הכחשת הכישלון בישראל מול הפנמת התבוסה בארה"ב
במאמר הקודם "הכחשת הכישלון או מדוע מנהיגינו ממחזרים את עצמם" ראינו כיצד מנהיגינו נותרים במקומם, מסרבים להכיר בכישלונם, ממחזרים עצמם ומתמודדים פעם אחר פעם. במאמר זה ננסה לבחון כיצד המנהיג האמריקאי נוהג לאחר תבוסתו בבחירות.
בפרק זמן זהה ובהתחשב במספר מערכות הבחירות שנעשו שם וכאן, מספר המועמדים לבחירות לנשיאות בארה"ב, גדול פי שתיים (!) ממספר המועמדים לראשות הממשלה בישראל. יש כמובן להעיר כי להבדיל מישראל, בארה"ב כהונת נשיא מוגבלת לשתי קדנציות בלבד.
בארה"ב, ב-16 מערכות בחירות, משנת 1948 ועד ימינו אלו, התמודדו בבחירות לנשיאות 23 מועמדים. כל המועמדים שהפסידו, למעט 3, פרשו ולא התמודדו יותר. (דיואי וסטיבנסון ניסו פעם נוספת וניקסון היה היחיד שהשתתף בשלוש מערכות בחירות).
בישראל, ב-19 מערכות בחירות שהתקיימו מקום המדינה ועד היום, התמודדו בראשי שתי המפלגות הגדולות לתפקיד ראש ממשלה 14 מועמדים בלבד. בכל המערכות הללו כל המועמדים שהפסידו, למעט 1 (שמיר) המשיכו להתמודד, שלושה הפסידו כבר בבחירות המקדימות במפלגותיהם.
בהערת אגב נוסיף שב- 10 מערכות בחירות הראשונות מ-1948 עד 1984, כ-35 שנים, התמודדו רק 5 (!) מועמדים לראשות הממשלה (בן גוריון, אשכול, גולדה מאיר ושמעון פרס ומנחם בגין).
בארה"ב, שיא ההתמודדויות שייך לריצ'ארד ניקסון שהשתתף ב-3 מערכות, כל האחרים התמודדו בין פעם אחת לפעמיים. בישראל שיא ההתמודדויות שייך למנחם בגין שהשתתף ב- 10(!) מערכות בחירות ב-8 הובס וב-2 ניצח. בן גוריון ותלמידו פרס, נמצאים במקום השני כשכל אחד השתתף ב- 5 מערכות, אך בעוד שבן גוריון ניצח בכולן, פרס לא ניצח באף לא אחת מהן. גם במקום השלישי, השתתפות ב-3 מערכות, מחזיקים שניים – שמיר ונתניהו. 3 התמודדו בשתי מערכות - גולדה מאיר, ברק ושרון. משלושה אחרים נמנעה ההתמודדות הנוספת– אשכול שנפטר בעת כהונתו הראשונה, מרבין (פעמיים – האחת עקב חשבון הדולרים והשנייה לאחר הירצחו) ואולמרט שנאלץ להתפטר במהלך כהונתו הראשונה. שלושה התמודדו פעם אחת- מצנע, פרץ ולבני. שלושתם התמודדו בבחירות מוקדמות במפלגותיהם והפסידו.
הנה כי כן, בארה"ב כל מי שהפסיד ירד מהבימה הפוליטית כבר לאחר מערכת בחירות אחת (למעט שניים שפינו את הזירה לאחר שתי מערכות) ואילו בישראל, לבד מאחד, כל שאר המתמודדים שהפסידו, נשארו על הבמה הפוליטית, המשיכו בניסיונותיהם, פעם ועוד פעם, לעיתים הצליחו, לעיתים לא, אך תמיד סירבו לקבל את הדין.
בארה"ב כמחצית מכלל המועמדים לא הצליחו לזכות בנשיאות. בישראל רק שלושה מכלל המועמדים לא זכו להיבחר לראשות הממשלה (מצנע, פרץ ולבני).
מקרהו של אל גור יתמצת את השוני בתרבות הפוליטית שבין ארה"ב לישראל - בבחירות שנת 2000 מול ג'ורג' בוש, זכה אל גור במספר קולות גבוה יותר אך במספר אלקטורים נמוך משל בוש. אל גור פרש ולא ניסה להתמודד יותר. נסו לדמיין סיטואציה דומה בישראל.
נכון, שיטת הממשל בארה"ב המגבילה כהונה של נשיא לשתי קדנציות בלבד, תורמת מן הסתם לריבוי מועמדים. עם זאת, הפנמת ההפסד שבעקבותיו מסתלקים מועמדים שנכשלו מהזירה הפוליטית גוררת, באופן טבעי, כניסתם של אישים חדשים לפוליטיקה האמריקאית. הכחשת הכישלון של המתמודדים הישראלים והתעקשותם להישאר על הבמה, מונעת כניסתם של כוחות חדשים לשדה הפוליטיקה הישראלית.
ובכן, מעבר לצורך בהגבלת תקופת הכהונה של ראש ממשלה בישראל (על כך נכתבו מאמרים רבים. רעיון זה נמצא אף בבסיס מצעו של מאיר דגן ותנועת יש סיכוי לשינוי שיטת הממשל בישראל) חייב גם לבוא שינוי בתפישת העולם שלנו ובדרך התייחסותנו אל המתמודדים שהפסידו. שינוי שממנו תיבנה תרבות פוליטית בעלת המסר "התמודדת ונכשלת, שא באחריות ופנה את הזירה".
זאת ועוד, החברה בישראל, בהיעדר תרבות פוליטית תקינה, לא רק שאיננה מסלקת מהזירה מתמודדים שכשלו בבחירות אלא חמור מכך מוכנה להמשיך ולהעמיד את הבמה הפוליטית לנבחרי ציבור שסרחו ואף הורשעו בבתי המשפט.
התעקשותם של מנהיגי המדינה להמשיך ולשמש כראשי ממשלה, יחד עם סירובם של המתמודדים שהפסידו, לפרוש מפוליטיקה, הביאה לדלילות במספר המועמדים לראשות הממשלה כפי שאנחנו חווים בקיצוניותה בתקופה האחרונה. ביבי נתניהו נחשב היום המועמד היחידי לתפקיד, אין אף לא מועמד אחד, לא ממפלגתו ולא ממפלגות אחרות, שמאיים על כהונתו. עם היבחרו הוא יכהן בפעם השלישית כראש ממשלה ויקדים אותו (במספר הכהונות) אחד בלבד, דוד בן גוריון.
ואם יהיה, בסופו של יום, מישהו שיקרא תיגר על נתניהו, יהיה זה אולי מי שבית המשפט הרשיעו לאחרונה בהפרת אמונים...
הרצל חסון
הרצל חסון
