אמנם נכון כי האמרה העממית: "בהעדר ציפור שיר, גם התחת הוא זמיר", מתאימה יותר לכוכב החביב של הישרדות ולא למאמר דעה משכיל שאני מנסה לייצר פה, אולם אם בוקי נאה מצליח לגרוף ציבור גדול בעזרת נפיחות, לגיטימי גם מצדי לנסות.
כמובן שברקע של כל העניין הזה חרדה גדולה מאוד מפני הבאות, ודאגה כנה לטוסיק שלי ושלכם, או בסדר הפוך, שלכם ושלי, כדי שכולנו נוכל להמשיך ל"זמר" דרכו גם בעתיד ואפילו זה הרחוק מאוד.
כך, במאמר שלי אדון בשתי קונספציות מאוד חשובות, (הלך על הדיון המלהיב יותר בנפיחות).
האחד סביב תפקידו של היחיד כמחולל של תהפוכות גדולות, נניח כמו זה של הסטודנט להיסטוריה,יאן פלאח, שבמעשה גבורה הנואש שלו, בעת ששרף את עצמו בכיכר Wenceslas בפרג, החל תהליך שהסתיים כעבור כשני עשורים בסופה של ברית המועצות.
השני קשור לתפקידן של המסות באותם תהליכים בדיוק ואיך קורה שלעיתים הישות העוצמתית הזאת, נרדמת בשמירה ולא עושה כלום למנוע ו/או לחולל את הבאות.
תהליכים הרסניים מאוד מתחילים בפעולות לכאורה זניחות.
קליע הדום דום שפילח את גבו של רבין, החל את דרכו כתוצאה מפיצוץ קטנטן של כספית רועמת, פיצוץ חלוש וזניח, שבקושי משמיע רעש ואין בכוחו, לבד, לגרום לנזק של ממש לכלום.
יחד עם זאת, יש בו כדי לגרום להצתה של אבק השריפה בתרמיל האקדח, שהופך באחד ממוצק לגז, והודף את הקליע למרחק רב ויכול להרוג או להסב נזק רב מאוד.
קליע של אקדח בקוטר של 0.44 אינץ' הביא למותו של ראש ממשלה בישראל, העלה את הימין לשלטון ושינה את פניה של הארץ מישות מדינית שחותרת לפתרונות של שלום ונרמול יחסיה עם המדינות השכנות למדינה מחרחרת ומאיימת כל הזמן במלחמות.
שתי מלחמות גדולות היו לישראל למן העת הזאת.
שתיהן היו לגמרי מיותרות.
שתיהן הביאו לקורבנות, מאות של משפחות שכולות ואלפי חיילים ואזרחים שאיבדו את הצלם שהיה להם ונהיו הרבה פחות.
אנחנו ערב המלחמה השלישית, שיכולה להיות האחרונה במלחמות.
כמו בשתי המלחמות הקודמות, גם כעת, המסות, או הציבור האזרחי שהולך לספוג את עיקר הנזק, נא[ע]לם דום.
הוא דומם, בלתי נשמע והכי חשוב, בלתי נחשב בעיני מקבלי ההחלטות. (מחאת הקוטג' והקשקשת על חלוקה צודקת של הנטל, בלתי לגיטימית בעת הזאת).
יותר מזה, בעיני, בסוף יולי 2012, ה"מחאה החברתית" נראית כמו דרישה של ועד אסירי אושוויץ לזכותם בסקס פעם בשבוע לפחות.
יאן פלאח היה הכספית הרועמת שהחל תהליך שהביא לנפילתה של מעצמה עולמית ושחרורם של עשרות עמים מעול הכיבוש של ברית המועצות.
שני אירועים דומים שהיו אצלנו לאחרונה הביאו רק לכמה נפיחות חלושות. הגדיל לעשות ראש הממשלה, שהגדיר את המעשה הראשון כטרגדיה אישית וקבר אותה קבורת חמור למחרת היום.
ועוד הגדילו לעשות מנהיגי ההפנינג של המחאה ה"סו קולד חברתית",שמיהרו להסתייג משני האירועים ונבהלו מן העובדה שאי מי לקח אותם באמת ברצינות.
גברת דפני ליף ושותפייך להנהגת ההפנינג.
נפלו לידיכם שתי הזדמנויות גדולות. משה סילמן ועקיבא מפיעי הקריבו את החיים שלהם, (לשני גם אם ישרוד לא ממש מצפים מה שאנחנו, אנשי ההפנינג, מכנים חיים), במחאה נגד שלטון מנוכר וממסד אכזר. זה לא היה רק 4 קירות ואספקה שוטפת של צנצנות קוטג' לכל החיים העלובים שהגורל הגריל עבורם במציאות הישראלית האבסורדית, שבה גם ההפוך הוא לא ו"מלכת הלבבות" יכולה לעשות הכול רק לא לערוף ראשים, כלומר לא כעת, אבל תוכל בהמשך בלי בעיות.
מנהיגי המחאה היקרים, ההיסטוריה היא המציאות היחידה. מה שאנחנו רואים בו מציאות הוא בקושי אשליה בת חלוף שמשתווה בערכה האבסולוטי למאבק האיתנים בין "תורג'י" ובוקי נאה בהישרדות 3 או 4 או זה של הנצח שנגמר אתמול.
ירקן עלוב ותאב חיים בטוניס, שכולה רצה למחות נגד פקחי העירייה שדפקו לו את החיים, חולל מהפכה בעולם המוסלמי שבעקבותיה נפלו דיקטטורים בטוניס, לוב, מצרים, סוריה עוד מעט, ועוד היד נטויה. כלומר יותר ממאה מיליון איש לקחו את גורלם בידיים והעיפו שליטים בלתי הולמים במדינות שאנחנו נוהגים לזלזל באיכויות האנושיות שמרכיבות אותן.
ירקן בודד, לא אינטלקטואל כמו יאן פלאח, אלא פלאח ערבי, כזה על חמור עם 12 נשים ושפת יום יום של 300 מילים, כלומר הרחק מן האיכויות לכאורה שאנחנו מתגאים בהם כאן, בארץ החרשים והחרדים בכל רגע ורגע, מן המלחמה הבאה או סתם ממה שיקרה מחר, שמנהיגינו ממציאים מדי עשור.
דפני ליף והעם המטומטם הזה - שאני ללא ספק חלק ממנו, יאן פאלאח ומוחמד בועזיזי, היו הכספית הרועמת בתהליך היסטורי ששינה וישנה עוד את העולם.
מזרח אירופה השלימה את השינוי.
המוסלמים עשו את רוב הדרך.
אנחנו, כולל אותך דפני ליף, צריכים להחליט אם אנחנו חומר נפץ או החומר שממנו עשוי הנפיחה האנושית (בפיצוץ הזניח של משה סילמן ועקיבא מפיעי).
כלומר, לבחור בין להיות סירחון קל שמתפוגג לאחר רגע, לפיצוץ שיש בכוחו להעיף את כוחות האופל שהשתלטו עלינו ולחזור להיות מדינה שמעריכה שלחיות בפחד נצחי ממלחמות שהיא יוזמת לבין חיים שפויים, האפשרות השנייה עדיפה.
_________________________________________________________
כותב, מבקר ומייחל.
