מאמן לחיים במקום חופשה במזרח 

"באתי אליך במקום לטוס לחופשה מפנקת" ככה פתחה מיכל את הפגישה הראשונה שלנו, והוסיפה "אני מקווה שאתה שווה את זה".

כמה אני שווה? התפלספתי במחשבותיי, כמה שווה כל בנאדם?

"אנחנו שווים כמה שאנחנו מחשיבים את עצמנו!"

מה שגרם למיכל לבטל את החופשה הייתה ההבנה המטרידה שהיא כבר בת 36, לא מאושרת מחייה ומנסה לפנק את עצמה פעמיים בשנה בחופשה מפרגנת. אחר כך היא נוחתת בחזרה בתל אביב ולמחרת שוב חוזרת לסבל של עצמה.

בזמן שאני מהרהר, שילבה מיכל רגל על רגל ואז החליפה רגלים ושילבה את השניה על הראשונה ואז פתחה תיק מעוצב ושלפה קופסת סיגריות. כשהבינה ממבטי שכאן לא מעשנים הניחה את שתי רגליה על הקרקע, השעינה את כפות הידיים על הברכיים ואמרה "נו, החופשה עוד רגע נגמרת ולא קרה כלום".

"אנחנו בקושי מכירים עשר דקות, מה כבר היה קורה בחופשה שלך?" שאלתי.

מיכל צחקה, "הייתי יכולה להיות עכשיו בביקיני האדום הקטנטן שלי שוכבת על חול הים, אגוז קוקוס עם קש ומטריה לידי וסביבי אינסוף גברים שווים, וכל מה שהייתי צריכה לעשות זה לבחור עם מי מהם אני הולכת לבלות את הלילה או בעצם כבר את אחר הצהריים".

"למה באמת ויתרת על כל השפע הזה?" ניסיתי לברר.

"כי זה לא לוקח אותי לשום מקום" אמרה מיכל, נשענה אחורה ושילבה ידיים. "כי אני עושה את זה כבר עשר שנים, כי תמיד אני חוזרת לבד בדיכאון, כי למצוא זיוניים אני יכולה גם בחוף גורדון, כי אני רוצה להיות מאושרת ועם בן זוג ולא נראה לי שמשהו זז בכיוון הזה בחמש השנים האחרונות".

תמיד זה מרגש אותי לראות מתאמן שמבחין בדפוסי חייו, הרגלים שאולי שירתו אותו בעבר אך היום הם העוגן שמשאיר אותו במקום. זה עובד ככה אצל רובנו, לפעמים גדלנו בסביבה אלימה והפכנו אלימים בכדאי להישרד וכאשר התנאים מסביבנו השתנו נשארנו אלימים. כעת האלימות מרחיקה מאיתנו את מי שאנחנו רוצים לקרב. לפעמים למדנו להיות תחמנים או כנועים או מרצים או כל מיני שקים שאנחנו נושאים על גבנו ברבות השנים כמשא מיותר.

מיכל הייתה אינטליגנטית, יפה, אסרטיבית ובעיקר מודעת לעצמה. היא זיהתה לבד שמשהו לא עובד בחייה ובאה בכדי לברר איך אפשר לשנות. בין פגישה לפגישה איתי המשיכה מיכל לחיות על המסלול המהיר. היא הייתה עורכת דיין צעירה עם שאיפות גדולות שעבדה באחד המשרדים המכובדים בארץ. היא לא עזבה את העבודה לפני שמונה בערב. כל השאר היה פיצוי, הבארים המסעדות הזיונים המזדמנים, בני זוג מתחלפים לשבוע שבועיים שקיבלו כמה שעות בשבוע ורצו יותר. מאהב נשוי במשרד שתמיד התאים לו להיות שם כשקראו לו.

היה קל לגלות מאיפה מיכל למדה להיות אדם בוגר. היו לה זוג הורים מצליחנים שחיו את הקריירה, ניפגשו מעט, החזיקו מאהבים מהצד והתגרשו בסוף אחד מהשני. הם עדיין ממשיכים לטרוף את העולם. "לפחות הם לא מחפשים להיות מאושרים" אמרה מיכל "בדור שלהם אושר לא היה רלוונטי".

במפגשים הראשונים ביננו גם אני הייתי חלק מהמרוץ.כמו מכונית מרוץ של פורמולה 1 היא הייתה נכנסת לחדר שלי בדהרה מצפה שאחליף את ארבעת גלגליה בשבע שניות כי היא ממהרת להיות מאושרת ועם בן זוג כבר ובינתיים שום דבר לא קורה. דיברנו בעיקר על חוסר היכולת שלה לנוח, על הרצון להשיג הכול עכשיו ומיד, לחטוף לזלול לרקוד על הבר במועדון, להזדיין עם כל גבר שווה בעיר, לקחת על עצמה יותר עבודה משתוכל להספיק. בסוף כל פגישה איימה מיכל לפטר אותי כי היא לא רואה תוצאות והחופשה באי שלה נראית קורצת מתמיד.

יש אנשים שמגלים שהסרטן שחטפו היה המתנה הטובה ביותר שקרתה להם. הסרטן שלהם הוריד אותם מהמסלול המהיר אל רחבת הטיפולים. סוף סוף הם יכלו לנוח.

מיכל לא חטפה סרטן רק תאונת דרכים בינונית שלא קיבלה כותרות בעיתון אבל גרמה לה לכמה שברים בחזה, ברגל וביד. לא היה שום דבר מפואר או גדול מהחיים בתאונה, לא היו לה פלאשבקים על זיכרונות ילדות וגם לא הופיעו תמונות של כל חייה. אבל התאונה הזאת אפשרה לה לרדת לרגע מהמסלול המהיר ולנוח.

מיכל המשיכה לבוא לפגישות, מדדה על רגל אחת, נינוחה יותר, מחייכת, מביטה על חייה הקודמים בהקלה ובהומור. החיים המשכו כהרגלם, מישהו אחר טיפל בתיקים שלה במשרד, מישהי אחרת שתתה את כמות האלכוהול שהיא הייתה רגילה, מישהי אחרת בתל אביב המשיכה להחליף גברים ולרקוד על הבר.

מיכל קיבלה את חייה בחזרה בצורה מאוזנת יותר, יש בהם מזה ומזה. היא עדיין עובדת כעורכת דין, משרד קטן עם עוד חברה, הם עוזבות בארבע את המשרד, החברה הולכת להוציא את ילדיה מהגן ומיכל לשיעור פילטיס, בכל זאת היא עדיין צריכה לתחזק את הגוף היפה שלה, גם בשביל עצמה וגם בשביל החתונה שלה בחודש הבא.