם לריקים מתוכן ונדיפים. שוב, ניתן לראות בעמדה זאת של סוקרטס ואפלטון כהמשך של דברי הירקליטוס בפרגמנט 44 לפיו: "כשם שהחוק שליט בקוסמוס, כך הוא גם שליט במדינה, והוא המקיים אותה", ואותו חוק השולט במדינה על פי הירקליטוס בפרגמנט 114,  אינו אלא חוק אנושי המבוסס על החוק האלוהי אשר ממנו הוא נוטל את תוקפו".  מכיוון שכך:

(ד). בחברה יראת אל עיגון החוק במקוראלוהי מקנה יתר תוקף לחובת הציות, תורם לאכיפה טובה יותר בשל הרתיעה מעונש אלוהי ומעניק לגיטימציה רבה יותר לדרישת ציות הבאה מאת מושל הדובר בשם התוקף האלוהי של החוק או מכוח מעמדו המעין אלוהי של המחוקק. עם זאת, ב"חוקים", אפלטון מפקפק אפילו ביעילות רתימת הקדושה לחוק.  

ב. החוק מבוסס על תבונה

בדיאלוג "החוקים", אפלטון גורס כי החוק מבוסס על תבונה וכראיה לכך הוא מציין ששמו של החוק ('נומוס') שאול מהמילה 'שכל'('נוס'): "..שיותר מכל מדע אחר עשויים ספרי החוקים לשפר את הלומד אותם, אם אמנם נכתבו כדבעי- שאילולא כן, הרי לשווא נקרא החוק האלוהי והנערץ בשם המקורב לשמו של השכל. במקום אחד הוא מכנה את החוק "חקקי תבונה", ובמקום אחר כ"יליד השכל".  אמנם, מבחינת אפלטון  לעולם שלטון התבונה גובר על שלטון החוק ו"שום חוק ותקנה אינם עדיפים מתבונה, שכן "לא ריבונות החוקים הוא הטוב מכל, אלא זו של גבר מלכותי שיש בו משום תבונה". אך מכיוון ש"שום המון רב אינו מסוגל לקנות לו בקיאות בשום אומנות שהיא"- ובכלל זה ידיעת הטוב הדרושה למלאכת ההתאמה בין החוק הכללי למקרה האינדיבידואלי – חובת הכל לציית לחוקי המנהיג בעל התבונה. באשר למנהיג עצמו, הלה מצוי מעל לחוקיו ומותר לו לפעול בניגוד לחוק על מנת שלא להצר את צעדיו ולהגבילם לחוק הכתוב, בעיקר בנסיבות בהן החוק הכתוב מתנגש בצו התבונה.ב"חוקים" מקצין אפלטון את עמדתו וקובע כי לא שלטון המושל בעל התבונה יציל את המדינה מכיליונה, אלא רק שלטון החוק בה החוק הוא אדון המושלים, והמושלים- עבדיו.

ג. החוק הוא תוצר של אמנות –מעשה ידי טבע או אדם

ב"מדינאי", אפלטון קושר את החקיקה ישירות לאמנות- מלכותית או מדינית. וכפי דבריו: "אין ספק בכך, שבדרך מסוימת משתייך מתן החוקים לאומנות המלכותית". על פי משל "הקו המחולק" החקיקה יכולה להיחשב כאמנות מכוח הטבע או כיצירה מלאכותית שנוצרה בידי אדם. בהמשך המשל ניתן להבין כי החקיקה ככל אמנות, מנויה עם הדרגה השלישית בסולם ההכרה, דהיינו שייכת לתחום "הסברה" שהבהירות לגביו היא ברמת "אמונה".  מ"החוקים" עולה כי אפלטון גורס שהחקיקה והחוקים משתייכים לאמנות שמקורה בטבע ולא באדם.(ראה דיון מורחב בסעיף ה' בהמשך, העוסק בטענה שמקורו של החוק בטבע). ב"פוליטיאה" אפלטון מחלק את האומנות לשלושה סוגים: "משתמשת", "יוצרת" ו"מייצגת", ו"בסופסטן" הוא מוסיף את הסוג "אמנות רוכשת"  בהמשך הדיאלוג סופסטן אפלטון ממשיך ומחלק את האמנות היוצרת לשניים:ל"אמנות אלוהית" ול"אמנות אנושית". האמנות האלוהית היא יצירת הטבע וכל אשר בו מכוח סיבה פועלת ועל פי מחשבה. האמנות האנושית היא כל מה שנוצר בידי אדם, והיא נחשבת כצאצא של האמנות האלוהית מכיוון שהיא מתקינה את תוצריה מהדברים האלוהיים. תוצרה של האמנות היוצרת- האלוהית והאנושית כאחת- הוא כפול: הדבר הממשי ותמונתו(חיקויו). אכן, על פי אפלטון שום מחוקק בן תמותה לא יוצר יש מאין אלא בכל ענייני האנוש חוקיו תלויים באל,(האדם הוא מאריונטה של האל ושעשועו) במזל ובנסיבות השעה. יחד עם זאת ברכה גדולה היא למדינה שזכתה בכל התנאים הדרושים ובנוסף התמזל מזלה וגם זכתה במחוקק האוחז באמת.  על מצע סיווגים אלה ניתן לנסות ולהניח את סיווגי המשטרים ב"מדינאי" ולבחון ביתר פירוט איזה סוג מחוקק מתאים לאיזה סוג אמן:

1. המשטר הראשון בדרגה הוא משטרו של המלך בעל הידיעה שאינו נדרש לחוקים, באשר חוק מעצם הגדרתו אינו יכול להיות נכון בתכלית. שליט זה מושל מכוח אותה אמנות מלכותית המהווה "אומנות אנושית יוצרת" שתוצריה ממשיים.

