בימים אלה, אני קורא - או, ליתר-דיוק, מנסה לקרוא - את ספרו, של חזי שלח, "מלחמת קרים". על-אף הנושא המרתק, הספר עצמו הינו, לצערי, כמעט בלתי-קריא – וזאת עקב בעיה מצערת אחת:
בדומה למספר ספרים אחרים, לוקה "מלחמת קרים" במחלת פירוט-היתר. במקום לכתוב, בסגנון פשוט וקולח, מה קרה, נכנס שלח לפרטי-פרטים, היכן היתה אוגדה זו והיכן שכנה, דיוויזיה זו, בכל שנייה נתונה, במהלך כל קרב ומה קרה ומה כל מפקד אמר ומה כל אחד חשב ומה היתה השעה ומה היה מזג-האוויר...
חלאס!!
להלן פסקה אחת לדוגמא, על-מנת שתבינו, במה בדיוק מדובר כאן; לא נגענו:
דיביזיה מס'1, בפיקודו של הדוכס מקיימבריג', היתה ערוכה מאחורי הדיביזיה של בראון, כדי לסייע לה ולשמש לה מעין עתודה. כך גם סוכם בתדריך של רגלאן לקיימבריג', אם כי בנוסח ההנחיה, שהיה מעורפל משהו, לא היתה התייחסות מפורשת לדיביזיה הקלה אלא ל"קו החזית". אין פלא אפוא שקיימבריג' התלבט בשלב הזה של הקרב, שכן היערכותה של הדיביזיה הקלה לקרב השתבשה עד מאוד: הוא לא ידע אם להיצמד אליה, וכך לשבש את היערכותו שלו (יש לזכור שהדוכס הצעיר היה בקי בגינוני בית-המלוכה הרבה יותר משהיה בקי בהלכות ניהול קרב דיביזיוני). הוא לא היה יכול ליצור קשר לא עם בראון ולא עם רגלאן, משום שלא ידע היכן הם (להלן ניווכח לדעת מדוע לא היה רגלאן יכול לזרז את תנועתה של דיביזיה מס' 1, אף-על-פי שהיה ברור לו שזה מה שעליה לעשות). הדוכס מקיימבריג' החליט להמתין במקומו, במדרון הגדה הימנית. שתי החטיבות של הדיביזיה (הגראדס [Guards], בפיקודו של בנטינק [Bentinck], וההיילנד [Highland], בפיקודו של קולין קמפבל [Campbell]) היו חטיבות העילית של הצבא הבריטי. [זה ממשיך עוד, אך מתוך רחמים, על קוראיי המסכנים, נסתפק בזה...]
למען השם!!
נתעלם, לרגע, מן העלגות המזעזעת (על פסיקים, מן-הסתם, מר שלח לא שמע מימיו) ונתרכז במחלת-הפרטת: משל למה הדבר דומה, לתרגומה, האמנותי ומוחמץ-הפוטנציאל לחלוטין, של חווה טורניאנסקי, לזכרונות גליקל בת-לייב: המתרגמת חפצה כל-כך, להבהיר כל פרט ופרט – או שמא, סתם להזכיר לנו, בכל עמוד ועמוד, את קיומה – עד שבתוך שטפון ההערות, ציוני-המקום והבהרות-התרגום, כבר טבע, נעלם ונאלם לחלוטין, קולה של גליקל המסכנה עצמה. אולם – שם, לפחות, עוד ניתן היה, בדי-עמל, להבחין (איכשהו, בדוחק רב), בין הכותבת למתרגמתה חסרת-הכישרון; במקרהו של שלח, לעומת-זאת, זוהי משימה בלתי-אפשרית, כמעט – ובלתי-מושכת בעליל – לנסות לדלות, את עיקר-הדברים, מתוך שטף-מלל-הברברת, המעניק מקום שווה וזהה, לעיקר-העיקרים ולטפל-שבטפלים.
כעת – קחו שתי יצירות אומללות אלו והעמידו, למולן, את ספרי-ההסטוריה המעולים, פרי-עטם של אביגדור צ'ריקובר ז"ל (למשל: "היהודים והיוונים בתקופה ההלניסטית"), צבי יעבץ (למשל: "יוליוס קיסר: תהפוכותיה של כריזמה"), תום שגב (למשל: "1967")... אלו הם ספרים נפלאים, בין-השאר הודות לעובדה, הפשוטה כל-כך והלכאורה-מובנת-מאליה: ההערות = בסוף!!
זה הכל. כל-כך פשוט! כל הטקסט בלתי-החיוני = מועבר להערות בסוף הספר. כל המעוניין, להעמיק ולהרחיב, יפנה אליהן (וכך גם אני עושה, ברוב-המקרים). אולם, הטקסט הספרותי-הסטורי כשלעצמו, זורם הוא וקולח, ללא התעכבויות מיותרות, על פרטי-פרטים חסרי-כל-טעם.
כך יש לכתוב, ספרי-עיון.
סופר, משורר, עורך, הוגה-דעות, פובליציסט, אינטלקטואל, פעיל פוליטי, מתרגם, רעיונאי ("קופירייטר"), מעצב והומוריסטן רחובותי מקורי ביותר. בשנים 2005-2007 למדתי, באוניברסיטה העברית - הר הצופים (לימודי הודו, בורמה, רוסיה, פולין ואוקראינה, לשון עברית ומעט בלשנות כללית). יליד-רחובות (1975) והתגוררתי גם בתל-אביב (1998-1999 ו-2001), בבודאפשט (1998), בחיפה (2004-2005) ובירושלים (2005-2007). מרקסיסט, אנארכיסט, נודיסט, דאואיסט, רומנטי מאד, מחבק-עצים ומבטל-מגדר. מאמין בדת הפרדס.
