מאמר זה מתחלק לשני חלקים עיקריים: האחד, דיון עקרוני במהותו של הזרם ובגישותיו לזרמים האחרים ביהדות, בעיקר לזרמים האורתודוכסי והרפורמי. והחלק השני, יעסוק בקצרה בדרכה של התנועה בפסיקת ההלכה וביחסה אליה.
אך בתחילה, הערה קצרה. שני הזרמים הלא אורתודוכסיים הגדולים ביהדות – הזרם הקונסרווטיבי והזרם הרפורמי, יש להם שמות שונות בארץ ובחו"ל. הבדלי השמות נובעים מתוך הכרה של התנועות בכך כי בארץ נדרשות התאמות לאופי האוכלוסייה ולצרכיה. כלל, האוכלוסייה היהודית בארץ היא מסורתית יותר וע"כ גם שמות התנועות שונו בהתאם. כך, הרפורמים נקראים בארץ – התנועה ליהדות מתקדמת; ואילו הקונסרווטיבים – היהדות המסורתית. לכן, כל עוד ידובר בזרם בארץ יופיע שמו הישראלי "הזרם המסורתי" וכאשר ידובר על הזרם בחו"ל יקרא שמו קונסרווטיבי.
1. מהות ו"עיקרים" בזרם המסורתי (קונסרווטיבי)
המסורתי (קונסרווטיבי) רואה עצמו מחויב להכרה במחויבות שלמה ליהדות הרבנית-מסורתית, תוך התאמה לצורת החיים המודרנית ומונחי התקופה.
ע"מ לשאת במשרת רב בתנועה חייב האדם המבקש זאת להיות בעל השכלה תורנית וכללית כאחד. דהיינו, כפי שצריך הוא להיות בעלת השכלה בתחומי הפולחן, הפילוסופיה והתיאולוגיה ולהכיר את הספרות ההלכתית, צריך הוא להיות בקיא גם ביצירה הרוחנית-תרבותית החדשה של עם ישראל בארץ ובחו"ל.
אחת התפישות העקרוניות והיסודיות בזרם המסורתי היא ההכרה במושג שתבע הרב פרופ' שניאור זלמן שכטר (ממייסדי התנועה הקונסרווטיבית בארה"ב בראשית המאה ה-20) – "כלל ישראל". הכוונה היא לאופיו, מנהגיו ותרבותו של העם היהודי בכל דור ודור. דהיינו, כל מה שהעם אומר ועושה בכל תקופה נתונה, זאת הדרך לביטוי השראת הא-ל והתגלותו בעולם. כמובן שהדברים ניתנים לפרשנות רחבה למדי ובתנועה המסורתית אין דוגמות במובן המקובל כפי שניתן למצוא בזרם האורתודוכסי. ובכל זאת, ניתן להצביע על מספר עקרונות בסיסיים הנהוגים בקרב הקהילות המסורתיות בארץ ובעולם:
א. שמירה על עקרונות בסיסיים של היהדות ומנהגיה, תוך כדי מתן לגיטימציה לפירוש ביקורתי-מדעי ולהשפעותיו של המחקר על היהדות בהווה ואורח החיים היהודי.
ב. שאיפה לתרגם את המונחים והשיח הרבני הקלאסי לכלים מודרניים.
ג. התבססות על שרשרת הקבלה (=מסירה) ההיסטורית בשילוב כלים מודרניים בפסיקת הלכה.
ד. פרסום ברבים ובצורה פשוטה מקורות יהודיים היסטוריים שונים.
ה. התחשבות טכנולוגיים ושינויים חברתיים בעקרונות ובפסיקת הלכה. התפישה העומדת מאחורי גישה זאת, רואה התחשבות זאת כחובה שאם לא יעשו כן, יהיה היהודי לכוד ברשת של תקדימים מתקופות וסדרי חיים שעבר זמנם ואינם מתאימים לזמננו.
ו. הצבת שני קריטריונים עיקריים בפני פוסקי ההלכה בתנועה:
- האם הפסיקה מבוססת בצורה היסטורית ומעוגנת בנוסח התורה עצמה.
- האם הפסיקה החדשה תביא לחיזוק התורה כולה.
בתנועה קיים גוף המאגד בתוכו את כלל הרבני התנועה והוא האחראי על פרסום ומתן תשובות לאלו מחברי הזרם הפונים לקבל עזרה. גוף זה נקרא "כנסת רבנים" ובקרבו יושב הגוף האחראי על הוצאת פסיקות והכרעות תיאולוגיות בעלות משמעות לכלל הזרם העולמי – "ועד הלכה". הכרעותיו של גוף זה אין להן תוקף המחייב עשייה אלא הוא בגדר המלצות בלבד. לכל רק קהילה נשמרת הזכות להחליט באופן עצמאי מה מתאים לקהילה אשר בראשה הוא עומד ועם איזה מהפתרונות שהוצעו ע"י "ועד ההלכה" הוא מזדהה יותר. ואע"פ שאלו הם פני הדברים ועלול להתקבל הרושם כי אין שום דבר מחייב בתנועה ואיש הישר בעיניו יעשה, אין כך הדבר וישנם מספר יסודות (לכל הפחות תיאורטיים, שכן ברמת המעשה נשארת לכל קהילה הזכות לפרש באופן שונה את הדברים) המחייבים את כלל קהילות הזרם ואת הרוצים להצטרף אליו:
א. שמירת שבת.
