אני והאחר - קבלת הזולת כבסיס לצמיחה משותפת 

לכל אחד מאיתנו נוח לראות את צרכיו, הרגליו ודעותיו כדבר הנכון והאמיתי. אך מסתבר כי דווקא מה ששונה מאיתנו עשוי להעשיר ולגוון את עולמינו ואף יותר מכך, להעצים את קיום העצמי שלנו.

אם רק נשכיל להבין זאת ולקבל את השונות של כל אחד מאיתנו, דווקא במגרש הביתי שלנו, נוכל לרומם, לזכך ולהעצים את עצמינו, את זולתינו ואת הקשר המשותף וההדדי, בין אדם לחבירו- בין בני הזוג .   תוך כדי קיום רצון הבורא יתברך לכבד ולהעריך את ברואיו יצירי כפיו, כשאנו מקיימים גם את תפקידינו - בין אדם למקום.

בעולם הפוסט מודרני אנשים מרבים להשתמש בביטוי ה"אחר" כאשר הכוונה היא לזולת שהוא איננו אני, זה השונה ממני.                                                                                                                         לכאורה הדבר הכי פשוט וקל הוא לבחור לא להכיר באחר, ובמקרים מסויימים אף להתעלם ממנו,  משמע הדבר לברוח מההתמודדות איתו, כאשר הוא כאילו מאיים עלינו. אך בבואינו לבחון את פני הדברים נמצא כי הרווח אינו רק שלו אלא גם שלנו... ואין זה מפתיע .

המפגש של "האני" עם "האחר" יוצר מצב חדש, הדורש מהאדם לצאת כביכול מעצמו למציאות אחרת, כאשר בעצם באותה המציאות הוא פוגש מולו את האחר – זולתו, כאתגר שעליו להתמודד איתו ולקבלו, והרי אותו זולת אף הוא שומע, רואה, מרגיש וחושב בדיוק כמוני, אך בדרך אחרת יחודית משלו.                                                                                                                                 אותו האחר הנקרא "שונה", על השונות שבו מן האני שבי, גם כאשר ננסה ליצור השוואה בין השניים השוני וההבדל בינהם יהיה ניכר. המציאות אינה משתנה, לעומת ההסתכלות שלנו שיכולה להשתנות.

נוכל למצוא עצמינו נשכרים מזולתינו על אף השוני ביננו, כאשר לא נפתח במנוסה כבורחים מפני "אויב", אלא בעת שנפנים להבין בעצם קיומו בתודעתינו, רק במצב הזה כשהוא קיים עבורינו, לא נפתח את אותה חרדה שתגרום לנו למנוסה מפניו, ובעצם נהפוך אותו לפרטנר וביחסי הגומלין ביננו גם נרחיב דעתינו.

 בין אם אנו מסכימים לדעותיו או לחלקן, או איננו מסכימים עימו כלל, כי אין הכרח להזדהות עם דעותיו, אלא רק לקבלן כחלק ממנו. מכך יוצא שאותו מקום אשר אנו מפנים עבורו ומאפשרים לו להתקיים, זה בדיוק אותו המקום בו חיזקנו את הבחירה בעצמינו, הדגשנו את מי שאנחנו, כי ליד אותו הזולת השונה מאיתנו, האני שלנו עומד איתן אף הוא ומתעצם, והרי לנו שניים שונים שיצאו נשכרים זה מזה.

 לעומת זאת כאשר אדם מותיר רק את ה"אני" העצמי שלו, ואינו מאפשר לדעת זולתו להתקיים לצידו,  הוא נותר כעני... ובודד, דל בהעשרת עצמו,  וחסר נוכחות בולטת, כי בעצם מה שבאמת מבליט את נוכחותינ,ו זאת דווקא אותה הנוכחות לצידו של האחר השונה מאיתנו,  דווקא הוא זה המחזק שבעתיים את הבחירה שלי להיות יחודי יותר מאשר במצב זהה לחלוטין.

על אותה הדרך ניתן לראות את קיומינו כיהודים, לעומת האחרים שהם אומות העולם, אנו בולטים ביחודיות שלנו כעם יחודי ומיוחד, ודווקא השונות היא זאת המעצימה את המיוחד בנו. אנחנו נקראים העם הנבחר, על בחירתינו היחודית בתורת ישראל, אשר באופן שונה מאיתנו לא בחרו בה כל אומות העולם .                                                                                                                                          ישנן הרבה הזדמנויות גם במהלך החיים בהן ניתן לפגוש מציאות של אני ואחר לצידו כגון: חברים, מקום העבודה,בבית הכנסת, בבית הספר, ועוד.                                                                                                                                    בדרך כלל נוכל להבחין שאנו מרוויחים מכך, כאשר היחיד מאפשר את בנתינת המקום לאחר השונה ממנו, וכך גם הוא מתקיים, כי היחיד אינו יכול להתקיים בפני עצמו.