2. שני בדרגה הוא משטרו של המלך בעל הידיעה או הסברה המושל על פי חוקים המבקשים לחקות את משטרו של אותו בעל ידיעה, ולפיכך אמנותו הנה "אמנות אנושית יוצרת" שתוצריה הם בגדר תמונות ברמת דיוקנאות בלבד. מכיוון שמדובר בחיקוי ניתן להבין מדוע אפלטון גורס כי מתן החוקים משתייך רק ב"דרך מסוימת" לאמנות המלכותית ואינו האמנות המלכותית ב'הא הידיעה'.  

3. שלישיים בדרגה הנם אותם המשטרים שעל פי הקו המחולק סביר להניח כי המחוקקים עושים מלאכתם על פי "סברה" שהבהירות לגביה היא ברמת "דימוי" הנחות מ"אמונה". זאת מכיוון שחוקיהם אינם מבוססים על ידיעה ואינם מבוססים על סברת אמת באמצעות חיקוי. לפיכך, במידה ואפלטון עומד מאחורי טענתו כי ביצירת תמונות ישנם שני סוגים: יצירת דיוקנאות ויצירת צלמים, הרי שחוקי הללו הם בגדר אמנות אנושית יוצרת שתוצריה הם תמונות בדרגת "צלמים" ולא "דיוקנאות". אם ננסה ללכת בעקבות הגיון הבחנתו זו של אפלטון בין "צלם" ל"דיוקן", הרי שבמקרה זה ניתן לטעון כי יצירת צלמים(ולא דיוקנאות) היא בגדר חיקויו של הממשי ללא ידיעה אלא על בסיס סברה של דימוי בלבד(ולא של אמונה). עם זאת, הבחנה זו יש לסייג לאור טענת המתרגם לפיה התייחס בתרגומו ל"צלם" ול"דיוקן" כאל מילים נרדפות המבטאות אותו דבר, קרי  את הנראה כבבואתו/תמונתו של הדגם.

4. על פי אפלטון, אחד מסוגי אמנות יצירת הצלמים היא "אמנות מצגת", הנחלקת לייצוג מדומה-ייצוג מתוך סברה- ולייצוג מתוך בקיאות—קרי, זה שידיעה בצידו. את הייצוג המדומה הוא מחלק לייצוג תמים מתוך יושר לבב ולייצוג מתוך העמדת פנים. על פי הגיון זה ניתן להוסיף משטרים רביעיים בדרגה בהם המחוקקים הנם סופיסטים שחקיקתם היא בגדר אמנות אנושית מצגת המבוססת על סברה ברמת דימוי מתוך העמדת פנים המתיימרת להיראות כידיעה.

ד. החוק מהווה גילויה של האמת

כאמור, ממשל הקו המחולק עולה כי החקיקה מנויה עם הדרגה השלישית בסולם ההכרה וההוויה.  דהיינו במישור האונטולוגיהיא שייכת לתחום ה"נראה" שהממשות לגביו היא בדרגה של יצירי טבע או אדם, ואילו במישור האפיסטמולוגי היא שייכת לתחום "הסברה" שהבהירות לגביו היא ברמת "אמונה. בדיאלוג "מינוס או על החוק", חברו של סוקרטס גורס כי החוק הוא "סברה מדינית", ואילו סוקרטס מביאו להסכמה שהחוק הוא "גילויה של האמת". שתי הטענות נשמעו על ידי אפלטון במדינאי. הטענה לפיה החוק אינו האמת אלא אך גילויה בלבד, מתיישבת עם הנטען במדינאי כי חוק לעולם אינו יכול להוות דבר נכון בתכלית מן הטעם לפיו שום מחוקק אינו מסוגל  לדייק בהוראותיו במה שראוי לכל פרט ופרט, אלא עליו להתחשב עם מרבית האנשים ומרבית המקרים.  בכך אין לגרוע מתוקף הטענה שהחוק הוא גילויה של האמת שכן כאשר מדובר במדינה המתנהלת על פי חוקים המחקים את חוקיו של אותו בעל ידיעה המושל ללא חוקים- הרי שהם בבחינת גילום האמת עד כמה שבבואתה של אידיאה יכולה לגלם את מקורה הנוטל בה חלק ועד כמה שחוק אנושי יכול לגלם את האמת. הטענה ממנה ניתן להעלות על הדעת שחוק הוא סברה מדינית נשמעה ב"מנון" בניסוח לפיו: לא רק התבונה, עשויה להנהיג פעולה נכונה אלא גם סברה נכונה.  ב"מדינאי", אפלטון גורס כי לא משנה אם אותו שליט חוקי שולט על סמך ידיעה או סברה. ב"פלבוס" גורס אפלטון כי מרבית האמנויות נזקקות קודם כל לסברות, והרי נאמר לעיל שחקיקה היא אמנות. בכל מקרה, לטעמנו על פי "הקו המחולק", הן ידיעה והן סברה מהוות גילוי של אמת בשל הישים עליהם הן נסובות , שהרי הישים עליהם הן נסובות אמיתיים אם כי שונים הם בדרגת אמיתותם ובהירותם.

