ספורט טיפולי כמענה לליקויים בתפקודים גופניים, מוטוריים, תחושתיים ורגשיים אצל ילדים. 

מהו ספורט טיפולי?

ספורט טיפולי הינו תהליך בו משתמשים באמצעים שונים מתחום התנועה, המשחק והספורט כאשר המטרה היא לפצות על ליקויים מסוימים בתפקודים הגופניים והרגשיים (לא בהכרח לתקן...).

במהלך הילדות ושנות בית הספר היסודי, הצלחה בביצועים המוטוריים היא גורם מרכזי לצבירת ביטחון והצלחה בביצוע מיומנויות הנדרשות מאיתנו בחיי היום- יום, בלמידה, במשחקים ובתחרויות. פעולות כגון: גזירה ,ציור, העתקה, כתיבה, שרטוט, נגינה, ריצה, קפיצה, זריקה, תפיסה ובעיטה הן רק חלק מהמיומנויות הבסיסיות שנדרשות מהילדים במסגרת הגן או בית הספר.

דרך הספורט הטיפולי ודרך המוטוריקה ניתן לעבוד גם על ההתפתחות החברתית והרגשית של הילדים ועל תפקודי ההתנהגות והלמידה שלהם.

אצל רוב הילדים, התפתחות המיומנויות המוטוריות מתרחשת בקלות יחסית - תנועה ומשחק הם אלמנטים יסודיים בתהליך ההתפתחות והלמידה. התנועה היא צורך ראשוני לאדם והיא דרושה לפעילותו במשך כל חייו כדי להתקיים, להבין את סביבתו, להסתגל אליה, לשלוט בה וליצירת קשרים עם הזולת.

נתון חשוב: 20% מכלל אוכלוסיית הילדים בגילאים שבין 4 ל-11- יראו ליקויים מוטוריים בדרגות שונות.

הליקויים המוטוריים יכולים בקלות להפוך לקשיים רגשיים- תפקודיים. קושי רגשי זה יכול להתרחש בדרך הבאה: ילד כזה מראה הישגים מוטוריים נמוכים וחווה כישלונות חוזרים ונשנים. החוויה השלילית גורמת לחרדה והימנעות מפעילות גופנית – עובדה הגורמת לניסיון מועט בפעילות גופנית. חווית הגוף לא טובה, חולשה שרירית, כושר גופני ירוד- הפער בין הילד לילדים אחרים בני גילו – הולך וגדל , חווית הפער עלולה לייצר הערכה אישית נמוכה ודימוי עצמי שלילי.

 ילדים שיכולים ליהנות מספורט טיפולי הם אלו שנראה אצלם:

איחור בנוגע לשליטה באבני ההתפתחות הראשונים, כמו התהפכות, זחילה, ישיבה או הליכה.

קושי במיומנויות יסוד ואיכות תנועה נמוכה, כמו קפיצות, דילוגים, טיפוס, זריקה ותפיסה או בעיטות.

קושי במיומנויות הנגזרות ממוטוריקה עדינה, כמו לגזור, לצייר, להשחיל חרוזים או לכתוב.

קושי בתפקודים בסיסיים יום יומיים, כמו להתלבש, להתקלח, ללכת לנוחיות או לאכול.

קשיים בוויסות החושי. הצורך במגע חזק מהרגיל או הימנעות כללית ממגע, הצורך הקבוע בתנועה, חשש מכוח הכובד, מסורבלות כללית ודפוסי תנועה איטיים.

 הדגשים והמטרות בספורט הטיפולי הם שונים ומגוונים:

1. בראש ובראשונה- הנאה מפעילות גופנית.

2. שיפור והקניית מיומנויות יסוד כמו קפיצה, בעיטה או זריקה.

3. מציאת שיטות עוקפות ולפיצוי ולשיפור התפקודים.

4. למידת חוקים במשחק, חשיבות לגבולות ברורים ושיתוף פעולה קבוצתי.

