הספר מתאר את סיפורו של רובשוב שנמנה על צמרת המפלגה הקומוניסטית, האמין בעקרונות המהפכה וסייע לחולל אותה, וכעת נאסר ונתון לחקירה המכוונת להוכיח את בגידתו בעקרונות אלה. במקביל הספר מפליא לתאר את ההגיון הפסיכולוגי ואת ההיגיון של מערכת המוסר שמנחה את הצמרת המפלגתית.
הגיון זה בנוי על מספר נדבכים:
· המפלגה יודעת טוב יותר מהפרט מה רצוי עבורו.
· למפלגה יש רצון החשוב יותר מהרצון של כל אחד מהפרטים המרכיבים אותה.
· המפלגה ו"מספר אחד" (הכוונה כנראה לסטלין, אם כי שמו לא מופיע במפורש) אינם טועים (במובנים רבים תפיסת המפלגה כאלוהים).
· להיסטוריה יש מבנה וכיוון ברורים. אם נפעל בהתאם לכיוון הנכון ניתן להשיג את היעד. היעד הוא יעד אוטופי המשול לגן העדן בתפיסה הדתית.
· כל האסונות המתרחשים בהווה הם סטייה קלה בדרך להשגת אותו יעד אוטופי.
· קנה המידה לדרך הנכונה או למעשים הטובים היא התבונה. ההיגיון משמש קנה מידה לבחינת הדרך וההשקפה שתוכח כנכונה בעתיד, זאת באמצעות ניתוח נכון של מערכת הראיות. התבונה באה לידי ביטוי בדעה של מספר אחד, שכאמור אינו מסוגל לטעות.
· כל רעיון כוזב הוא פשע (פוגע בתהליך ההיסטורי הנכון) ודין המאמין ברעיון הכוזב הוא מוות. למעשה כל השקפה שונה מזו של בעל הכוח או השררה תצדיק חיסול. אין ליחיד תחום פרטי גם לא במחשבתו. השקפה זו מניחה, כאמור, שלהיסטוריה יש חוקים אובייקטיבים ולכן אם נאמץ פעילות מסוימת מובטחת לנו השגת התוצאה הרצויה. רעיון כוזב לפי השקפה זו הוא רעיון שימנע או יעכב את השגת התוצאה הרצויה. יתר על כן, בעל השררה הוא המבין את החוקים האובייקטיבים. בנוסף בבסיס גישה זו קיימת ההנחה כי מותר לבצע מעשי עוול היום (לשקר, להרוג) על מנת להשיג צדק בעתיד (צדק במובן השגת היעד האוטופי). האתיקה של "משחק הוגן" לא מתאימה לתקופות של מהפכה ולכן ניתן בשלב הנוכחי להתעלם מחוקי מוסר הומניים (לא לשקר לא להרוג ועוד). ההיסטוריה תכפר בעתיד על מעשי העוול הנוכחיים.
· חשיבה ביקורתית אקווילנטית להצטרפות לאופוזיציה.
· ההסטוריה אינה מוסרית ולכן מצדיקה שיטות לא מוסריות. לפעול לפי המצפון במצב זה הוא בגידה באנושות.
· הכוונה לא חשובה אלא המעשה. יש לשלם על "טעויות" גם אם הכוונה טובה. "אין לנו כל עניין בשאלת תום הלב הסובייקטיבי. מי שאינו צודק חייב לשלם, ואילו לצודק יסלח. זה החוק שלנו" (עמ' 210).