ה. החוק(ה'נומוס') קיים מכוח הטבע('פיזיס') או השכל שאינו נופל ממנו

בויכוח הגדול באשר למקור החוקים ותוקפם, סוקרטס ואפלטון טוענים כנגד ההבחנה הסופיסטית בין מה שמקורו בטבע ומקרה לבין מה שמקורו באדם (כאמנות או חוק). הבחנה זו מופיעה בהקשרים שונים וניסוחים שונים, אך ב"חוקים" היא מתומצתת בנוסח הבא: לדברי הסופיסטים, העולם לא נתהווה מכוח השכל, אלוה או אמנות כפי שסוקרטס ואפלטון האמינו בו, אלא בדרך הטבע ואגב מקרה. לדעתם, הדברים החשובים והיפים נוצרו על ידי הטבע והמקרה, ואילו פחותי הערך על ידי האמנויות והמלאכות, שכן תוצריהם מלאכותיים מעשה ידי אדם. הגם שהחקיקה היא אמנות ראויה לשמה באשר היא משתפת פעולה עם הטבע, בסופו של דבר, היא אמנות. נובע מכך, שהחוקים, (כמו גם האלים והצדק שמקורם בחוקי האדם ונוטלים מהם את תוקפם) הם יחסיים,קרי שונים ממדינה למדינה ומזמן לזמן  באשר הם באים מכוחה של אומנות ולא ממה שיכול להיקרא טבע.

עמדות סוקרטס ואפלטון באשר להבחנה הסופיסטית  בין חוק ומנהג לבין הטבע

(א). מקור החוקים ותוקפם הוא בטבע

ה'טבע' בהקשר זה הוא במובן אלוהי והוא מקורו של הטבע במובנו הגופני- מטריאליסטי(העשוי מארבעת חומרי היסוד). הטבע האלוהי מתגלם בנשמת העולם ונשמות הפרטים שנבראו קודם לעולם החומרי ובאמצעות השכל האלוהי שניטע בתוכם יצרו את העולם הגשמי. על רקע זה מתבהרת ההקבלה בין טבע לשכל בעמדה שאפלטון משמיע ב"חוקים"; לפיה, המחוקק חייב בשעת מתן החוקיםלבוא לעזרת החוק עצמו  ולעזרת האמנותבאמצעות דברי הסבר ושידול('הקדמות') על מנת להוכיח כי האלים והסגולה הטובה קיימים מכוח הטבע, או מכוחו של מה שאינו נופל מהטבע, באשר ילידי השכל הם". המסקנה הנובעת מאלה היא שהחוק והסגולה הטובה אינם מנוגדים לטבע, אלא ההיפך, הם, ורק הם, מהווים את הטבע האמיתי.

(ב). אין ניגוד בין הטבע לחוק

מטענה זו נובעת העמדה לפיה הניגוד בין החוק לטבע הנו ניגוד מדומה בלבד.  התנגשות בין חוק לטבע עשויה להתרחש רק כאשר הטבע מדומה או החוק מדומה, כלומר כאשר הם נשלטים על ידי בורות(סוקרטס) או על ידי תאוות(אפלטון). כאשר החוק והטבע אמיתיים, מה ששורר ביניהם הוא הרמוניה ואושר. ביטוי לעמדה זו משמיע אפלטון ב"פוליטיאה". לפיה, החוקים הנוקשים שהשיתו על השומרים והפילוסופים אינם מנוגדים לטבעם ואושרם, אלא היפוכו של דבר, הם הם התנאים המאפשרים את מימושם במובנם הצודק והמתוקן: ראשית, חוקים אלה מאפשרים מתן דרור לתכונתם הדומיננטית הטמונה ביסוד טבעם. שנית,  חוקים אלה מאפשרים את אושר הכלל ובהיזון חוזר , אושר הכלל שב ואוצל על כלל הקבוצות, לרבות על קבוצת השומרים.

עמדות הסופיסטים כנגד עמדות סוקרטס ואפלטון בסוגית החוק מול הטבע

(א). מקור החוקים הוא באדם

עמדתם של הסופיסטים הגדולים כפי שהיא מתומצתת ב"חוקים" ומושמעת בשמםהנה שאמנם:"..גם החכמה המדינית משתפת את עצמה במידת מה עם הטבע, אבל עיקרה אינה אלא אומנות. כן נערכת התחוקה בכללה מכוחה של אומנות, ולא מכוח הטבע, ולפיכך אין שום ממש בקביעותיה". כלומר לפיהם,  החקיקה והחוקים, כמו רבות מפעולות האדם, הנם לא יותר מאמנות שתוצריה מלאכותיים פרי מעשה ידי אדם, ומכאן, אין להם כל תוקף אובייקטיבי – אקסקלוסיבי(נטורליסטי וממילא אונטולוגי)העומד מחוץ לחיי האנוש.  

