הכרובים ובדי הארון כסמל לאהבת חינם 

הכרובים ובדי הארון כסמל לאהבת חינם

בפרשת יתרו מיד לאחר מעמד סיני, משה רע"ה נצטוה להורות לעם ישראל את אופן הביצוע של הכרובים, בטרם שמשה ועם ישראל נצטוו על הקמת המשכן, שנאמר: "לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם" (שמות, כ', כ'). הרש"י פירש: "אלהי כסף', בא להזהיר על הכרובים שאתה עושה לעמוד אתי שלא יהיו של כסף, שאם שניתם לעשותם של כסף הרי הן לפני כאלהות. 'ואלהי זהב', בא להזהיר שלא יוסיף על שנים, שאם עשית ארבעה הרי הן לפני כאלהי זהב. 'לא תעשו לכם', לא תאמר הריני עושה כרובים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות כדרך שאני עושה בבית עולמים, לכך נאמר לא תעשו לכם" (רש"י-שמות, כ', כ').

מפאת חשיבותם של שני הכרובים בעיני ה' יתברך, משה ועם ישראל נצטוו על אופן ביצועם מיד לאחר מעמד סיני, משום שבמעמד סיני עם ישראל חנו "כאיש אחד בלב אחד" (רש"י- שמות, י"ט, ב'). על כן ה' יתברך ציוה על עם ישראל לעשות את שני הכרובים במשכן בדמות שני תינוקות "תמימים בני שנה", המיוצרים ממקשה אחת זהב טהור כאשר מבטם "איש אל אחיו", דהיינו, הכרובים מסמלים את הצורך העליון באחדותם של עם ישראל.

כפילותם של הכרובים אשר עוצבו בדמות שני תינוקים המביטים זה בפני זה במבט תמים, כשהם עשויים מזהב טהור ובמקשה אחת עם הכפורת, וגם הצבתם באופן קבוע מעל ארון הקודש אשר הוצב בקודש הקודשים, הם הביטוי המוחשי לאהבת ה' יתברך רק את כנסת ישראל. וכן מובא בגמ': "אמר רב קטינא: בשעה שהיו ישראל עולין לרגל, מגללין להם את הפרוכת ומראין להם את הכרובים שהיו מעורים זה בזה, ואומרים להן: ראו חבתכם לפני המקום כחבת זכר ונקבה" (יומא, נד.). וכן מובא בזוה"ק: "אמר רבי יוסי: ווי לעלמא כד חד כרוב אהדר אנפיה מחבריה, דהא כתיב: 'ופניהם איש אל אחיו' כד הוי שלמא בעלמא" (זוהר, שמות קעו.). כלומר, שני הכרובים שהיו במשכן כשפניהם איש אל אחיו, נועדו "להראות לישראל חיבה יתרה שהקב"ה חיבבם" (פסיקתא זוטרתא, שמות, כ"ה).

בנוסף לכך, באמצעות שני הכרובים מזהב טהור המוצבים בקודש הקודשים מעל ארון העדות, ה' יתברך התכוון לגלות לעולם את חיבורם ותמימות אהבתם הדו סטרית של עם ישראל והקב"ה, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בעת שעם ישראל עשו את המשכן. כלומר, כפילות הכרובים ומבטם "איש אל אחיו", מבטאים את קשר החיבור והאהבה שבין הקב"ה לבין עם ישראל, בעת שעם ישראל עושים את רצונו. משום כך שילוב ערך החיבור הפיסי של הכרובים עם ערך האהבה הרוחנית שבין עם ישראל המאוחד לבין קב"ה, יצרו את מקום "יושב הכרובים" (דבה"י-א, י"ג, ו') אשר הוא מקום הקדושה הגבוה ביותר בעולם.