ב. שמירת החגים ומועדי ישראל.
ג. כשרות.
ד. ברית מילה.
ה. תפילה יומית.
ו. נישואין, גירושין וגיור ע"פ ההלכה הקונסרווטיבית (בארץ – מסורתית).
ז. מרכזיותה של השפה העברית בעבודת הפולחן בבית הכנסת.
ח. מרכזיותה הרוחנית של ארץ ישראל (וכפועל יוצא מכך של מדינת ישראל) ושל עם ישראל הן ברמה התיאורטית והן ברמה המעשית.
במשך דורות רבים בעם היהודי, עד פרוץ העת החדשה, מקובל היה כי רק החכמים של כל דור ודור הם האמונים על פסיקת ההלכה לדורם הם, ואין הבאים אחריהם יכולים לסמוך באופן עיוור על דברי קודמיהם שכן אין הם חיים באותו הדור. כך למשל, לא יכול משה לפסוק בימיו של רבי עקיבא ולא האחרון לדורנו אנו. אך בראשית המאה ה-19 השתנתה התמונה מקצה לקצה. אז, תפישות חברתיות שונות הביאו לשינויים מרחיקי לכת בגישה להלכה ולפירוש המעשה בחיי היום יום; ספקנות וביקורת המקרא קראו תיגר וערערו את האמונה בא-ל ואת עצם ההתגלות; האחווה האנושית (בעקבות המהפכה הצרפתית ב-1792 וכיבושיו של נפוליאון) איימה על ייחודיות היהדות והאוניברסאליות על הפולחן היהודי. בעקבות שינויים אלו ושינויים נוספים שהשפיעו על החברה היהודית האירופית של התקופה, עובר העם מהפך ומתחלק לזרמים שונים אשר כל אחד מהם מנסה לתת פיתרונות ולהתוות גישות התמודדות שונות לשינויים אלו. כך למשל, נוצר הזרם הרפורמי שדגל בזכות לפרש כרצונו את העבר ההיסטורי-תרבותי-הילכתי של היהדות, אך התנגד לצורך לשמר דפוסי התנהגות ודרכי עשייה בפועל. מתוך תגובה להיווצרותו של סחף זה, נוצרה תנועה אחרת שקראה לשימור וקידושו של העבר ובפועל הפקיעה את זכותו של העם היהודי לפרש ולהתאים את ההלכה והמעשה לתקופת החיים בהווה. זרם זה התקרא לימים – האורתודוכסיה (את הוויכוח בשאלה האם האורתודוכסיה היא ממשיכת הדרך האמיתית של היהדות מימים עברו, כן או לא, לא כאן המקום לנהל. ומי שרוצה מוזמן לפנות לעשרות ואלפי המחקרים בתחום שכבר חזרו והוכיחו כי האורתודוכסיה נוצרה כתגובת נגד לתנועה לתיקונים בדת [הרפורמים] ושאין מדובר ביהדות המקורית). הגישה המסורתית רואה עצמה כעמדת ביניים בין שני הזרמים הללו. היא רואה בהמשך התפתחות ההלכה עקרון בסיסי העקרוני להמשך שימורו וחיוניותו של העם היהודי בהווה ובעתיד. זאת ע"מ שהיהדות תישאר "תורת חיים" משהו רלוונטי לחיי היום יום. ואם כבר לדבר על שייכות, אזי, התנועה המסורתית רואה עצמה קרובה יותר ליהדות המזרח שלא עברה תהליך של מודרניזציה כפי שעברו אחיהם באירופה ונשארו בקהילות יהודיות הטרוגניות המכילות את כל הזרמים היהודיים ללא יציאה ממסגרת הקהילה היהודית הכללית.
2. עקרונות וגישות בפסיקת הלכה בתנועה
התנועה תופשת את ההלכה לא כדבר מה בעל ערך עצמאי אלא כדרך להגיע אל האמונה. רק הלכה מתפתחת, יחד עם יצירה תרבותית ענפה, יוצרת בסופו של דבר את הזהות היהודית השלמה. במונחים של "שמש היהדות" בגשר, אנו נגיד כי היהדות היא - דת = להלכה מתפתחת, היסטוריה, תרבות ולאום והזכות והחובה לפירוש מתמיד של הקשרים השונים בין כל החלקים האלו, הם היוצרים את היהדות השלמה; או כדבריו של הרב שכטר – "כלל ישראל".