5. שיפור, חיזוק ופיתוח הכושר הגופני.

6. הבניית מוטיבציה פנימית ולמידה שאין לוותר לאחר כישלון.

7. שיפור יכולות ההתמדה במשימות השונות.

8. חיזוק הביטחון העצמי ותחושת המסוגלות הפנימית.

חשוב לזכור: ההתמודדות עם ילד הסובל מליקויי תפקוד אינה רק במסגרת טיפולית - אלא גם בזמן השגרה בבית ובשעות הפנאי.

להלן מוצגות 10 דרכים להתמודדות עם ליקויים תפקודיים שונים הקשורים לקשיים הנמצאים במערכות התחושתיות והמוטוריות השונות. בעזרת דרכים אלו, ניתן יהיה לשפר את האווירה בבית, לתמוך בילד ולעזור לו לפתח ביטחון עצמי ותחושת מסוגלות לצד כלים להתמודדות.

1. הכלת הקושי וקבלת הקשיים. את האתגר הגדול ביותר ממלאים ההורים הנדרשים לקבל בהבנה את הקושי של הילד ולעיתים לעודד אותו לבצע את המטלות השונות למרות התנגדותו. הם נדרשים לגלות סבלנות כלפי דפוסי התנהגות הנראים על פני השטח כחוסר מוטיבציה או התנהגות לא ראויה. חשוב לזכור כי כל אלו אינם אלא דרכי הביטוי של הילד להביע תסכול הנובע ממאמצי ההתמודדות עם קושי לא מודע, והם אינם מבטאים חוסר אהבה או חוסר רצון להשתפר. בשום מצב אין לכעוס על הילד! הוא אינו אשם בטעות או בכישלון. לכן, יש לעודד אותו, לחבק אותו ולומר לו הרבה מילים טובות – כן, לעיתים זה כל מה שנדרש. למדו את הילד כיצד לקבל את הכישלון, לחשוב באופן לוגי ולראות מצבים ביחס הנכון ולא כאילו אין דרך מוצא או מילוט.

2. הגדלת החשיפה לפעילות גופנית חשובה בעיקר אצל ילדים שמתקשים בביצוע פעולות מוטוריות כאלו או אחרות. במקום לתת לילד לשבת על המחשב או לצפות בטלוויזיה, עדיף להציע לו לצאת לגן השעשועים או לעודד פעילות גופנית משותפת- משחקי כדור למשל, ריצה או הליכה משותפות ומשחקי תנועה וטיפוס.

3. מתן משימות למרות הקושי שהילד מגלה בתחומים שונים במהלך היום-יום, אין לחשוש להטיל עליו משימות לביצוע בבית, למשל: הרמת חפצים, דחיפה ו"לעשות סדר" באזורים שונים בבית. הכי מומלץ יהיה לבחור במטלות המשרתות את המטרה, ובכך הן יעודדו את הילד להשלים את שהוטל עליו.

4. תיווך בין הילד למציאות כאשר הילד סובל מקושי מסוים בתפקוד היום-יומי, ההורה מקבל את תפקיד המתווך. כאשר הילד מתבקש לבצע משימה, המתווך מתריע בפניו על הקושי (לא בבהלה כמובן) או מגדיר עבורו באמצעות מגע ומלל את האינטראקציה שמהווה את הקושי, המתווך מאפשר לילד להתמודד עם הסיטואציה באופן טוב ונעים יותר. מילת המפתח במקרה זה- הדרגה. חזרה שוב ושוב על הפעולה, כאשר בכל פעם משנים את דרגת הקושי.

5. תפקיד ההורה הוא אינו לעשות שיעורי בית (למרות הרצון העז לעזור ולתמוך בילד) ולא מתפקידו למלא את המשימות השונות עבור הילד. במקום ליווי הילד במהלך הכנת שיעורי הבית או מילוי המטלה ניתן לעזור לו באמצעות פירוק ההוראה או המשימה לפרטים קטנים, אשר יאפשרו השלמה מוצלחת של המטלה ומשם- תחושת הביטחון האישית תעלה.