(ב). קיים ניגוד בין הטבע לחוק

הסופיסטים גרסו כי החוק והטבע מנוגדים זה לזה: כך למשל בדיאלוג "פרוטאגוראס" נשמע היפיאס אומר כי: "החוק הרודה באנשים מרבה לכפות עלינו את שמנוגד לטבענו". בדיאלוג "גורגיאס", קאליקלס אומר כי:"..בדרך כלל מנוגדים הללו זה לזה, הטבע והחוק. (לכן,  י.ג)"הריני סבור שחוקקי החוקים הם האנשים החלשים והמרובים. לעצמם, אפוא, ולתועלתם שלהם חוקקים הם את החוקים וקובעים את השבחים והגינויים....על פי שירו של פינדרוס חוק הטבע מולך על הכל, על בני תמותה ועל בני אלמוות". ב"פוליטיאה", תראסימאכיס טוען כי: כל שלטון ושלטון מחוקק את החוקים לפי תועלתו שלו...בהיקש נכון תסיק את המסקנה, שבכל מקום ומקום אין צדק אלא זה: תועלתו של החזק יותר.."  כמו כן, ב"פוליטיאה", גלאוקון גורס כי: לפי הטענה הרווחת, מקורם של החוקים הנו בהתניות והסכמות הדדיות בין חלשים שהחליטו כי בשל חוסר אונם לעשות עוול, כדאי להם להתנות בניהם לבלתי עשות עוול ולבלתי סבול עוול. "..ומטעם זה החלו שמים לעצמם חוקים וחוזים, וקראו למצוות החוק 'חוקי'  ו'צודק' . ברור ומובן מאליו שאפלטון התנגד חריפות לדברים אלה. כך למשל, כנגד טראסימאכוס, אפלטון מבקש להוכיח כי ניתוח נכון של המילים "מושל", "חזק" ו"מועיל" מוביל למסקנה כי עשיית צדק לטובת הכלל היא היא תועלת השליט האמיתית, והיא מקור הכוח האמיתי והאושר.

כפי שנראה מיד, תובנותיו של אפלטון לגבי עובדת יחסיותם של החוקים שונה לחלוטין מההשלכות הסופיסטיות המוסקות מעובדה זו. אמנם, הן אפלטון והן הסופיסטים מכירים בהבחנה בין מה שמקורו באדם לבין מה שמקורו בטבע, אך כפי שניווכח מיד , מסקנתם של הסופיסטים(לפיה יחסיותם של החוקים נובעת מכיוון שהם באים "מכוחה של אומנות ולא ממה שיכול להיקרא טבע")- רחוקה מרחק רב ממסקנתו של אפלטון.

דיון ביניים: הסתירה בין יחסיות החוקים לבין נצחיות מקורותיהם- האל, האמת, הטבע והתבונה

לכאורה קיימת סתירה פנימית בין העמדה לפיה החוקים יונקים את תוקפם מן האל, האמת והטבע, לבין העמדה לפיה החוקים הנם תוצר של אמנות אנוש המצויים במעמד של סברה. שהרי אם כל מה שאלוהי ואמיתי אמור להיות בעל תוקף נצחי ואוניברסאלי, כיצד ייתכן שבפועל, חוקי האדם שונים ממקום למקום ןמזמן לזמן? אפלטון אינו מתעלם מסתירה זו ומבקש ליישבה באמצעות ההסברים הבאים:

1. במישור האונטולוגי היחס בין חוקי האנוש לבין מקורותיהם הוא כיחס בין האידיאות לבין המקרים הפרטיים הנוטלים בהם חלק או בין ה"הווים" ל"מתהווים". מקורות החוק שייכים לעולם ההווה ולפיכך הם נצחיים לעומת זאת, החוקים כתוצר של אמנות, הם בגדר ה"מתהווים", ומכיוון שכל  מה שמתהווה נוצר וכלה, אף החוקים אינם עומדים לעולם ועד.

2. הסבר נוסף, עדיין במישור האונטולוגי, מתייחס לטיבם של חיי האנוש. לפיו, חוסר היציבות בחיי האנוש הנובע מההבדלים בין אדם לרעהו ובין פעולה לפעולה, מונע מהאמנות(ובכללה החקיקה) את האפשרות לקבוע בכל תחום מן התחומים כללים פשוטים שיהיו תקפים לגבי כל פרט ופרט בכל זמן מן הזמנים".

3. במישור האפיסטמולוגי אפלטון מציע כי התופעה לפיה החוקים יחסיים נובעת מהעובדה שבני האדם אינם מסוגלים תמיד לגלות את אשר מבקש החוק, דהיינו- את האמת. שהרי אם המחוקקים היו בקיאים, הייתה ביניהם אחדות דעים  וכך גם חוקיהם. מכיוון שגלוי לעין כי החוקים שונים ממקום למקום ומזמן לזמן- משמע שהמחוקקים אינם בקיאים. מתוקף כך, כדי למנוע סתירה בין החוק הנכון(המלכותי) לבין החוק הקיים(מה שבעיני עמי הארץ נראה כחוק)- ובכך לאלץ את הפילוסוף להפוך לעבריין- יש למסור את השלטון לפילוסוף, שכן רק בשלטונו החוקים יתבססו על אמת ולא רק על סברה.

האינטרס לשמירה על יציבות תוך כדי שינוי

יודגש כי למרות שאפלטון מכיר בעובדה שיחסיותם של חוקים היא תופעה סטיכית לחיי אנוש(לרבות העובדה שהם תלויי נסיבות כגון רצון אל, מקרה, מזל, אקלים קרקע ומחוקק בדומה להשקפתו של מונטסקיה)- בין אם המחוקקים בעלי ידיעה ובין אם בעלי סברה בלבד-הרי שכשמדובר בחוקים 'נכונים' שנחקקו על ידי בעל ידיעה, יש לשמור על יציבותם מכל משמר. כך למשל, בדיאלוג "החוקים" אפלטון טוען כי אין דבר מסוכן יותר למדינה מחידושים, וכי שינוי החוקים הוא אחד מהחוליים הגדולים של מדינה. כדוגמה הוא משווה את חוקי יוון לאידיאל החוק המצרי - שנותר על כנו עשרת אלפים שנה ללא שינוי. יוער כי, השאלה אם מדובר רק בחוקים מסוימים(העוסקים בגידול הילדים, החינוך, המוסיקה ואמנויות אחרות), או  האם מדובר בכל החוקים- אינה מוכרעת במפורש.