כלומר, מעל ארון העדות, ומעל משטח הכפורת "זהב טהור" (שמות, ל"ז, ו') אשר היתה בעובי "טפח" (סוכה, ד:, ה., יומא נה.,עב:), עמדו "שני כרובים זהב מקשה עשה אתם משני קצות הכפרת" (שמות, ל"ז, ז'), הרש"י פירש כי הכרובים "דמות פרצוף תינוק להם" (רש"י-שמות, כ"ח, י"ח). לכאורה ניתן לשאול: מדוע לכרובים היה פרצוף של תינוק, ולא פרצוף של צדיק או של מלאך?. אלא נלענ"ד לומר: כי הטעם לכך הוא משום ש"חביב אדם שנברא בצלם" (אבות, פ"ג, י"ד), דהיינו, כל אדם נולד בצלם אלהים, וכשהאדם גדל וטועם את טעם החטא, צלם האלהים שעמו הוא נולד מתעוות. לפיכך ה' יתברך בחר בדמות שתי תינוקות "זכר ונקבה" (יומא, נד.) לשכון על ארון העדות, כי דמות התינוק מסמלת גם את האחדות שבין בני הזוג, וגם את הקדושה, הטהרה והזכות, משום שדמותו של התינוק נחצבת מתחת לכסא הכבוד. וכן מובא בגמ' שגובה הכרובים מקצה כנפיהם ועד קצה רגליהם היה עשרה טפחים (כשמונים ושלשה ס"מ), כמאמר הרש"י: "עשרה (טפחים) מכנפיהם עד מקום מושבם" (סוכה, ה:), דהיינו, כגובהו של תינוק בן כשנה. לפיכך כשם שהיחס לתינוק מסמל קשר טהור ובלתי מותנה של ההורים עמו, כי גם כאשר התינוק בוכה, פוגע, מלכלך, וכו', כל זמן שהוא עדין תינוק ההורים סולחים לו בשמחה, ואהבתם כלפיו אינה תלויה בצורת התנהגותו של התינוק. כך היא גם אהבתו של ה' יתברך לעם ישראל, שנאמר: "כי נער ישראל ואהבהו" (הושע, י"א, א').

וכן מצאנו (מנחות, כח.) שאת כל כלי המקדש פרט לכפורת והכרובים, ניתן לעשות משאר מתכות לאו דוקא מזהב, כפי שפסק הרמב"ם להלכה (בית הבחירה, פ"א, יח-יט): "המנורה וכליה והשולחן וכליו ומזבח הקטורת וכל כלי שרת, אין עושין אותן אלא מן המתכת בלבד... היו הקהל עניים עושין אותן אפילו של בדיל, ואם העשירו עושין אותן זהב". לעומת זאת, את הכפורת והכרובים חובה לעשותם מקשה אחת זהב טהור, ואף "שלא יהיו של כסף" (רש"י-שמות, כ', כ'). כלומר, במקום המקודש ביותר בבית המקדש, שהוא גם המקום הצר של השראת תמצית השכינה אשר ממנו ה' יתברך מודיע את דבריו לעם ישראל, "מעל הכפרת מבין שני הכרבים אשר על ארון העדת" (שמות, כ"ה, כ"ב), ה' חפץ שמקום זה יהיה עשיר בזהב טהור (משקל הכפורת והכרובים: 2564 ק"ג זהב טהור כאשר בסיכומו של משה [שמות, ל"ח, כ"ד] ס"ה משקל הזהב במשכן הוא 1684 ק"ג, עיין מאמרי בענין זה בסיה"ק "אשר על המשכן), ע"מ ללמדנו גם את עומק קשר האהבה שבין ה' יתברך לבין עם ישראל. לפיכך קשר זה בא לידי ביטוי גם במיקום ואף בחומר וגם בצורתם של הכרובים, וכן מובא במדרש: "אמר רבי שמעון בן לקיש: לא היה העולם ראוי להשתמש בזהב, ולמה נברא?, בשביל המשכן ובית המקדש", ומובא בגמ': "אמר רב קטינא: בשעה שהיו ישראל עולין לרגל, מגללין להם את הפרוכת ומראין להם את הכרובים שהיו מעורים זה בזה, ואומרים להן: ראו חבתכם לפני המקום כחבת זכר ונקבה" (יומא, נד.).

וכן מצאנו שדמות הכרובים אשר על הכפורת "דמות פרצוף תינוק להם" (רש"י-שמות, כ"ה, י"ח), והם היחידים מכלי השרת (עיין הרמב"ם, בית הבחירה, פ"א, יח-יט) שחובה לעשותם מזהב טהור ואף "שלא יהיו של כסף" (רש"י-שמות, כ', כ'), בכדי ללמדנו שלמען חינוך תינוקות של עם ישראל לתורה ולמצוות, אין לחסוך אלא יש להשקיע בהם זהב טהור.

