22 יולי 2012
כשל אישי ומערכתי
עתה שמשה סילמן ז"ל אשר הצית עצמו לפני כשבוע לערך הלך לעולמו, ניתן להעריך את שקרה כאן ללא התלהמות ובגישה בוגרת-פרופורציונלית. אין באמור להלן לסתור את הצער באשר העלה גורלו של סילמן, ללא תלות במעשיו או מחדליו.
מקרהו של משה סילמן והארועים האופפים אותו ניתנים לחלוקה לשלושה מישורים שונים וההקשר בינהם נידמה כנסיבתי אך אינו ישיר.
הכישלון האישי – משה סילמן ז"ל ניכשל בניהול עסקין ועניניו, הוא אינו יכול היה לבוא בטענות לאיש מאחר שהמדינה לא היתה שותפה עמו בעסקיו ולא חלקה עמו את ניהולם (כולל רווחים או הפסדים). ככל הניראה היה משה סילמן כישלון אישי-עיסקי אשר הלך והתדרדר ככל שחלף הזמן. התדרדרותו העיסקית של סילמן החלה להתגלגל ככדור שלג במורד ואפשר ולא היה ביכולתו וכישוריו העיסקיים לעצרה. כך נאלץ סילמן למכור את דירתו על מנת לייצב את עסקיו, אלא שהזרקת הממון לא מנעה התדרדרות נוספת אשר טיבעה אינו נהיר לנו דיו (אפשר ועסקו על ארבעת משאיותיו היה גדול עליו). סילמן גם ניסה להונות את המדינה בסכומים ניכרים ולהתחמק מתשלום מיסים, ניסיון שלא צלח בידו והוא ניתפס בכך. סילמן פנה לרשויות המוסמכות לבקש עזרה אך שתי ערכאות משפטיות קבעו כי בהתאם לחוקי ותקנות מדינת ישראל אין סילמן זכאי לתמיכת המדינה, גם לא בדיור חליפי לדירה שמכר לשם מימון עסקיו. גם כאשר עוקלה עקב חוב לרשויות אחת מארבע משאיותיו השייכות לעסקו וגם לאחר כשנה אשר במשכה נישלחו לו מספר הודעות להגיע ולשחרר את המשאית משעבוד תמורת סכום פעוט יחסית, לא שעה סילמן להודעות חוזרות ונישנות (וזה כולל זמן שביתה ממשלתית) ולא הפקיד את הסכום המבוקש כדין והסיבות לכך נותרו עלומות. מחדלו זה גרר את מכירת המשאית למרבה במחיר. התדרדרות נוספת במחזור העסקים הביאה את סילמן למצב בו נאלץ לפנות את מקום מגוריו ומעשית, לעבור ולהתגורר כחסר בית ברחובות העיר הגדולה והמנוכרת.
להערכתנו קיים כאן גם כישלון משפחתי. אדם מגיע למצב המתואר, כאשר קיימת סביבו משפחה גדולה ואין איש מהם שנחלץ לעזרתו? ולו רק באופן זמני עד שירווח? כגון מקום מגורים חליפי, זו תמיהה החייבת עדיין לבוא על פתרונה.
הכישלון המערכתי – אכן סילמן לא ענה על הקריטריונים העוסקים בעזרה ממשלתית לניזקקים, כניזכר לעיל. המדינה יכלה בהחלט להרחוץ בניקיון כפיה (כפי שאכן עשתה) ולהתעלם כליל מבקשותיו לעזרה. הפקידים המטפלים לא עברו על כל חוק ותקנה בסרבם להעניק עזרה, הם פעלו בהתאם לחוק. אלא שאליה וקוץ בה. ניראה כי משרדי הממשלה העוסקים בהענקת עזרה לנזקקים "עובדים לפי הספר" ואינן ערוכים למיקרים יוצאים מהכלל. לא היתה קיימת במשרד הממשלתי המטפל בסילמן "ועדת חריגים" (ואם היתה קיימת הרי שהינה בילתי נגישה לאדם ברחוב), אשר לפנים משורת הדין תתפנה לטיפול באנשים אשר אמנם החוק מתיר לא לטפל בענינם אך אי טיפול זה יגרום להשלכתם ככלבים לרחוב וזאת חייבת מדינת הרווחה למנוע.
קיימים במדינת ישראל, למצער בכל אזור אורבני ציברי דירות ריקות אשר ניתן לפתור בעזרתם בעזרת חוזה נוקשה לזמן קצוב, בעיות מגורים אקוטיות כמקרהו של סילמן. אין באמור קריאה לתמוך בהענקת דירות חינם לאלו שאינם זכאים לדיור כלשהו, כולל ציבורי מטעם הממשלה, אך בהחלט ניתן לפתור בעיה אם מעניקים מגורים ציבורים (הקיימים כאמור ממילא וריקים), לשנה או שנתים בתנאים מפליגים, עדי ירווח והעלוב יעמוד שוב על רגליו אם בכוחות עצמו ואם בעזרה חיצונית, של משפחתו(!) למשל. כאן כשלה המערכת במציאת הפתרון הזמני הנאות. כאמור חייבים להיות מוטלים סייגים על הסדרים כגון דא על מנת למנוע "התנחלות" לעולם ועד במגורים ציבוריים וזאת על חשבון ניזקקים אחרים. אך אלו כבר נושאים פרוצדורלים אשר אינם משנים את המהות.