בספר מובאת גם התייחסות לספרו של דוסטוייבסקי "החטא ועונשו". השאלה המועלית על ידי דוסטויבסקי בספר זה היא האם מותר לרסקולניקוב לרצוח את המלווה בריבית שהיא אישה זקנה, זאת על מנת לא לפרוע את ההמחאה שעלולה להרוס את עתידו של רסקולניקוב, המתואר כבחור צעיר וכשרוני. השאלה היא האם ניתן להגדיר את ערך חיי אדם א' כנחותים או עדיפים על ערך חיי אדם ב'. לפי דוסטויבסקי לא ניתן להעריך חיי אדם כפי שמעריכים גדלים אוביקטיבים . "אבל אין החשבון מתאזן. ראשית גורמות הנסיבות שירצח עוד פעם אחת. הרי זה הצל שמטילות פעולות כה פשוטות לכאורה וכה הגיוניות. ומעוד טעם אין החשבון מתאזן: רסקולניקוב מגלה כי שתיים כפול שתיים אינם ארבע כשהגדלים המתמטיים הם אנשים חיים" (עמ' 146-145). לפי דוסטויבסקי לא ניתן לחזות תהליכים היסטוריים (למשל, הרצח הנוסף שבוצע שלא על פי התכנון), וחשוב מכך אין לבסס גישה שנותנת ערך שונה לחיי אדם א' בהשוואה ל-ב' על סמך נימוקים לוגיים. על כך עונה איוואנוב (החוקר) כי גם במלחמה מקריבים פרטים מסוימים לטובת הכלל (כלומר ניתן לשקול שיקולים הגיוניים גם בנושא של חיי אדם). לשאלה האם יש להבחין בין מלחמה שמתרחשת בתקופת חירום לבין מציאות יומיומית רגילה, הוא עונה שהעולם נתון כל הזמן בתקופת חירום. לפי היגיון זה ניתן להצדיק כל פעולה אלימה על מנת להשיג את המטרה. למעשה המטרה מקדשת את האמצעים, זאת כאשר המטרה היא חברתית. באופן אירוני איוואנוב מאשים את רסקולניקוב רק בכך שהרצח שלו נבע מאינטרס אישי ולא לשם טובת הכלל.
הגישה המוצגת היא, כאמור, גישה כמעט דתית כאשר דברי מספר אחד נחשבים כאמת מוחלטת, גם אם הוא משנה את דעתו (בדתות המונותיאיסטיות אין זה אלא עבודת אלילים). הדיקטטורה מוצדקת ככורח היסטורי בשל חוסר בגרות של ההמונים. "היום נקבע הכול מאחורי הקלעים. אבל גם תופעה זו אינה אלא מסקנה הגיונית של בגרות ההמונים היחסית" (עמ' 165). לפי גישה זו ניתן להצדיק כל מעשה נפשע בשם נימוקים תועלתניים המכוונים לשרת את הרעיון.
גישה זו מעלה מספר רב של שאלות מתורת המוסר ובכלל זה:
· האם ניתן להצדיק מערכת מוסרית מנימוקים לוגיים, או שזו בחירה אישית של הפרט שלא נועדה לקדם לא אינטרס אישי ולא אינטרס חברתי. בדומה לכך, האם התבונה היא המצפן היעיל, להעריך עקרונות מוסר. אולי הרחמים הם מצפן חשוב לא פחות?
· אף אם ניתן להצדיק מערכת מוסרית על בסיס נימוקים לוגים, מנין שטובת הכלל עדיפה על הפרט (זו יותר אקסיומה מנימוק לוגי). יתר על כן, גם אם ניתן במצבי חירום כמו מלחמה להקריב את היחיד לטובת הכלל. האם כל מצב הוא מצב חירום? ומי הקובע שפעולה מסוימת תסכן את העתיד? קביעות אלה הן בהכרח סובייקטיביות ולכן אינן יכולות לייצג אמת אבסולוטית.
· קביעה נוספת שמעוררת בעיות רבות היא הקביעה כי להיסטוריה יש מבנה ברור שניתן להשפיע עליו. מרכיב המקריות או הכאוס בהתפתחות ההיסטורית נראה לי משפיע לא פחות ממרכיבים שניתנים לחיזוי. במדע אפשר לחזור על הניסוי. ההיסטוריה היא חד פעמית ואינה חוזרת על עצמה ולכן לא ניתן לשפוט אותה בכלים של המדעים המדויקים. "רק פעם אחת ניתן להתיז את ראשם של דנטון וסן-ז'יסט" (עמ' 150-149).
· בעיתית היא גם האמונה ביכולת ההיגיון לנתח ולהבין מהי הפעולה הנכונה שתניב את התוצאות הטובות ביותר בעתיד. יתר על כן, גם אם ניתן להעריך נכון את התהליכים ההיסטוריים ותוצאותיהם קיים קושי בהנחה שיש יעד אחד מועדף המשותף לרצונות של כל המין האנושי, ויש מישהו שיודע איך להשיג יעד זה. בנוסף, מניין שהשגת גן העדן העתידי חשובה יותר מהמצב הנוכחי ומצדיקה גרימת עוול בהווה.
