איך לבחור מאמן לחיים 

התברך מזלי ויש לי חבר גאון, באמת גאון, לא עוד אחד ששם המשפחה שלו הוא גאון. החבר שלי באמת יודע הכול, את כל ההיסטוריה החל מעידן הדינוזאורים, ימי הביניים, מה אכל לואי ה 12 לארוחת בוקר, הוא יודע לנתח כל קרב במלחמת העולם השנייה, האיש מצטט שירה, ספרות, תיאורית המפץ הגדול, מוחו הקודח עמוס בדימויים והקשרים שמעטים מבינים.

החבר הזה שנושק כבר לגיל 40 עובד בעבודה פיקודית אפורה בעייריה פריפרלית קטנה וחי ממשכורת מינימום וזה לא מבחירה (ככה הוא מאמין). כשאני מספר לו על עבודתי כמאמן ועל התפיסה שאנו אחראים לגורלנו ושאנו בוחרים כל הזמן, החבר שלי מחייך ומתחיל לדבר איתי על דטרמיניזם ותיאוריות אחרות שנוטלות את הכוח מהאדם ומעניקות אותו להיסטוריה ולגורל. אחר כך הוא מתחיל לצטט את "הובס", "ניטשה" והוגי דעות אחרים וכולם ביחד עוזרים לו להסביר איך הוא הגאון שכולם ציפו שיהפוך לפרופסור באקדמיה עובד בתור פקיד.

באחד הימים הצעתי לחבר שלי ללכת למאמן לחיים. אני לא יכול לאמן אותו וגם לא באמת רוצה. מניסיוני למדתי שעדיף להישאר חבר של החברים שלי ולא לנסות לאמן אותם. זה תמיד יוצר משבר ביחסים והגבולות בין חבר ומאמן מיטשטשים. להפתעתי הרבה החבר שלי מסכים בקלות, בלי להתווכח ובלי לומר דטרמיניזם. "המצב שלי כל כך נמוך" הוא אומר ברגע של פיקחון "שלא אכפת לי לנסות גם את הכת שלך".

הכת שלך :) ככה הוא מכנה בסרקזם את התהליך שעברתי בשנים האחרונות עת זנחתי את משרדי הייטק והוספתי לעצמי את התואר "מאמן אישי לחיים מחויכים". אבל מכיוון שהומור טוב הוא חובה בחיים והומור טוב מתחיל ביכולת לצחוק על עצמך, אני מחייך לחבר שלי ואומר שאני אחפש לו מאמן או מאמנת טובה מהכת שלי.

הסתובבתי כמה ימים עם המחשבות איזה מאמן יכול להתאים לחבר שלי, אני מכיר מאמנים עם המון ניסיון חוכמה ורגישות אבל אף אחד מהם לא גאון כמו החבר שלי. מכיוון שהחבר שלי מאוד מעריך אינטלקט חששתי ששום מאמן לא יעמוד בציפיות שלו.

מה אני עושה עכשיו? נשמתי ונשמתי עוד קצת והיא עלתה בראשי. מאמנת מצוינת שהכרתי, הייתה לי תחושה שהזיווג יכול לעבוד למרות החשש שהידע שלה על מלחמות הדת במאה ה 15 יאכזב את החבר שלי.

נתתי את המספר של המאמנת לחבר שלי, ועברתי לעמדת הצופה כולי סקרנות לראות אם החיבור יצליח. כמה זמן ייקח לו לעלות עליה שהיא בשר ודם עם ידע נאה אבל לחלוטין לא יכולה להסביר את תיאורית היחסיות.

חלפה כמעט שנה, החבר שלי מגיע פעם בשבוע אל המאמנת שלו, הוא לא מפספס פגישה. החיים שלו התחילו להסתדר בהדרגה, אפילו משכורת המינימום הכפילה את עצמה צוחק החבר.

"תספר לי קצת איך זה ללכת להתאמן בשבילך" אני מבקש מהחבר שלי. האיש מולי מנקה את משקפיו המיוזעים מהחום התל אביבי ואומר בערך כך: "תראה אני לא יודע מה אנחנו בדיוק עושים שם, היא שואלת שאלות ואני עונה, היא אישה נעימה וסקרנית, אני חש בנוח איתה רוב הזמן, אני באמת לא מצליח להבין איך התהליך עוזר לי אבל אני חש בכל שבוע שאני רוצה לחזור ואפילו מחכה לפגישות איתה.

"בכל זאת" אני מתעקש עם החבר שלי "מה מושך אותך לשם?". שוב הוא מנקה את משקפיו "באמת אני לא יודע להסביר" הוא מחפש מילים "אני חושב שיותר מכל העובדה שאני צריך לתת דין וחשבון פעם בשבוע מכריחה אותי לעבוד על החיים שלי. זה אפילו לא מה שהיא עושה, פשוט יש נקודה בזמן שאני צריך לסכם את השבוע שלי והיא במקרה בחדר מקשיבה למילים שלי".

ככה ממשיך החבר שלי לתת דין וחשבון לעצמו בכל שבוע. לפעמים הוא מתקשר אלי לפני הפגישה ומספר לי שהוא הולך לכת שלי ושאם הוא לא חוזר לבוא ולחפש אחריו.

לפני מספר חודשים טסה המאמנת לטיול בחו"ל לשבועיים. "היא חסרה" לי גילה לי החבר שלי. "בוא ניפגש" אמרתי לחבר שלי "תיתן את הדין וחשבון השבועי שלך לי". מהצד השני של הקו הייתה שתיקה קצרה "אל תיעלב שמוליק" אמר החבר שלי "אבל זה לא יהיה אותו הדבר".