הריקוד על הדם – התופעה המכוערת ביותר אשר נחשפה לעיני הציבור בפרשת סילמן היא ניצולם של סבלותיו הנוראים בפעולת הצתתו העצמית על מנת לקצור הון פוליטי. עיון אקראי באמצעי תקשורת הזבל הישראלית ובפרט הזוממים-המידיים דהיינו העיתונים "הארץ" ו"ידיעות אחרונות" כמו גם "ערוץ -2 ", הללו המוגדרים כ"כנופיות לשם ביצוע פשע תקשורתי", לא חסכו בשטחי תעמולה אנרכיסטית בעמודים הראשיים משך זמן רב, באומר ובכתב, על מנת לשלהב את "ההמונים הנבערים" לעלות על "הבסטיליה" היא ממשלת הימין בראשות נתניהו ולהחליפה בממשלה, כך הנבזים מקווים, בממשלה הנוחה למסירת כל נכסיה האסטרטגים של מדינת ישראל לידי אויביה ובכך ליצור את משאת נפשם הבוערת, היא "מדינת כל אזרחיה הפלשתינים". כל זאת תוך חיסול ("צימצום" כגירסתו של איש השמאל הרדיקלי המטורלל ירון לונדון) , של רוב העם הנוטה, הפלא ופלא, לגישת הימין דווקא. זו תקשורת האונסת אותנו באמצעות שיטות קומוניסטיות לשטיפת מוח לקבל את סילמן כ"סמל מחאת הרחובות האנרכיסטית" ובעזרת תיוגו ככזה לגרום לאנרכיה ברחובותינו.
למי שצפה בביזיון בתוכנית "אולפן שישי" של ערוץ -2 הידוע לשמצה, לא יכול היה להחמיץ את נוהלי שטיפת המוח בנוסח "שקר החוזרים עליו שוב ושוב הופך "לאמת" בדמיונם של המאזינים" (בנוסח סא"ל אייזמן, זוכרים?). בכתבה אודות אישפוזו של סילמן ז"ל לפני פטירתו חזרה הכתבת המטרללת (אותנו "הניבערים") למצער ובאופנים שונים כשלושים פעמים (30 !) על המנטרה: "סמל המחאה" בהקשר לסילמן כאשר ניכר היה כי מנסה היא ברגל ונפש גסה בעזרתו של מטרלל המוחות באולפן, "הקושמרו" הזה, להחדיר למוחותינו את הצורך באנרכיה ברחובות דרך אימוצו של סילמן כ"סמל המחאה". היה זה מחזה מביש, פשוטו כמשמעו.
דווקא מנהיגי "המחאה החברתית" נהגו יותר כמבוגרים אחראים והבינו כניראה עד כמה "הריקוד על דמו של סילמן" צפוי כי ינזק את ענין המחאה וניסו, לפעמים בהצלחה, לשמור על פרופיל נמוך בנושא. איננו כמובן מופתעים, הציבור הישראלי מוכיח בגרות מרשימה יותר מהמסיתים אותו לדבר אלימות ואנרכיה ואינו נישבה בססמאות ריקות (למעט למשך זמן קצר משך הפגנות 2011 ).
האם הרים אי-מי קול זעקה, אי-פעם באשר ל-150 לערך גברים המתאבדים מדי שנה בשנה, ללא הפסקה, עקב התעללות מערכת המשפט המוטה חדות כנגדם בעניני אישות וגרושים, אשר אינם זוכים לראות, לחבק ולגדל את ילדיהם עקב נטיות "תקינות פוליטית" פמיניסטיות מזוויעה בבית הניבחרים שלנו(?) ומגיעים עד עברי פי פחת כלכלית, הורית ונפשית ומתאבדים עקב כך. מקרהו המצער מאד של סילמן ז"ל אל לו להישכח אלא שאנו שוכחים את המאות המתאבדים ונושאים על כפים (רוקדים על הדם) את היחיד. אם זה אינו שימוש ציני בסיבלו של אדם תוך שאנו כולנו מתעלמים מסיבלם של הרבים, אזי איננו יודעים רחמים מהם.
