לפני כמה ימים ראיתי את הפרק החדש של הסרט סטפ אפ – סטפ אפ 4. מי שלא מכיר את הסרט הוא בעיקר מבוסס על עולם הריקודים אבל לא הריקוד זה העיקר אלא המסר שיש בסרט. וזה מה שרציתי לשתף אתכם במאמר זה.
בחיים שלנו יש שני עולמות – העולם של חלומות ודברים שאנחנו אוהבים לעשות - כישרונות מולדים שיש לנו, כישורים שפיתחנו לאורך השנים ועולם של "צריך ללמוד מקצוע ולעבוד", בדרך כלל אלו לא הדברים שאנחנו אוהבים לעשות אלא מרגישים חייבים כדי לא לאכזב את ההורים, את המשפחה, כדי לעמוד בציפיות של החברה והסביבה.
בעולם של החלומות אנחנו הולכים אחרי הלב, מממשים את עצמנו, את הפוטנציאל שטמון בנו, מגשימים את החלומות שלנו, אוהבים את מה שעושים ומרגישים אושר וסיפוק פנימי, צמיחה והתפתחות אישית, מנטאלית, רוחנית.
דברים אלו אינם קיימים בעולם השני. בדרך כלל, החיים שם מאוד מונוטוניים ומשעממים, ללא סיפוק אמיתי. אולי בהתחלה יש גדילה וצמיחה אבל לאט לאט זה הופך להיות מאוד ממצא, ההתלהבות יורדת, העשייה לא באה מתוך הלב והנשמה אלא מתוך חובה.
אז איך זה קשור לסרט?
גם בסרט ישנם שני עולמות – העולם של חלומות – לרקוד, להצליח בריקוד, ללכת אחרי הריקוד והעולם של עסק ועבודה. החלום של השחקנית הראשית הוא לרקוד, להתקבל ללהקה מצליחה בריקודים ולהצליח בריקודים.
לעומת זאת, אבא שלה שהוא מאוד עשיר ואיש עסקים מצליח, רוצה שבתו תעזוב את הריקודים ותתחיל לעזור לו לנהל את החברה. מול העולם של השחקנית הראשית שהיא באה ממשפחה עשירה, יש את העולם של הרקדנים, אנשים פשוטים שרוצים לצבור מוניטין בזכות הריקודים והיצירתיות שלהם. אנשים אלו חיים את החלום שלהם, הם נהנים מהעשייה שלהם – ריקודים!
אני לא אספר כאן את כל הסרט אלא רק את עיקר המסר. אבל העיקר הוא שבסוף הסרט אבא מבין למה נולדה הבת שלו – שהיא לעולם לא תהיה מאושרת בלי הריקודים שלה, גם היא מאוד תצליח בחברה. אם היא תוותר על החלום שלה, היא תוותר על האישיות שלה, על ה"אני" שלה, ותמשיך להיות "הילדה" של אבא, לרצות אותו.
וזו בדיוק הנקודה שרציתי לשתף אתכם – כשאנחנו הולכים אחרי החלום שלנו, אנחנו מחוברים לעצמנו, האנרגיה הפנימית שלנו, אנחנו מי שאנחנו ולא מה שמצפים מאיתנו להיות. אלוהים נתן לנו את החיים, החיים הם שלנו, לא של אבא ולא של אמא או של אף אחד אחר. אנחנו לעולם לא נרגיש מאושרים, מסופקים ומוגשמים כל עוד נעשה את מה שאחרים רוצים שנעשה בחיים.
כשראיתי את הפרק הראשון של הסרט הזה, יצאתי מהאולם בבכי. אז, עבדתי במשרד גדול שירה ריקוד היה חלק מאוד קטן בחיים שלי – תחביב. הרגשתי שהנשמה שלי כואבת, הסרט היה סימן שעלי לעשות את מה שאני אוהבת. זה היה לפני 3 שנים. מאז זה המשיך לחלחל במוח ולאט לאט גם יצאתי לדרך השינוי. ריקוד ושירה היום הם חלק מרכזי בחיים שלי.
אחרי שראיתי את הפרק החדש, הרגשתי כמה אני מאושרת, כי אני עושה היום את מה שאני אוהבת, אני רוקדת, שרה, עושה אימונים אישיים, יוצרת, צומחת ומתפתחת ואלו הם חיים אמיתיים. זו הרגשה שלא ניתן להביע במילים, צריך לחוות את זה, הרגשה של אושר וסיפוק אמיתי. אני בחרתי לעבור מעולם של עבודה וחובה לעולם של חלומות.
לאיזה עולם אתם שייכים? האם אתם עושים את מה שאתם אוהבים לעשות? האם אתם מגשימים את החלום שלכם? מממשים את עצמכם? עושים את מה שאתם עושים כדי לעמוד בציפיות של עצמכם או כדי לרצות את הסביבה ואת ההורים?
ממליצה לכם לצפות בסרט הזה, הוא סרט מדהים!
אם אהבתם את המאמר, אשמח אם תעשו לייק, תכתבו תגובה, תובנה, הארה.
דיאנה בן צבי מורה דרך להגשמה עצמית
http://www.dianabenzvi.com/ten-tips-about-self-fulfillment
לקבלת סדרה של 10 טיפים - "כיצד לפרוץ דרך ולהגשים את עצמנו" בחינם, במתנה ממני, תיכנס לקישור שלמעלה, תרשום שם ואימייל והם מיד שיילחו אליך, טיפ אחד כל 4 ימים. הניסוח הוא בלשון זכר אך פונה לשני המינים כאחד!
