הדובי לא לא בתחום הגיניקולוגיה 

בתחילת החודש הרביעי להריונה, החלה לימור קסטיאל לסבול מכאבי גב. בהמשך אובחנה סוכרת הריונית שהצריכה טיפול באינסולין. הרופאים המומחים המליצו על שמירת היריון.

קסטיאל כבר עברה שתי הפלות. היא חששה מהפלה נוספת. במיוחד לאור העובדה שעבודתה כרוכה במאמצים פיזיים. לכן היא נענתה להמלצת המומחים.

קסטיאל העבירה את אישורי המומחים למוסד לביטוח לאומי וביקשה לקבל גמלת שמירת הריון.

המוסד סירב. "לא הפסקת את עבודתך לצורך שמירת היריון", הודיעו לה פקידי המוסד בפסקנות ודחו את תביעתה.

פעלתי בתום לב על פי המלצת הרופאים המומחים שטפלו בו, ניסתה קסטיאל לדבר על ליבם של פקידי המוסד.

זה נכון, השיבו פקידי המוסד וטוב שפעלת על פי המלצתם. שמרת על העובר. אנו מבינים לליבך. אבל אותנו המלצת רופאיך לא מחייבת.

כדי להבין את תשובת פקידי המוסד, יש לעשות אתנחתא קצרה.

על פי לשונו המפורשת של סעיף 58 לחוק הביטוח הלאומי, הזכות לגמלת שמירת היריון מותנית בדבר אחד ויחיד: באישור רפואי בכתב של הרופאים המטפלים, אישור הקובע כי האישה שבטיפולם חייבת בשמירת הריון. החוק יוצא מנקודת הנחה, כי אין לאישה על מי לסמוך, אלא על המומחים המטפלים בה. אם אלה ציוו על שמירת היריון, מוטב שתישמע להם, כדי שלא יאונה לה, או לעובר שהיא נושאת ברחמה, כל רע.

אלא שגישה פשוטה והגיונית זו הייתה לצנינים בעיני פקידי המוסד. מדוע לצנינים? האם התגלו מקרים בהם רופאים, המטפלים בנשים בשמירת הריון, הנפיקו אישורים כוזבים? לא כך נטען. העוינות של פקידי המוסד, באה ממקום אחר. הפעלת החוק כפשוטו, שוללת מהם את הכוח להוציא את נשמתן של נשים בהריון.

לכן, משך עשרות שנים, ניסו פקידי המוסד לשנות את רוע הגזירה. ללא הועיל. עד שלפני 7 שנים, חל שינוי בכיוון הרוחות בבית הדין הארצי.

בפרשת הק, נענה השופט יגאל פליטמן לבקשת פקידי המוסד והכריז על הפקידים כעל הסמכות העליונה בתחום שמירת ההיריון. תדע כל אישה בהריון, קבע השופט פליטמן, כי היא לא רשאית לבטוח ברופאיה המטפלים גם לצורך הכיסוי הביטוחי. אם היא מצייתת להמלצת הרופאים המטפלים בה ומקפידה על שמירת הריון, עדיין יכול פקיד המוסד לסרב לשלם לה גמלת שמירת הריון. כל שצריך פקיד המוסד לעשות, זה למצוא מומחה שיהיה מוכן לקטול את האישורים הניתנים על ידי חבריו למקצוע, אותם מומחים שאחריותם לשלום האישה והעובר חייבה אותם להמליץ על שמירת הריון.

מומחה שכזה, נמצא בדמותו של פרופסור אליהו כספי. את ה"דובי לא לא" של בתי הדין לעבודה בתחום מחלות הריאה כבר פגשנו. פרופסור כספי הוא ה"דובי לא לא" של בתי הדין לעבודה בתחום הגניקולוגיה. בכל התיקים בהם מונה פרופסור כספי, תיקים שפורסמו באתרי משפט עליהם עברתי, קבע הפרופסור המכובד נמרצות כי לנשים לא מגיעה גמלת שמירת הריון. זאת בניגוד לדעתם של המומחים, בוודאי לא פחות ממנו, המטפלים בנשים.

והשופטים? חלקם כמו מיכאל שפיצר, אילן סופר, עידית איצקוביץ, חנה טרכטינגוט ושמואל טננבוים, קידשו את חוות הדעת של פרופסור כספי. רק משום שמינו אותו. בהתבסס על חוות הדעת שלו הם דחו אחת לאחת את תביעות הנשים. נשים שכל חטאן בזה שהקפידו למלא אחר המלצת הרופאים המומחים שטיפלו בהן.

למרבה המזל, יש גם שופטים אחרים. גם הם ממנים את פרופסור כספי, אך מתייחסים לחוות הדעת שלו בספקנות ומעיזים לפסוק בניגוד להן. כך נהגו שופטי בית הדין הארצי לעבודה, עמירם רבינוביץ, שמואל צור ואלישבע ברק בפרשת אסנת יוקר. כזו היא גם השופטת מהא סמיר-עמאר מבית הדין האזורי לעבודה בחיפה. השופטת סמיר-עמאר בפרשת אילנית נחמני גילתה כי הפרופסור הנכבד התעלם בחוות דעתו מדימומים, לחצים, צירים, סחרחורות והקאות, מהם סבלה המבוטחת. "יש להעדיף את דעתם של רופאיה המטפלים של המבוטחת שבדקו אותה בזמן אמת ועקבו אחרי מצבה והמליצו לה על שמירת הריון לפי מיטב ניסיונם המקצועי", כך קבעה השופטת סמיר-עמאר ואישרה את הגמלה לשמירת הריון, בניגוד לדעתו של פרופסור כספי.

ואיך הסתיימה פרשת לימור קסטיאל? למזלה עניינה הונח על שולחנו של השופט חיים ארמון. השופט ארמון גילה כי גם כאן התעלם המומחה שמינה פרופסור כספי מדימומים, לחצים וכאבים בשיפולי הבטן מהם סבלה קסטיאל במהלך ההיריון. "נכון לתת משקל ראוי לעובדה שקסטיאל כבר חוותה שתי הפלות בהריונות קודמים. מדובר במבוטחת שעבודתה כרוכה במאמץ פיזי, ואשר מייחסת את ההפלות הקודמות למאמצים פיזיים. כאשר מוסיפים לעובדה זו את הכאבים, הדימומים, הלחצים והכאבים מהם סבלה, נראה לנו שהייתה הצדקה לאישורו של הרופא המטפל על הצורך להפחתת הסיכון באמצעות ההימנעות מעבודה".

מעבר לכך, קובע השופט ארמון, "נראה לנו כי המומחה לא היה עקבי בעמדתו, והדבר מצדיק הפחתה מסוימת במשקל הראייתי שיש לתת לחוות דעתו".

בסופו של יום, זכתה קסטיאל לקבל את גמלת שמירת ההיריון.

כפי שרואים, שיחק לה כאן גם מזלה שנפלה על השופט חיים ארמון. בפני שופטים אחרים של בית הדין לעבודה, מאבקה היה מסתיים אחרת.

  לפסק הדין המלא