וכן מצאנו שמשכן ה' בין שני הכרובים שימש גם להגנה ממשית על עם ישראל במדבר, כמובא במדרש: "אמר רבי אלעזר בן פדת בשם רבי יוסי בן זמרא: שני ניצוצין יוצאין מבין שני הכרובים והורגים נחשים ועקרבים ושורפין את הקוצין, והיה העשן עולה ומתמר וכל העולם מתבסם מן הריח שהיה מוציא, והאומות אומרים: 'מי זאת עולה מן המדבר כתמרות עשן" (שיה"ש, ג', ו').

לפיכך הכרובים עמדו על ארון הקודש אשר הוא הכלי המקודש ביותר במשכן, והם אף הוצבו בתוך קודש הקודשים אשר הוא המקום המקודש ביותר במקדש. כלומר, מתוך גודל אהבת ה' יתברך את עם ישראל, הקב"ה השכין את תמצית שכינתו במשכן בין שני הכרובים "אשר על ארון העדות" (שמות, כ"ה, כ"ב, במדבר, ז', פ"ט). וכן מובא בגמ': "ההוא דהוה קאמר ואזיל: כי רחימתין הוה עזיזא (רש"י-כשאהבתינו היתה עזה ביני לאשתי) אפותיא דספסירא שכיבן (רש"י-על רוחב הסייף היינו שוכבים שנינו), השתא דלא עזיזא רחימתין, פוריא בר שיתין גרמידי (מיטה ברוחב ששים אמות) לא סגי לן (רש"י-לא די לנו). אמר רב הונא: קראי כתיבי, מעיקרא כתיב: 'ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפורת', ותניא ארון תשעה וכפורת טפח הרי כאן עשרה, וכתיב: 'והבית אשר בנה המלך שלמה לה' ששים אמה ארכו ועשרים רחבו ושלשים אמה קומתו', ולבסוף כתיב: 'כה אמר ה' השמים כסאי והארץ הדום רגלי איזה בית אשר תבנו לי' וגו" (סנהדרין, ז.).

וכן מצאנו כי מעשה הכרובים (דבה"י-ב, ג', י'-י"ג) בבית המקדש הראשון אשר שלמה המלך בנה (במשך שבע שנים), היה שונה בחמשה הבדלים ממעשה הכרובים אשר נעשו למשכן ה' במדבר, שינוי ראשון הוא: כרובי המשכן היו חלק מכלי המשכן, וכרובי בית המקדש אשר שלמה בנה היו חלק מבנין בית המקדש. שינוי שני הוא: כרובי המשכן היו עשויים ממקשת זהב טהור יחד עם הכפורת, וכרובי בית המקדש אשר שלמה בנה היו עשויים עצי שמן המצופים בזהב. שינוי שלישי הוא: רגלי כרובי המשכן עמדו על כפורת ארון הקודש, ורגלי כרובי בית המקדש אשר שלמה בנה עמדו על רצפת קודש הקודשים במרחק רב מן הארון. שינוי רביעי הוא: כרובי המשכן היו קטנים משום שהם סככו על הארון שרוחבו אמה וחצי, וכרובי בית המקדש אשר שלמה בנה היו גדולים ומוטת כנפיהם היתה עשרים אמה. שינוי חמישי הוא: כרובי המשכן פניהם היו "איש אל אחיו", וכרובי בית המקדש אשר שלמה בנה פניהם היו "לבית". את ארבעת השינויים הראשונים הנ"ל ניתן להסביר בשינוי מבנה בית המקדש ששלמה בנה, אשר הוא נבנה ע"פ התכנית האלהית למקדש הקבע בירושלים, שנאמר: "הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל" (דבה"י-א, כ"ח, י"ט). כלומר, הכרובים בבית המקדש אשר שלמה בנה, השתנו במהותם, בצורתם, בגודלם ובמיקומם, בהתאם להגדלת שטחו של הדביר בבית המקדש הראשון ששלמה המלך בנה, אשר גודלו היה כפול ארבע משטח קודש הקודשים אשר במשכן. וכן מצאנו שבית המקדש אשר שלמה המלך בנה, נאמר: "ויאריכו הבדים ויראו ראשי הבדים מן הארון על פני הדביר", הרש"י פירש כי: "האומנין האריכו הבדים עד לעשרים, והיו נוגעין שתי קצותם לכותל מזרחי ושתי קצותם לכותל מערבי" (רש"י-דבה"י-ב, ה',ט'), דהיינו, גודלו של קודש הקודשים בבית המקדש שבנה שלמה המלך, גרם לצורך בהארכת בדי הארון, ואף לשינוי גודלם של הכרובים, אל מעבר לגודלם בארון אשר עשה בצלאל למשכן.

