סתם בצחוק 

"סתם בצחוק"

מכירים את זה, שמשהו אומר לכם משהו, אתם לא צחקתם אלא דווקא נעקצתם והוא זורק לכם ככה בנון שאלנט , "סתם בצחוק" . אני לא קונה את זה. לא מאמינה שסתם נעקצתי. אני מודה שלפעמים יש בדיחה שלא הבנתי או פרשנות שגויה, "אי הבנה" נקרא לזה כך ועדיין, האדם הציני שמולי לא סתם צחק, הוא צחק – פשוט לא איתי.

ציניות או סרקזם בפרושו המילוני - הוא סגנון דיבור עוקצני ומריר, המשמש להקנטה וללעג - אמירת דבר והתכוונות להיפוכו. הציניות היא לטעמי ביטוי ורבלי של חוסר אמונותו של הדובר בכנות של האדם מולו או ברעיון שהוא מציג. הצינות למעשה משמשת כמגן שבן האדם שם על עצמו והיא יכולה להיות שריון של ממש.

הציניקן נוטה לעיתים לפסימיות, מאמין שיש דברים רבים שלא ניתן לשנותם ואף פוסל כל ניסיון לעשות זאת. אני דווקא רוצה להתייחס בטור הזה לציניות ככלי תקשורתי ותדמיתי שאדם מאמץ לעצמו.

אני דווקא אוהבת הומור ציני, אני מתחברת לסגנון, אך כמאמנת אני כבר יודעת שישנם מקומות שהציניות צריכה להישאר בחוץ, מקומות שלה- אין בהם מקום. חשוב מאוד לשים לב למי אנו פונים בציניות, אני שמה דגש למי שפונה אלי בציניות.

אתן לכם דוגמא: מתפתחת שיחה והאדם שמולי מקשיב, מהנהן לאות הסכמה, מתלהב אפילו ואז, כשאני מסבירה שאני מאמנת אישית ועוסקת כאמור בקאוצ'ינג, נזרקת לעברי הערה צינית המביעה חוסר אמון מוחלט ואף עקצוץ קל...

הציניקן שמולי מאמין שיש דברים שלא ניתן לשנותם ולכן העיסוק המקצועי שלי שעיקרו בשינוי נתפס בעיניו כ"שק אגרוף" טוב, הרי אם הוא יבין שיש דברים שיש בכוחו לשנות, יהיה עליו לזנוח את עיסוקו המתמיד בציניות ולפעול, זה לא קל לזוז ולפעול, לעשות, לשנות. יותר קל נראה לו לציניקן, להישאר ציני.

הציניות משמשת את האדם ככלי תקשורתי חוסם ולכן היא איננה משרתת אותו, זה הבסיס. איפה שיש ציניות – אין חיים. ציניות מקלקלת את האותנטיות, הכנות והפתיחות. כביכול היא מופיעה כהומור, כצחוק אפילו שנינות. בפועל הציניות היא מרירה, עוקצנית, מרחיקה ואף פוגענית.

לציניות יש יכולת לבטא את מה שאנחנו חושבים או מרגישים בדרך עקיפה, במקום לדבר על עצמנו ועל מה שאנחנו חושבים, אנו מתארים אדם אחר או את התנהגותו, הציניקנים מציגים את עצמם כאנשים בעלי דעה, אסרטיביים, כאלה המוכנים לדבר על כל נושא ולשחוט "פרות קדושות", לעיתים מדובר באדם שאופקיו דווקא צרים מלהכיל דברים חדשים, דעות שונות וכנות פשוטה ואמיתית של האדם העומד ממול.

למה בעצם לומר דבר ולהתכוון לדבר אחר? למה לא פשוט לומר את מה שהתכוונו אליו, מה שחשבנו או הרגשנו? למה לסבך? להסתכן בכך שהצד השני לא יבין את האמירה הסרקסטית ובמקום דו שיח פרודוקטיבי נכנס לפלונטר - לא ברור לי.

ברמה האישית אני מתחברת לציניות, אני גם אוהבת סגנון הומור ציני אך חשוב לי מאוד להפריד, לא אנהל שיחה חשובה בנימה צינית, לא אפנה בציניות לאדם שאין בידי האפשרות לדעת כיצד הוא יפרש את הציניות והאם יבין אותה. לא אשתמש בציניות בכדי לסיים שיחה או דיון ולהוכיח את צדקתה של עמדתי בזכות הציניות המסרסת ,לא , שם הציניות לא עושה לי כל טובה ולכן אוותר עליה. אני לא מעריכה כאשר פונים אלי בציניות אגרסיבית ומתנשאת, אני מוצאת שהיא באה להסתיר בצל גדול אדם קטן ולכן איננה שווה התייחסות אמיתית, כנה וראויה.

אז מה עכשיו, זאת המחשבה, איך ליישם אותה בפועל בחיינו? הרי אימון עוסק בשינוי דפוסים והרגלים, כל מה שלא מביא עימו את התוצאות הרצויות. אז בכל פעם שהאוטומט שלכם קופץ עם איזו אמרה צינית, עצרו וחשבו: האם יש דרך שבה אוכל לבוא לידי ביטוי בצורה טובה יותר? האם האדם שממולי הוא מישהו שאני מכוון בכדי לפגוע בו? אם אוותר על הציניות מה היה המחיר, אך חשוב מכך- מה יהיה הרווח?

אני מאמינה שתגלו שמסתתר כאן פוטנציאל לרווח אדיר, השתחררו מהמרירות והציניות, במקום לומר דבר והיפוכו, אמרו דבר והתכוונו אליו, לא "סתם בצחוק" אלא בכל הרצינות. בהצלחה!    

מה הוא ציניקן? אדם שיודע את המחיר של הכל ואת הערך של שום-דבר.

- אוסקר ווילד