ו. החוק  כאמצעי חינוך(משלים) לצדק וסגולה טובה

באחרית ספרו "אתיקה",(בשלב שבו הוא עדיין אפלטוניסט מובהק), אריסטו מתמצת את העמדה הסוקרטית והאפלטונית לגבי תפקידו של החוק בחינוך לסגולה הטובה ושיפור הצעירים. לפיו; "..אין, אפוא, ספק בכך, שגם מי שרוצה לשפר בני אדם...חייב להשתדל שייעשה אמן בחקיקת חוקים, שמכוח החוקים ניעשה משופרים", שהרי החוק מן צדק הוא.

על פי סוקרטס ואפלטון החינוך אינו מטרה העומדת כשלעצמה אלא אמצעי בעל חשיבות מכרעת להשגת אושרם של היחיד והמדינה על ידי נטיעת הסגולה הטובה והשתתת חיי המדינה והיחיד על צדק. אמנם, על פי הפוליטיאה במדינה תשרור הרמוניה על פי צו התבונה מכוח החינוך, לכאורה, ללא צורך בחוקים. שהרי מטרתו של החינוך הוא טיפוח הצעיר עד שיוכל למשול בעצמו במקום המבוגרים שמשלו בו בנעוריו,(כלומר, שיהפוך לאזרח טוב, אדם טוב, נוח לקבל עליו מוסר ובן חורין), אך לאור חשיבותו העליונה אפלטון מפקיע את חינוך השומרים והפילוסופים מידי האזרחים ומפקידו בידי המושלים באמצעות חוקי חינוך המסמיכים אותם לפיקוח ושליטה מוחלטים על דרכי הגידול והחינוך.

יודגש כי אליבא ד'אפלטון, תפקידו של החינוך הוא לעצב את התנהגותו של היחיד כך שיחוש הנאה ואושר ממה שממילא מצווה עליו על פי חוק, קרי, לקיים את הדעה שנוצרה על ידי החוק בדרך החינוך. רק אם אין די בחינוך, מופיע החוק כתוסף שני במעלה, שייחודו ביחס לחינוך הוא שימוש גם בכפיה, הרתעה איום וענישה. מקצת מהחוקים באים ללמד אנשים הגונים כיצד להתנהג זה עם זה כדי להבטיח שבתם ברוח אחווה, ומקצתם למען אלה שהשתמטו מחינוך ושטבעם הנוקשה לא נתרכך בשום דבר שעשוי לעצרם משחיתות גמורה.

כלומר, החוק אינו תחליף לחינוך אלא הוא אמצעי חינוך משלים לנטיעת הסגולה הטובה בשלמותה בחיי הפרט והמדינה כדי שיהיו מאושרים במידת האפשר. תפקידו של החוק כמחנך לסגולה הטובה מתממש באופן האופטימאלי ביותר רק כשהוא מופיע בניסוח כפול, היינו, על יסוד דברי הקדמות שמטרתם הסבר, שידול ושכנוע לציית לחוק מרצון, ועל יסוד כפייה, איום וענישה. מכיוון שהחוק מלווה בדברי הסבר, מתאר אותו אפלטון כיצירה ספרותית שיותר מכל מדע אחר עשויים ספרי החוקים לשפר את הלומד אותם, אם אמנם נכתבו כדבעי. ברי הוא, שלא מדובר כאן ביצירה ספרותית במובן ההומרי שאפלטון  דוחה  אותה מכיוון שהאמת ממנה והלאה ומכיוון שהיא רוויה באמביוולנטית ללא קביעת עמדה נחרצת באשר למותר ולאסור. לעומת זאת, החוק כיצירה ספרותית הוא בעל ערך מכיוון שהוא מבטא דברי אמת ומדבר בקול אחד. במדינה בה שורר שלטון חוק, למעשה החוק דוחק הצידה את מקומו של החינוך וממיר הן את מקומו של ההורה. והן את צו התבונה האמורה למשול מנפשו של היחיד פנימה ולא ממקור חיצוני. ואכן, המשלת החוקים להורים הובילה לטיעון הכרת התודה כהצדקה לציות לחוק בדיאלוג "קריטון". לפיו יש לציית לחוק כביטוי להכרת תודה שאזרחי המדינה חבים לה ולחוקיה באשר טיפלו בהם הללו כהורים בילדיהם. במדינאי מסכם אפלטון את האמור לעיל לגבי תפקידו של החוק באשר לצדק. לפיו, על השליטים מוטל להעניק לבני המדינה בתבונה ובשיטה של אומנות את המידה הגדולה ביותר של צדק, וכך יהא בידם להצילם, ולעשותם טובים תחת היותם גרועים, ככל שניתן לעשות כן. יודגש כי חוק אמור להיות חוק צדק(והשווה לאריסטו) הכפוף לצדק ומוסר, ולפיכך חובת הציות לחוק תלויה בחזקת היותו צודק. יודגש כי גם במדינה המודרנית, רעיון הלגליזם ועקרון שלטון החוק במובנם הנורמטיבי קובעים שכיבוד החוק הוא ערך בסיסי, שאיננו מתקיים מצורך חומרי מסוים, אלא מן ההכרה שהחוק אמיתי וצודק. יש להעיר כי פעמים נרמז שבין החוק לחינוך שורר מעגל שוטה בין הסיבה למסובב: מחד גיסא, רק חינוך מאפשר מינוי אנשים מתאימים לחקיקה,אך מאידך גיסא ללא חוקים כיצד יתחנכו אנשים כראוי שימצאו מתאימים?  על כך עונה אפלטון כי לעיתים אין ברירה אלא לטול סיכון ולמנות אנשים אשר תכנית השכלתם תוכל להיקבע רק בהמשך.