בבואנו לעסוק בעקרונות לפסיקת הלכה בתנועה, חייבים אנו בראש ובראשונה לענות על השאלה מהן הגישות הנהוגות בתנועה ובכלל בנוגע לשאלה עקרונית יותר והיא מדוע יש בכלל לקיים מצוות. מפאת קוצר היריעה אציג כאן רק את אלו הנקוטות ע"י תיאולוגים ופוסקי הלכה בתנועה המסורתית. (חשוב לציין כי יכול אדם לבחור בגישה אחת או במספר גישות ולשלבן בבואו לפסוק הלכה, אך חשוב לזכור כי העיקר הוא בשילוב שבין חיי הרוח לחיי המעשה. שכן המעשה לא משתנה, אך הרציונאליזציה מאחוריו היא המשתנה ומתאימה עצמה לכל דור ודור):
א. ההלכה היא הדרך שבה העם היהודי לדורותיו הבין ופירש את התגלות הא-ל בעולם.
ב. המצוות הן הדרך ליצירת שותפות בין האדם לא-ל. תורה ומצוות הן ביטוי לברית הנצחית המתחדשת בכל דור ודור.
ג. המצוות מובילות לקדושה. כל מקבץ חוקים, מקדש תחום חיים אחר. כאשר, בסופו של דבר, המטרה היא לקדש את כלל החיים.
ד. המצוות הן אמצעי לשמור על אחדותו של העם ללא תלות במקום גיאוגראפי ספציפי. כך, כל יהודי המניח תפילין למשל, מרגיש כי הוא מתאחד עם כלל היהודים בעולם, ביודעו שגם הם מניחים עכשיו תפילין.
ה. המצוות כמגדישות המשכיות היסטורית. אחד מגדולי הפוסקים של היהדות הקונסרווטיבית בארה"ב אמר פעם כי "ליהדות יש עתיד רק אם יש לנו נכדים יהודיים טובים; סבים טובים אינם מספיקים".
ו. ההלכה כמגנה מפני התבוללת וטמיעה.
ז. המצוות כדרך לשפר את דרכיו ומוסריותו של האדם בעולם.
ח. קיום מצוות כי זאת שמחה ותענוג. עם תפישה זאת הזדהה הרב פרופ' אברהם יהושע השל, אחד מגדולי התיאולוגים שקמו לעם היהודי במהלך המאה ה-20.
עקרונות מנחים בפסיקת הלכה בתנועה
א. שינויים בהלכה נעשים רק במקרה ועולה צורך דחוף ובעל חשיבות ולא סתם כי רוצים או לא מתאים.
ב. יש להקל איפה שניתן להקל ולא לחפש להחמיר שלא לצורך. אם אפשר למצוא סימוכין לגישה המקלה, יש להעדיף קו מנחה זה משום שהתורה היא "תורת חיים" וצריכה להישאר רלוונטית לחיי היום יום.
ג. לפני כל פסיקה הלכתית יש לבדוק את הנושא מבחינה היסטורית. לבדוק האם ישנם תימוכין להחלטה והאם מדובר בנוהג או דין והיכן מקורו. כך, קל יותר לשנות נוהג או הלכה חדשה יחסית, מאשר דבר עתיק יותר.
ד. הקורפוס ההלכתי "השולחן ערוך" לר' יוסף קארו הוא אמנם חשוב בפסיקת הלכה, איך איננו מקודם ואיננו בלעדי. יש לזכור כי הדברים נכתבו לפני כ-400 שנה ואינם מתארים את המצב החברתי-תרבותי בימינו. כך, יש גם לזכור כי עוד בתקופתו וגם לאחריו, קמו לעם היהודי חכמים ופוסקי הלכה אשר לא נפלו ממנו בחשיבותו, וקבלו על ההסתמכות הבלעדית על "השולחן ערוך".
ה. פלורליזם הלכתי. לעיתים קיימת יותר מדרך אחת לפסוק הלכה בעניין מסוים. לכן שמורה לכל רב קהילה הזכות לבחור בגישה המתאימה יותר לצרכי הקהילה שלו.
ו. דגש גם על מצוות מוסריות שבין אדם לחברו. מצוות אלו אינן פחותות ערך ומשקל אל מול מצוות שבין אדם למקום.
אמנם ניתן עוד להעריך את היריעה לספר את קורותיו של הזרם הן בארץ והן בחו"ל, אך זה כבר דיון אחר. הניסיון כאן היה לתת מענה נקודתי ומתומצת ככל הניתן על מהותו ועקרונותיו המנחים של הזרם הקונסרווטיבי (מסורתי).