6. רגישות יתר למגע הורים רבים לא מודעים לרגישות היתר של הילד במהלך היום-יום. וכך למשל- גרב הפוכה שבסך הכל התפר שבה בולט לצד הלא נכון, או למשל כפתורים בבגד, או בד מצמרר בספה או מחוספס בתיק בית הספר, כל אלה עלולים לגרום לאי שקט והפרעות ניכרות בריכוזו של הילד. במקרה כזה בו הילד סובל מרגישות יתר- יש להשתדל למנוע מהם מטרדים יום-יומיים מהסוג הזה, אין להכריח לעשות דברים שאינם מסוגלים לעמוד בהם.

7. תת-רגישות למגע המקרה ההפוך! בתת רגישות למגע- הילד כבר בגיל צעיר מנסה לאותת לצורך במגע מסיבי. למשל: חיבוקים חזקים, ליטופים ונגיעות תוך כדי משחק ואפילו נענוע עז של העריסה בעודו תינוק - יתאמתו כמעשה מרגיע וחיובי עבורו. במקרים קיצוניים, מומלץ ללטף את הילד גם באמצעות מברשות או סקוטש של הכלים ובכל מקרה- יש להיעזר בטיפול של מרפאה בעיסוק.

8. התנהגות היפראקטיבית- עודף פעילות. יש לשים לב במהלך היום-יום על הוצאת האנרגיה (גם בתוך הבית). אחד הפתרונות היעילים יהיו טרמפולינה שתעמוד בבית או בחצר הבית. תמיד מומלץ להצטרף לילד במשחקי קפיצה, טיפוס וריצה. בפעילות כזו- הקפידו לתת ליד הסבר בהיר לגבי הסכנה הטמונה בכל משחק. ילדים מסוג זה אינם תמיד מרגישים את הגבולות באופן טבעי.

9. הפיכת הרעש לגורם חיובי במקרה והילד סובל מרגישות לרעש (ואין בעיה לאחר בדיקת שמיעה). יש לתווך בין הילד לרעשים הנשמעים בתוך הבית. למשל, הגברת עוצמת השמע של הטלוויזיה באופן הדרגת (להעלות ולהוריד). כמובן- יש להזהיר את הילד מבעוד מועד על השינוי. באופן זה תוכלו לסגל לילד הרגלי שמע מווסתים, לצד שיפור הדרגתי.

10. הפרדת היום והלילה (מבחינת ראיה) ילדים הסובלים מרגישות יתר לאור יגלו חרדה או חוסר קשב וריכוז מופגנים בנוכחות מקור אור לא רצוי. למשל במקרה של פלורוסנט מהבהב או תאורה צבעונית או מקור אור חיצוני ומטריד. יש לנסות ולהרחיק את מקור ההפרעה מסביבת הילד ולגלות הבנה ואמפטיה במפגש עם מקור דומה מחוץ לסביבת הבית. במקרה ההפוך, כאשר יגלה הילד חרדה מפני חשיכה- מומלץ מאוד להוסיף לו מקור אור או תאורה אלטרנטיבי במיקום אסטרטגי בחדר (ליד המיטה למשל)..

הכי חשוב: ילדים זקוקים תמיד לאהבה ולתמיכה ללא תנאים. תגובת ההורים לפעולות שונות היא זו שתעזור ותשפיע על הילד להתגבר ולהתמודד עם כישלונות שונים ולהמשיך. ללא עידוד, או עם נתינת תחושת ייאוש מהילד- הוא ירגיש בכך והדבר יפגום בהתקדמותו ובביטחונו.

יש לזכור! על מנת להביא למימוש מלוא הפוטנציאל- הילד חייב להביע אמונה בעצמו. האמונה תושג רק לאחר שנאמין בו ונקבל אותו בדיוק כמו שהוא.