ז. החוק מסדיר את תחומי החיים ומונע אנרכיה.

בדיאלוג "קריטון", סוקרטס גורס כי החוקים מסדירים את תחומי החיים: את הנישואים, את ההולדה, את הגידול, את החינוך והם הנותנים לכל האזרחים חלק בכל אשר נאה כמיטב יכולתם, לכן במובנים רבים, האזרחים ואבותיהם הם צאצאיהם ועבדיהם של החוקים ולא שווי זכויות. ב"חוקים", משמיע אפלטון עמדה נחרצת לפיה, הכרח הוא לבני האדם שיחוקקו להם חוקים ויחיו על פיהם, שאם לא כן, לא יהיו שונים מחיות פראיות. ואכן, אחת מההנמקות לציות לחוק המפורטות ב"קריטון" הנה שהפרת חוק תפגע בסדר הציבורי המושתת על החוק ובתגובת שרשרת המדינה כולה תובל לאבדון, שהרי אין קיום למדינה שפסקי הדין של שופטיה חסרי תוקף.

ח.  החוק מכוון לתועלת הכלל

תשובתו של אפלטון לטראסימכוס לפיו החוק אינו אלא תועלתו של החזק הנה כי חוק צודק לעולם תכליתו טובת הכלל, וחוקים שלא ניתנו לשם עניינה המשותף של המדינה כולה- אינם חוקים לפי משמעותה הנכונה של המילה חוק. ב"תאיטיטוס" אפלטוןטוען כי כל מדינה מחוקקת חוקים למען מה שלמיטב אמונתה ויכולתה יהא המועיל לה ביותר בעתיד לבוא.(והשווה אריסטו) בעניין תועלת המדינה, בניגוד לדעת פרוטאגוראס, לא כל מה שנראה לכל אדם או מדינה הוא קיים, נכון ואמיתי, אלא ישנם הבדלים בין  בני אדם ובין מדינות מבחינת אמיתות סברותיהם בענייני תועלת המדינה.מהדברים הבאים עולה כי המדינה מזוהה עם החוק באופן סימביוטי עד כדי כך שהפרת חוק אינה נחשבת רק כאקט בלתי חוקי אלא גם כאקט בלתי פטריוטי: כך למשל נאמר ב"קריטון": "מיהו שבעיניו תמצא חן מדינה בנבדל מחוקיה?". מהמשך  הדברים עולה כי מכיוון שלא ניתן להפריד בין השניים, הרי מי שמרים יד על החוקים בה בעת מרים יד על המדינה, כפי שנאמר:"..וכשאנחנו שולחים ידינו להאבידך, בחושבנו שמן הצדק הוא, תשלח גם אתה ידך להאביד גם אותנו, את החוקים ואת המולדת?"

ט. החוק נועד לכונן שלום

"בחוקים" קובע אפלטון כי הטוב ביותר שלשמו יחוקק כל מחוקק את חוקיו הנו הבטחת השלום והרעות בין אדם לחבירו וריבוי האחווה בין האזרחים. על דרך השלילה מטרתו של החוק היא למנוע מלחמה בין מדינה למדינה, בין כפר למשנהו ובין אדם לבין עצמו, וכדי למנוע מלחמת אחים שגם ב"פוליטיאה" נחשבת הרע מכל. זאת לעומת חוקי הספרטנים המכוונים כולם לניצחון במלחמה.  מחוקק ראוי לשמו אמור להתעלות מעל נסיבות השעה האופפות את מדינתו ולהתכוון לשלום בחוקי המלחמה שלו- במקום שיתכוון למלחמה בחוקי השלום. יש להעיר כי עמדה זו של אפלטון רחוקה לאין קץ מעמדתו של סוקרטס בפרוטגוראס ומחזונו שלו עצמו ב"פוליטיאה".  ב"פרוטגוראס" נאמר כי חוק נדרש רק בין יריבים שונאים ולא בין קרובים ואחים,שכן הוא מבוסס יותר על כפיה ופחות על הסכמה, ודורש פיקוח ואכיפה. עוד נאמר כי  בעת מחלוקת חכמים ואחים לא יהא זה מכבודם להתקוטט כגרועים בבני אדם הנדרשים להכרעה על ידי חוק, אלא יש להכריע על פי בורר מוסכם על הצדדים שיכריע על פשרה.  בפוליטיאה אפלטון האמין כי מדינת צדק שבה שוררת הרמוניה בין חלקיה ונמשלת על ידי סגולה טובה, ושסדריה יושתתו על אחידות ושיתוף(לפחות במעמד השומרים) טובת הכלל תאוחה עם טובת הפרט והסולידריות תנבע מאליה באשר כולם יהיו הורים, אחים ובנים של כולם.