 ניתן לראות זאת בין בני הזוג, כאשר אחד מנסה לשנות את זולתו שיתאים להיות כמוהו, ואינו מקבלו כעצמאי לצידו, לא זו בלבד שהוא מאבד את טעם היחודיות של כל אחד מהם בנפרד, גם נוצר פתח לחזית של התנגדות מהצד של זה שלא מקבלים אותו ומנסים לשנותו, ובכך נוצר קונפליקט בינהם... ועוד מריבה יוצאת לדרך.

 שתי סיבות שכדאי לנו להכיר באחר זולתינו:                                                                                                 1. בהתייחסותינו לאותו האחר בהערכה הוא מאפשר לנו להגדיר את עצמינו בעוצמת יתר, ובעת הצורך של כל אחד מבני הזוג לקבל מקום ולהנכיח את קיומו בתוך הזוגיות המשותפת.                          2. הצד השני לא ירגיש מאויים וצורך להציב התנגדויות מכשילות, כדי להגן על עצמאותו כאשר הוא בטוח בקיומו העצמי .

המקום האופטימאלי  כהזדמנות להרויח, שבה האדם יכול לצאת מהאני לקראת המפגש עם הזולת הוא בנישואין, עם בן/בת הזוג . דווקא במקום בו אנו מרגישים הכי "אני" – הכי נוח, טבעי, חופשי ומשוחרר, בטריטוריה הבטוחה הזאת נוכל לפגוש יותר מכל במציאות האחר, במלוא העוצמה.

אותו המקום בין בני הזוג בו השותפות בדרך כלל, מקובלת ומוחלטת ונהוגה בכל רובדיה, החל מקניית מוצרים לבית, דרך גידול וחינוך הילדים, ועד למהות העמוקה והרגשית , שהיא הקשר הזוגי האינטימי.

 בהזדמנות זו יוכלו האיש והאשה לצאת מן המיצר האישי של האני העצמי של כל אחד מהם, למרחב הבין אישי של האחר – הזולת- בן או בת הזוג . זאת אומנם משימה לא פשוטה , אך בהחלט אפשרית!                                                                                                                               זה גם אותו מקום אידיאלי לקבלת האחר שהוא בין איש לאשה, ועליו נאמר: "זכו- שכינה בינהם", "לא זכו- אש אוכלתם" -  היכולת להכיר בשונות ובאחרות , לכתחילה נותנת אולי הרגשה של איום מוחלט, ועל כן גם עלולה להיות מושא להשמדה מוחלטת.                                                                           "זכו", במקום שבו דיאלוג יכול להתקיים ממקום בשל ובוגר, וה"אויב" הוא כבר אויב מסוג אחר לחלוטין, "לא זכו" כאשר הבגרות הנפשית אינה מספקת, הדיאלוג בינהם יתנוון, ויפנה במהירות הבזק להאשמות הדדיות ולתוקפנות מילולית.                                                                                                                         שכינה שורה בינהם ומחברת בינהם, כאשר נבנתה אותה הבשלות הנפשית, שהיא מובילה לדיאלוג האידיאלי בין בני הזוג, זה בעצם הראייה הנוכחת יותר של האחרות , וכתורמת רבות לשיפור ההידברות.                                                                                                                                 והידברות יצירתית זו, מאפשרת לנו לגלות את היסודות המשותפים לנו כיצורים חברתיים, כמו קיומינו האנושי המשותף, ובהכרה בזולת למרות השונה שבכל אחד מאיתנו, נצליח ונמצא את המשותף המחבר. וכאשר אנו חווים את האחר כחלק מאיתנו ע"י אותו חיבור, ובו זמנית מכירים בקיומו הנפרד והנבדל מאיתנו, במציאות שנוצרה נוצר גם גשר המגשר בין בני הזוג, המסייע  בהתמודדות החיים לשמור על מתינות ולהגן על הזוגיות גם במצבים בהם קיימים פערים בדעות בין בני הזוג .  הקושי עובר בשלום ובביטחה מבלי לסכן את הזוגיות בחדירת גורמים הרסניים .

ובשאיפה למטרה זו וכחלק עיקרי בתוך הזוגיות עם בן/בת הזוג האחר שאנו חולקים את חיינו במשותף. על מנת להביא למפגש פורה, יעיל והדדי, עלינו לפתח באופן נרכש ומודע , כישורי הקשבה ודיבור לצורך הבנת הזולת ורגישות לצרכיו, 

חשוב להבין יותר מכל ,כי כאשר אנו מקבלים את האחר זולתינו , עלינו לקבלו כמו שהוא, "כפי שבראו אלוקים" בספר בראשית (פר' א' פס' כ"ו כ"ז) מופיע המקור למושג "צלם אלוקים" ועל האדם נאמר חביב האדם שנברא בצלמו, והר' סולובייצ'יק ( בספרו "איש האמונה הבודד") מרחיב על כך ואומר כי מתוך כבוד האלוקים נגזר גם כבוד האדם. להעריך ולקבל את האדם באשר הוא אדם מבלי לרצות לשנות אותו, או בנסיון  להתאימו לדפוס מסויים כתנאי לקבלתו.                                                                     וממשיך ואומר: "ותחסרהו מעט מאלוקים... כבוד והדר תעטרהו"(תהילים ח') את המעט החסר באדם , ניתן להשלים רק בכבדו את הזולת, שגם הוא נברא בצלם אלוקים, לכן נאמר "כבוד והדר תעטרהו" בכך שאנו מכבדים את נוכחות בן/בת הזוג וגם כאשר הוא שונה מאיתנו.                                                                                                                                                          זאת בדיוק אותה ההזדמנות שאל לנו להחמיצה, שעל ידי זה אנו מעטרים את המעט שהקב"ה הותיר לנו כזכות בקיום מצוות בין אדם לחברו.                                                                                                                     