אולם השינויים שבין שטח המשכן לבין שטח בית המקדש ששלמה המלך בנה, אינם קשורים לשינוי של מבטי הכרובים, משום ששינוי המבטים מסמל את ההבדלים במדרגה הרוחנית שבין המשכן לבין בית המקדש אשר שלמה בנה, כמובא בגמ' (ב"ב, צט.): "כיצד הן (הכרובים) עומדין?, רבי יוחנן ורבי אלעזר, חד אמר: 'פניהם איש אל אחיו', וחד אמר: 'פניהם לבית' (דבה"י-ב, ג', י"ג). ולמ"ד 'פניהם איש אל אחיו' (שמות, ל"ז, ט'), הא כתיב: 'ופניהם לבית'?, לא קשיא, כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום, כאן בזמן שאין ישראל עושין רצונו. למ"ד 'ופניהם לבית', הא כתיב: 'ופניהם איש אל אחיו'?, דמצדדי אצדודי" (רש"י-קצת לבית וקצת זה לזה). הרש"י פירש את השינוי במבטי הכרובים כך: "בזמן שישראל עושין רצונו של מקום הם הופכים פניהם זה לזה, דוגמת חבת זכר ונקבה האוהבים זה לזה, סימן שהקב"ה אוהב את ישראל. ומתחלה כך נעשו פנים אל פנים כדי שתשרה שכינה בישראל, וישראל יעשו רצונו של מקום, וכשאין עושין, הופכין פניהם לבית על ידי נס" (רש"י-ב"ב, צט.).

נמצאנו למדים כי הכרובים שבארון אשר עשה בצלאל, היו כתינוקות בדמות זכר ונקבה, בכדי לבטא את קשר האהבת חינם שבין ה' לעם ישראל, כקשר האהבה החד צדדית שבין תינוקות לאביהם. השינויים בגודלם של כרובים במקדש ראשון, וגניזת הארון והכרובים במקדש שני, מבטאים את השינוי בקשר האהבה, דהיינו, מקשר חד צדדי לקשר דו צדדי, כקשר בין האב לבנו הבוגר.  לפיכך בזמן הגלות אבינו שבשמים המשפיע עלינו שפע חד צדדי של כל טוב, ומשמר את נצחיותו של עם ישראל, אולם בניו כביכול אינם שמים אל ליבם כי אבינו שבשמים נמצא כביכול ללא בית בתחתונים, מזה 1944 שנה, לפיכך תפילתינו היא: ותחזינה עיננו בשובך לציון, והבטחת ה' יתברך היא: "ושב ה' אלהיך את שבותך ורחמך" (דברים, ל', ג'), דהיינו, חזרה לקשר ההדדי שבין עם ישראל לקב"ה.

בדי הארון:

הגמ' מלמדת כי בדי הארון היו "דוחקין ובולטין ויוצאין בפרוכת, ונראין כשני דדי אשה" (יומא, נד.), הדמית קצוות בדי הארון לדדי אשה, נועדה ללמד כי השפע האלהי נובע מתוך הארון שבקודש הקודשים, דהיינו, פרנסת האדם ניתנת לו כמתן חלב אם לבנה, באהבה, בחינם ובשפע, ע"פ צורכו. כלומר, בדי הארון נועדו ללמד על בטחון במתן השפע מה' יתברך.

העל"ה רפאל ב"ר אשר חגבי