י. החוק הוא המלט החברתי הקושר בין הפרטים והקבוצות במדינה

ביסוד החוקים הכתובים עומדים החוקים הבלתי כתובים המכונים גם מנהג, מסורת אבות או הלכה. המנהג והחוק קושרים יחדיו את המדינה ומהווים את המלט החברתי של המשטר. תפקידו של המנהג להוות גשר בין החוקים הכתובים ובין אלה שעתידים להיכתב. אם המנהגים המוקדמים הותקנו והונהגו כשורה הרי שהללו ישמשו מגן ובסיס איתן לכל החוקים הכתובים, ואם הללו רעועים, כל בניין החוקים יתמוטט ועימם המדינה. חוקים שאינם מבוססים על הלכה ומנהג- לא יהא להם קיום, וההיפך; פעמים קביעת חוק תהא חסרת טעם אם הוראתו אינה רווחת כבר ממילא כמנהג מכוח החינוך והלכות החיים. שהרי בתחומי חיים מסוימים- בעיקר ברשות היחיד- החוק בלתי ניתן לאכיפה.

 יא. החוק מבטא הסכמה חברתית

אחת מההצדקות לציות לחוק המפורטות בקריטון גורסת כי עצם הישיבה בתחום המדינה מביעה הסכמה שבשתיקה למשטר ולחוקיו, בדומה לרעיון האמנה החברתית. כך למשל תיאורו של לוק את ראשית החברה מזכיר במידה רבה את תיאור תחיית החברה לאחר שואת המבול בדיאלוג ה"חוקים". אחת מחולשותיו של טיעון זה היא החשש שישחק לידי הטענה הסופיסטית לפיה מקורם של החוקים הנו בהתניות והסכמות הדדיות בין חלשים שהחליטו כי בשל חוסר אונם לעשות עוול, כדאי להם לשים לעצמם חוקים וחוזים, וקראו למצוות החוק 'חוקי'  ו'צודק' . חולשה נוספת היא חזקת ההסכמה כתחליף להסכמה בפועל, אם כי גם לשיטתו של לוק הסכמה, משמע גם הסכמה בשתיקה. דרך הביניים בין הסכמה בפועל לבין כפיה חיצונית היא שיטתו של אפלטון להנחיל את החוק באמצעות דברי שידול, שכנוע, והסבר כך שהציות ינבע מהסכמה רצונית ולא רק מתוקף פחד וענישה.

יב. החוק מביא לאושר

היות שהחוקים מכוונים לטובת הכלל על פי הצדק הרי שבסיכום של כל מידותיו התרומיות של החוק המתוארות לעיל  -הרי שהמציית לחוק- סופו שיזכה באושר, הן בעולם הזה והן בעולם הבא. "עיון בחוקים, רובו ככולו עיון במיני הנאה וצער, הן של מדינות והן של פרטים...וכל השואב מהם במקום הנכון ובשעה הנכונה, ובשיעור הראוי- הרי זה מאושר". ברי הוא שאם החוק מוביל לחיי צדקה, והצדקה מובילה לאושר הרי שהמציית לחוק סופו שיהא מאושר.

אחרית דבר

א. סיכום קשת הטענות שלעיל כטיעונים המצדיקים את החובה לציית לחוק

1. המחוקק והחוק הם אלוהיים, ועל כן יש לציית לחוק מפאת יראת הכבוד לאל, או למצער, מפחד מעונש אלוהי.
2. החוק מבוסס על תבונה ויש לציית לו הן בשל הגיונו והן מכיוון שהוא מאפשר חיי חירות בדומה לשלטון התבונה המשחררת את האדם משלטון תאוותיו.
3. החוק מבטא אמת ושאוב מהטבע ולכן בקביעותיו יש ממש.
4. החוק הוא תוצר של אמנות מלכותית יוצרת המשותפת לאדם ולאל.
5. החוק מחנך לצדק ולסגולה טובה והפרתו תוביל לכך שהמדינה תאבד בשל שחיתות
6. החוק מכוון לתועלת הכלל ולכן הפוגע בו פוגע בקהילה כולה.
7. החוק מבטיח את השמירה על הסדר, וללא סדר שום אדם לא יהא חופשי באשר במצב של אנרכיה- כל דאלים גבר.
8. החוק מבוסס על הסכמה חברתית לקבל את מרותם של חוקים ומנהגים תמורת הגנה על החיים וסיפוק הצרכים. הפרת חוק תיחשב כפיות טובה על נדיבותה של המדינה ובגדר הפרת חוזה.
9. החוק מזוהה עם המדינה ולכן הפרת חוקיה כמוה כבגידה במדינה.
10. החוק הוא המלט החברתי המאפשר חיים במשותף של אנשים שונים תחת מסגרת מדינית אחת, בלעדיו המדינה תתפורר.
11. החוק מכוון להשגת שלום ולמנוע ריב אחים ומלחמות העלולים לקרוע את המדינה לגזרים.
12. החוק מוביל לאושר באשר הוא מכוון לחיי צדק וסגולה טובה הנושאים חן בעיני אלוהים ואדם.

ב. דיון במעבר של אפלטון מעמדה הדוגלת בשלטון חוק המבוסס על תבונה לשלטון חוק המבוסס על אמונה

ב"חוקים" אפלטון מקדיש פרק נרחב להוכחת קיומם של האלים, הוכחה שהם מעורבים בחיי האנוש, והוכחה שלא ניתן לפייסם בשוחד. צורך זה של אפלטון לבסס את שלטון החוק על קיום האלים, הוא לדעת ג'. קלאסקוב, אחד משני ההבדלים המכריעים בין הפוליטיאה לחוקים.