אצל חז"ל הפך כבוד האדם לערך של כבוד הבריות שעליו מבוססות מצוות רבות . כאשר איננו מאפשרים ל"אחר" להתקיים בעולמו של ה' יתברך, הרי שאנו מחסרים מעולמו של מי שיצר אותנו, ומרצונו לבטא את כבודו בעולם.  כך שגם בסיטואציה המוסרית אנו חייבים לצאת ממקומינו כדי להגיע למקומו של הזולת, זהו סודו של "ואהבת לרעך כמוך" - אנחנו עוזבים את ה"ך" של ה"כמוך"  המציינת את האני, כדי להגיע "לרעך", אנו מכירים בייחודו של הזולת ואולם אנו חייבים גם להכיר בזכותי לשמור על יחודי . (פעמים רבות הדיבור על האחר נעשה מתוך שיכחת האני) כשכל אחד כבודו במקומו מונח .                                                                                             

כולנו מגיעים מתרבויות שונות וממקומות שונים, לפיכך קיימים הבדלי תרבות בין עם לעם , ומנהגים שונים בין קהילה אחת לאחרת.                                                                                                       גם שני בני הזוג נולדים וגדלים כל אחד בביתו. אף אצלם תיתכן האפשרות כי לכל בית תרבות מיוחדת משלו, משהו יחודי ששייך רק לאותה משפחה בה כל אחד מהם גדל, ושאינו נמצא במקום אחר אלא בביתו. גם השפה ששניהם מדברים גם היא אינה בהכרח אותה שפה, על אף שהיא נשמעת אותו דבר, וחוברה מאותן אותיות שהפכו לאותן הברות כתובות, לפיכך יתכן שינוי משמעותי בכוונת הדברים שנאמרו, וכפי שנתבארו בכל בית.                                                               

דומה הדבר לשניים העומדים ניצבים על פיסגת ההר ומשקיפים לנוף הנפלא... ושניהם רואים את פלאי הבריאה... ואומרים : "מה רבו מעשיך ה'..." האחד רואה דרך עיניים כחולות , והשני רואה דרך עיניים חומות, ניתן לשער כי שניהם רואים ומתפעלים מאותו הנוף באופן אחיד. אך כאשר הם יתחילו לשוחח בינהם, ואף ישתפו אחד את השני במראה הנוף כפי שכל אחד רואה מבעד עיניו, וכפי שכל אחד מהם חווה ברגשותיו,  הם יגלו כי לכל אחד נקודת מבט משלו.                                                                                                                                           וכאשר ימזגו צבע בצבע, וכל אחד מהם יספר לזולתו על משהו אחר ויחודי שבלט לעינו בהביטם אל  אותו הנוף, שניהם יקבלו "צבעוניות חדשה" שנוצרה מתוך המבט האחד של ה"אני", ומבטו השני של "האחר". יוצא מכך שמשיתוף זה בינהם ובקבלם אחד את תאורו של השני שניהם יצאו נשכרים, דווקא באמצעות ההתמזגות של שני מקורות המבט השונה מצב זה נוצר רק כאשר כל אחד מהם  איפשר מקום למבט שלזולתו.                                                                                                                                                 גם אם שניהם הגיעו לאותו מקום, הרי שכל אחד מהם הגיע במסלול אחר ושונה מזולתו, וראה בדרכו "נופים אחרים".

לכן  אדם הפועל רק מתוך "עצמו", ורואה בעיניים הסובייקטיביות שלו, ורק דרך צבע העיניים הבלעדי שלו, מצמצם בכך אפשרות נוספת כאשר הוא אינו מתייחס לכך שישנה עוד צורת הסתכלות , של המבט ה"אחר" המגיע אף הוא לאותו מקום אך ממקור של צבע שונה ממנו.

לעומת זאת כשיש מקום גם לאני וגם לאחר זולתי, מתרחב נוף הבריאה בעולמו של הבורא, והמשתקף דרך העיניים של שניהם גם יחד. אותה השתקפות, כמוה כהזדמנות נפלאה להתרחבות וצמיחה האישית של שני בני הזוג, וזאת בעודם מכבדים ומאפשרים קיום אחר לצידם.

 לפיכך השוני בבן/בת הזוג כמוהו כמקור והזדמנות לצמיחה והעצמת המיוחד שבכל אחד מאיתנו. בסופו של דבר קבלת האחר כחבר משתלמת יותר.