האמונה במוחלט הביאה במקרה של המהפכה הקומוניסטית להרג של מיליונים. עדיף היה לאמץ את הגישה ביהדות, שמייצגה המובהק הוא הרמב"ם, לפיה אין ביכולת ההכרה האנושית להבין ולזהות את המוחלט, ולחנך את האנשים למידה של ספקנות. הגישה הספקנית בניגוד לגישת המוחלט לא שוללת את האפשרות שההשקפה של כל פרט עלולה להיות מוטעית . בכך היה נמנע הרג המיליונים ואולי מהספקות ניתן יהיה ליצור עולם טוב ואנושי יותר. בהקשר זה אני נזכר בשירו של יהודה עמיחי "המקום בו אנו צודקים"
מן המקום שבו אנו צודקים
לא יצמחו לעולם
פרחים באביב.
המקום שבו אנו צודקים
הוא קשה ורמוס
כמו חצר.
אבל ספקות ואהבות עושים
את העולם לתחוח
כמו חפרפרת, כמו חריש.
ולחישה תשמע במקום
שבו היה הבית
אשר נחרב.
נושא נוסף בו דן הספר הוא שיטות החקירות שהביאו את הנחקרים להודות באשמות כוזבות. שיטות אלה כללו הפעלת לחצים פיזיים ונפשיים כמו העדר שינה, ואיומים על חיי המשפחות והקרובים. שיטת החקירה כללה שילוב של דברים נכונים עם דברים שקריים.
אבל התהליך היותר מעניין הוא התהליך הפסיכולוגי בו משכנעים את הנאשם כי הוא טעה בהשקפתו. אם קיים היה גרעין אמת בעובדות שהועלו בחקירה היו מוסיפים את הפרטים החסרים. די היה בהוכחת כוונה כדי להאשים. "וכעבור זמן מה לא הבחין איש מהם בין מעשים שאכן עשה רובשוב, לבין מעשים שיכול היה לעשותם כמסקנה הגיונית מדעותיו. לאט לאט אבד להם הכושר להבחין בין הקיים ובין הנדמה, בין הממשות ובין ההפשטה ההגיונית (עמ' 201-200). על כל "טעות" בהשקפה יש לפי הגישה המוסרית שתוארה לעיל לשלם מחיר. במקביל, משכנעים את הנאשם כי בהודאתו יביא תועלת חברתית בכך שישכנע את ההמונים כי רעיונותיו היו מוטעים. "אף על פי כן קיימת אפשרות שלישית, שאינה עקבית פחות והועלתה בארצנו לדרגת שיטה: האפשרות לדכא את השקפתך ולהתכחש לה, כשאין כל סיכוי להפוך את ההלכה למעשה. מאחר שקריטריון המוסר היחיד שאנו מודים בו הוא התועלת החברתית, הרי זה מכובד יותר להתכחש בפומבי להשקפתך, כדי שיותר לך לשרת את המפלגה, מאשר להיאבק כדון קיחוטה על עניין אבוד" (עמ' 158). ההודאה נועדה לחנך את ההמונים לגבי "אמת"ו"שקר" ולגבי הסכנות בדרך האופוזיציונית, כאשר מושגי האמת והשקר מוגדרים באופן הבא: "האמת הוא מה שמועיל לאנושות. שקר הוא מה שמזיק לה" (עמ' 204). חלק מהנאשמים האמינו גם כי בכך הם יזכו למחילה ויותר להם להמשיך לשרת את המפלגה. בפועל ההודאה הביאה במקרים רבים לגזר דין מוות.
מושג המוות נתפש בפני מקבלי ההחלטות כמושג מופשט המכונה חיסול פיזי, טרמינולוגיה קרה ומרוחקת. קל להחליט על הרג כאשר המוות הוא מושג מופשט. אני נזכר בהצעה שקראתי לפני שנים רבות לפיה יש לחייב את נשיא ארה"ב לרצוח במו ידיו חתול לפני שייתן פקודה על שימוש בנשק אטומי. הצעה זאת נועדה להפוך את המוות למוחשי לפני קבלת החלטה שתביא בהכרח להרג המוני.