1. ההבדל הראשון הוא, שבעוד שב"פוליטיאה" אפלטון מבקש לבסס את השלטון על הפילוסוף, ב"חוקים" אפלטון המיואש והמפוכח מסתפק בעמדה לפיה הכרח שמדינת המגניטים תתבסס על שלטון החוק.

2. ההבדל השני הוא שבעוד שבפוליטיאה החוקים מבוססים על שלטון התבונה, הרי שבחוקים, אפלטון מבקש לבססם על האמונה.  

אכן, עמדה זו התרחקה מרחק רב מהעמדה הסוקראטית הדוגלת חיים דינמיים של בחינה עצמית. במדינת המגניטים, נעשה הכל כדי למנוע מהפרט את האוטונומיה האישית, ובחינת הסטנדרטים המוסריים ורמתם המוסרית של המדינה ואזרחיה תלויה רובה ככולה בתבונתם של החוקים. יחד עם זאת, לא מן הנמנע להניח שהאלוהות של אפלטון בסופו של דבר אינה מיסטיקנית או תיאולוגית, אלא בעיקר אלוהות אינטלקטואלית באשר האל ובריאתו הם ערובה לגרעין ההגותי של הפילוסופיה האפלטונית ומסקנתו השכלית.

-סוף-

ביבליוגרפיה

מקורות בעברית

אריסטו, "אתיקה- מהדורת ניקומאכוס",(תרגום; י.ג.ליבס), הוצאת שוקן, הדפסה שנייה, ירושלים ותל אביב תשמ"ה- 1985

 אריסטו, "המטפיסיקה ספר א'"(תרגום ח"י רות. עיבוד ש. שקולניקוב), הוצאת י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית, מהדורה חמישית, ירושלים-תשנ"ח- 1999

 אריסטו, הפוליטיקה/ספרים א-ב,(תרגום; ח"י רות) הוצאת מאגנס, האוניברסיטה העברית, ירושלים תשנ"ז- 1996

 דוד, אפרים, "תולדות התקופה ההלניסטית", יחידות 1-2 , הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, תל- אביב תשמ"ח- 1988

 האזרחי,פפיטה. "על היש המושלם-עיונים באפלטון וקודמיו", הוצאת אקדמון, האוניברסיטה העברית, ירושלים תשכ"ד- 1964

 המילטון,עידית, "מיתולוגיה",הוצאת מסדה(תרגום מאנגלית-א. אמיתן), ישראל- 1982

 כסינופון, "זכרונות",(תרגום- אריה סימון), הוצאת י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית ירושלים, תש"ך

 כתבי אפלטון,(תרגום: י.ליבס), כרך ראשון,הוצאת שוקן,הדפסה שתים עשרה, ירושלים תשנ"ח-1997

 כתבי אפלטון,(תרגום: י.ליבס), כרך שני, הוצאת שוקן,הדפסה שש עשרה,ירושלים תשנ"ט- 1999

 כתבי אפלטון,(תרגום: י.ליבס), כרך שלישי,הוצאת שוקן,הדפסה שמינית,ירושלים תשנ"ט- 1999

 כתבי אפלטון,(תרגום: י.ליבס), כרך רביעי,הוצאת שוקן,הדפסה שמינית,ירושלים תשנ"ח- 1997

כתבי אפלטון,(תרגום: י.ליבס), כרך חמישי,הוצאת שוקן,הדפסה שלישית, ירושלים תשנ"ח- 1997

 לוק,ג'ון, "המסכת השנייה על הממשל המדיני"(תרגום- י.אור), הוצאת י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית, ירושלים- תשנ"ז- 1997

 מונטסקיה, "על רוח החוקים"(תרגום- ע. בסוק), הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית, ירושלים תשנ"ח- 1998

 שפרינצק,אהוד, "איש הישר בעיניו יעשה- אי לגליזם בחברה הישראלית", ספרית פועלים, הוצאת הקיבוץ הארצי השומר הצעיר, הדפסה שניה, תשמ"ז- 1987

 שקולניקוב. שמואל. ווינריב,אליעזר פילוסופיה יוונית ב', סוקרטס ואפלטון, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, תשנ"ז- 1997

 שקולניקוב. שמואל. ווינריב,אליעזר –עורכים, קובץ מאמרים בני זמננו על פילוסופיה יוונית,הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, תשס"א- 2001

 שקולניקוב,שמואל, "תולדות הפילוסופיה היוונית- הפילוסופים הקדם סוקראטיים", הוצאת יחדיו, תל אביב- 1981

מקורות באנגלית

Dombrowski .D. A."A Platonic Philosophy of Religion-A Process Perspective",State University of New York Press, Albany- 2005

Klosko, G. "The Development of Plato's Political Theory", Seconed Edition, Oxford  University Press, New York- 2006

kelsen, Hans. "General Theory of Law and State", HarvardUniversity Press, 1949, New Edition(New Brunswick , New Jersey, 2006)

Maciver .R.M., "The web of government",(revised edition), The Free Press, (first edition copyright 1947), New York-1965

Maguire. Joseph.P. " Plato's Theory of  Natural Law", Yale Classical Studies, Volume 10(1947)

Plato, "LAWS", Volume II (tranc'- R. G. Bury, Litt.D), Harvard University Press, Reprinted, 1952