לא אכפת לי או על ההורים המתוסכלים 

טל, ילד בן 13, קיבל ציונים טובים עד כיתה ו', אך בשנה האחרונה ממוצע הציונים ירד. ההורים מתלוננים שאינו מתעניין יותר בלימודים ואינו משקיע יותר. "עד כה לא דאגנו בקשר ללימודים כי הוא תמיד למד. עכשיו הוא לא רוצה יותר ללמוד. זה נראה כמו זלזול" טוענים הוריו. ככל שהם מבקשים ממנו יותר, כך הוא עושה פחות.

יש רק דבר אחד הנותן מוטיבציה לילד – להתנגד להורים. הוא מעוניין לעשות רק דבר אחד – כלום!

הילד מתנגד, מתחמק ומתלונן. הטענות שלו הן "לא יכול... זה קשה מדי... מה זה משנה כבר!... לא אכפת לי". למעשה, "לא אכפת לי" הוא משפט מועדף המוציא אותו מהלחץ ונותן לילד הרגשה של שליטה במה שקורה. המשפט "לא אכפת לי" נותן לו כוח. הילד משתמש בו כסם מרגיע כנגד החרדה. ה"לא אכפת לי" ממוסס הכול מסביב.

הורים רבים חושבים שאם הם יוכלו למצוא משהו שייתן לילד מוטיבציה, הוא יתחיל ללמוד יותר. זה לא כך. למעשה, הבעיה היא שלילדים יש מוטיבציה להתנגד ולא ללמוד. הוא מבזבז הרבה אנרגיה בלעשות כלום.

יכולת או עמדה?

ילדים עם יכולות לימודיות טובות שמקבלים ציונים לא עקביים לאורך הזמן – לא במשך חודשיים – הם ילדים תת-הישגיים. הם מבינים היטב מה עליהם לעשות אבל העמדה שלהם היא "אז מה?". הם מאשימים את המורים המטומטמים, את האימהות החופרות, הילדים המפריעים בכיתה, וחוסר רלוונטיות של החומר הנלמד. הם אלופי התירוצים – "שכחתי", "המורה לא אוהבת אותי", "אל תחפרי", "הציון הזה היה לפני שבועיים ועכשיו יותר טוב", "אני לא צריך את זה" -  והם גורמים לכעס ולתסכול אצל הוריהם. בביה"ס הם מעוניינים להתנגד למורים. הם אומרים "לא אכפת לי" במילים או בפעולות. הם אומרים בדיוק מה שהם עושים – לא אכפת להם.

לא מדובר בבעיה של יכולת אלא בעמדה.

מה מאפיין ילדים תת-הישגיים?

חשוב לבדוק היטב האם הילד הוא תת-הישגי או שהוא מסתיר לקויות אחרות. חלק מהמאפיינים של ילדים תת-הישגיים הם:

• האבחונים מצביעים על אינטליגנציה בינונית-גבוהה אך הביצועים בביה"ס נופלים מתחת לממוצע.
• הילד אינו מוצא פעילות המאתגרת אותו.
• הוא נראה לא מאורגן, לא משלים עבודות לביה"ס.
• מאשים את האחרים בכישלונם ואינו לוקח אחריות על הטעויות שלו.
• מבטיח שבפעם הבאה הוא יצליח יותר.
• הוא מציג את עצמו כמאושר, אבל למעשה הוא לא מרוצה.
• הענשה, תגמולים, הבטחות  - כל אלה אינם יעילים.
• הקשב והמאמץ שלו הם סלקטיביים.
• לעתים קרובות הם מאובחנים כילדים מחוננים וכישרוניים במיוחד.

מה ההורים יכולים לעשות?

ההורים צריכים לבדוק שהילד הוא באמת תת-הישגי ולא סובל מדיכאון או מלקויות אחרות. במקרה של תת-הישגיות, עבודתם של ההורים לא קלה ואין פתרון קסם. ילד המתפקד מתחת ליכולתו מעוניין לעשות פחות ופחות -או לא לעשות כלום- כי זה נותן לו תחושת כוח וכך הוא נמנע מלקחת אחריות. ההורים צריכים לעזור לו לקחת אחריות למרות הפחדים.

להלן כמה עצות:

• הסתכלו מה הילד אוהב - חפשו דברים שיכולים לשמש כתגמול עבור הילד. בדקו מה הוא אוהב לעשות ואל תקשיבו לו כאשר הוא אומר שלא משנה לו כלום. האם הוא רואה הרבה טלוויזיה? משחק הרבה במחשב? משחקי מחשב? רשמו את הדברים שהוא אוהב לעשות.
• קחו את הדברים מחדרו - אני חושבת שילדים שאינם מקבלים על עצמם את תפקידם אינם צריכים לקבל הרבה הטבות בחדרם. בואו נסתכל על זה כך – החדר שלהם הוא המקום שבו הם מתבודדים. חשוב לבחון היטב אם הילד בדיכאון או שאינו עושה את המוטל עליו.
• דאגו לכך שהוא ירוויח את לחמו כל יום - כל יום הוא יום חדש. הוא צריך להרוויח את ההטבות שלו, תמורת מטלות ו/או שיעורי בית. הוא מרוויח משהו היום ומחר הוא יום חדש.
• שוחחו על מה הילד רוצה - כאשר הילד מוכן לדבר, שוחחו איתו על "מה הוא רוצה לעשות כשיגדל". נסו למצוא רעיונות שונים כדי שיחשוב איך הוא יוכל להשיג את הדברים שהוא רוצה. ניתן לשאול אותו "איזה סוג של מכונית תרצה?". זה מה שמעניין את המתבגר – המכונית, הדירה, החברה. לכן, דברו איתו על מה שצריך לעשות כדי להשיג את הדברים האלה.
• לא לצעוק, להתווכח, להטיף או להתחנן - כאשר ההורים צועקים הם רק מראים את תסכולם והילד מבין שהוא השולט.
• "לי, זה משנה" - ההורים צריכים להיות מאוד ברורים ולומר לילד שמה שהוא עושה מעניין אותם. להגיד "זה משנה לי. אני דואגת לך. אני רוצה שיהיה לך טוב, אני יכולה לעזור לך בלי להכריח אותך אבל לי זה משנה".
• הפסיקו לעשות דברים במקומו - כדי ללמוד להיות עצמאי הילד צריך לעשות דברים בעצמו. לא לעשות את שיעורי הבית שלו – הוא צריך לעשות אותם. כאשר הילד מתנהג בחוסר אכפתיות כלפי הלימודים, הוא אינו לומד להתמודד עם עצמו, עם כישלון אפשרי ואינו יכול לשפר את ביטחונו העצמי. הוא לא צריך להתחרות עם ילדים אחרים, הוא לא צריך להתעסק עם הציפיות של האחרים ממנו.