הצתה עצמית יכולה לעורר מחאה אלימה במדינה אשר מורגלת באלימות או שאינה נישלטת תחת המטריה הדמוקרטית. במדינה אשר עובדות ומספרים הינם נגישים לציבור כמדינת ישראל, אדם המצית עצמו למות מזיק בראש וראשונה לעצמו בלא שיעורר, למעט אלו המחויבים נפשית פתולוגית לאנרכיה, את מרבית הציבור לנהות אחריו ואחר מעשהו. בחברה דמוקרטית יתויגו מעשים כאלו במוקדם מהמאוחר כמעשים אשר השפיות אינה שורה עליהם ומרבית הציבור ייסתיג מהם בחרדה ובזעזוע. לזה היוצר גזרה שווה בין אותו אדם בטוניס אשר ניטען לגביו כי עורר את ההפיכה השלטונית שם, תרגיעו. ההפיכה בטוניסיה תוכננה משך שנה שלמה עוד לפני מקרה השריפה האנושית שם ובתזוויג מקרים "מוצלח" שרף עצמו המוחה אקראית, יחדיו עם התעוררותה ממילא של ההפיכה האזרחית שם אשר מומנה ואומנה על ידי ג'ורג' סורוס האוטו אנטישמי הידוע לשימצה בעזרת שליחיו מאירגון "אוטפור" המגיעים מאוניברסיטת "נובו-סאד" בסרביה. זה אותו האירגון שיזם ומימן את ההפיכות בלוב, מצרים, תימן וישראל (בישראל כידוע הם ניכשלו כישלון חרוץ). נזכיר לקוראים כי עוכר ציון סורוס אינו יזם מהפכות לעצמו אלא שליחם של אירגוני "הסדר העולמי החדש" ובפרט "סי.אפ.אר". ו"בילגרברג".
כמובן שישראל ניזקקת לשינוי חברתי אלא שאנו ניכרות את הענף שכולנו יושביםן עליו אם נסכית למאחזי העינים מבין המוחים המטיפים למהפכה אלימה ולשינוי מידי, כאן ועכשיו. השינוי, ככל שינוי חברתי, חייב לבוא באופן הדרגתי, באחריות ציבורית ולאומית, בשום שכל, כאשר הינו ממוקד ומתנהל מהעיקר אל הטפל יותר. למשל, שינוי שיטת הבחירות אשר יביא בעקבותיו שינוי שיטת הממשל, יחולל ניפלאות באשר לצדק חברתי. תיקון מערכת המשפט (ובעיקר בית המשפט העליון ופרקליטות המדינה), המזוהמת בשחיתות ובהטעיה פוליטית, תשפיע יותר מעשר וועדות טרכטנברגיות. פתיחת מערכות התקשורת הישראליות לתחרות חופשית ולמגוון דעות מאוזן התומך בחתך הדעות הציבורי הישראלי יחולל ניפלאות יותר מעשר מערכות בחירות חדלות תקווה וסיכויים לשינוי. העמדת המונופולים הכלכליים על יסודות תחרותיים תשפיע יותר מכל תעלול כלכלי של "נערי האוצר". גם חלוקת הנטל בין כלל האוכלוסיה והחרדים חייב לעקוב אחר אותו מתווה. דהיינו, שום שכל, מתינות והדרגתיות.
מה יש, מה בוער פתאום ? מי מת? 64 שנים לא פצה איש פיו וציפצף וכעת אנו מבקשים לשבור באורח כאוטי-אנרכיסטי את המסגרות הקיימות באחת מבלי להביא בחשבון כלל את התוצאות הקשות שיפלו על כולנו עקב כך? חבל כי הציבור נימשך באפו ונישטף מוחו על ידי גורמים פוליטים אשר טובת מדינת ישראל אינה תמיד לנגד עיניהם, הנושאים את שם "הצדק(נות) החברתי(ת)" לשוא. יתרה מזאת, הנהגותיהם הינן ממומנות ומודרכות בידי אנטישמים כבדים מארצות הים המתאווים לחזות בהרס המדינה היהודית היחידה בחלד, בעוד שאנו כולנו בחוסר מעשנו ושתיקתנו, נותנים לכך יד.
הבה ונאמר זאת קבל עם ועדה. אלו המבקשים לבצע שינויים חברתים מידיים, כאן ועכשיו ולהפוך את מדינת ישראל למערבולת כאוס אנרכיסטי הינם אויבי הציבור, הינם עוכרי ישראל, בעודם ממומנים ומודרכים על ידי האנטישמים הגדולים בעולמנו. עלינו להתעלם מהם, לבוז להם, לדחותם ולנדותם ממחננו. לעומתם, עלינו לתמוך באלו הדורשים שינויים הכרחיים במבנה החברתי והשלטוני שלנו באופן ממוקד מושכל ובוגר.
אהרון רול
המחבר הינו יועץ אירגוני ודירקטור ניהול פרויקטים בכיר לחברות ואירגונים בענף המחשבים http://www.aaronroll.com http://www.global-report.net/aroll/>
