הקודש - מושג היסוד של קבלת הרב קוק
הקדמה:
בפתיחת אורות הקודש מציין הרב הנזיר שלאחר עיון רב הוא הצליח למצוא את היסוד הראשון של שיטתו הרוחנית של הרב קוק והוא: "הקודש".
" הרביתי להגות בדברי קדשו ולהעמיק בהם ונמצאו יסודי השיטה האלוהית במערכת חכמת הקודש"1.
הנזיר הושפע עמוקות מחווית הקדושה ומנוכחותה הרוחנית העליונה של הרב אך הוא הסתפק בשאלה אם יש לרב שיטה בקבלה או שמא מדובר רק בהשראה רוחנית:
"קדושה יש כאן אצלו, רוח, השפעה סגולית. האם יש גם תורת הרב? תוכן לימודי מסוים? מה, שיטה. . . והתשובה, כן ודאי"2.
חווית ההתקרבות הכללית לא הספיקה לנזיר והוא שאל את עצמו האם יש אצל הרב קוק שיטה רוחנית שניתן לבארה באופן לימודי?
חיפושו של הנזיר כולל חיפוש אחר שיטה פילוסופית אך יותר מכך הוא מעוניין בתפיסת הקבלה של הרב קוק?
"הקודש שערכו אינו נמצא בלכסיקון הפילוסופי שחושבים שמקומו אינו אלא בדת הוא עצם חוכמת הקודש"3.
כלומר מושג היסוד של שיטת הרב אינו מצוי בתחום הפילוסופיה אלא הוא מציאות רוחנית המתגלה בעולם:
"הוא עצם חכמת הקודש המתגלה בקדושה המתפשטת בכל העולם"4.
ישנה חשיבות רבה ל"מושכל הראשון" של כל שיטה. שימושו של הנזיר בזוהר כמקור לשיטת הרב מעיד כאלף עדים על שיטת הרב קוק כתורה קבלית כלומר כתורה שמקורותיה העיקריים באים מתורת הסוד,
וכדי להבינה ולהסבירה עלינו להזדקק לחשיבה ומונחים קבליים.
ממשיך הרב הנזיר ומבאר:
"בראש מערכת הקודש, דבר הזוהר:
"קודש מילה בגרמיה הוא. . מאי קודש? שלימותא דכלא דאיקרי חכמה עילאה. ואף על גב דאיהו סטר טמירא, ואיקרי קודש, מתמן אתפשט פשיטו לתתא, ואיקרי קדושה. "5
(תרגום: קודש מילה בפני עצמה היא. מהו הקודש? שלימות של הכול הנקראית חכמה עליונה ואף על גב שהוא צד הנסתר ונקרא קודש, הוא מתפשט לפנינו למטה ונקרא קדושה).
קטע זוהר זה המופיע בזוהר לפרשת אחרי מות משמש כפתיחה לאורות הקודש חלק ב'. הוא משמש לרב הנזיר כבסיס להצגת שיטת הרב קוק.
חלק ב' של אורות הקודש עוסק בפרשנות ותרגום של הקבלה עצמה. מבחינה זו ניתן לומר שאורות הקודש חלק ב' הוא ספר קבלה לכל דבר והוא עוסק ב"עולמות". מושג היסוד של קבלת הרב קוק הוא "הקודש".
הקודש:
ובכן מהו "הקודש"?
"הקודש העצמי הוא החכמה, ההכרה לבדה, . . החכמה ברוממות קודשה היא למעלה מהחירות. "6
בעקבות הזוהר הרב קוק מקשר את הקודש לספירת החכמה, ומוסיף שהיא "הכרה".
בספרות חב"ד מוסבר שהחכמה היא תובנה המופיעה "כברק המבליח". היא הארה פתאומית הבאה אל מוחו של האדם. היא נמשכת מה"אין" כלומר מספירת הכתר והיא נעלמת מיד אחר הופעתה. רישום נשאר בתודעה ובאמצעותו מפתחת הבינה את פיתוחיה. החכמה היא "יש מאין" והבינה היא "יש מיש".
החכמה נקראית "נקודה" כי היא בעלת אנרגיה מאוחדת. אדם שחווה את הארת החכמה נמצא באותה שעה בחוויה אחדותית. הופעה של אחדות צריכה למצוא מצע אחדותי בנפש האדם. נקודת החכמה שבנפש האדם יכולה לקבל שפע מנקודת האחדות שבבריאה כלומר מ"השכל שבכל דבר"7, או מ"הנקודה הפנימית" של כל דבר. ספירת החכמה היא האינטואיציה שבה יכול האדם להשיג ברגע קט תמצית של תובנות מהותיות. עד כאן בתחום הנפש האישית הפרטית של האדם.
רובד זה מקביל(קבלה גם מלשון הקבלה) לתחום האונטולוגיה (תורת היש) או בלשון המקובלים ל"עולמות".
קיימת הקבלה בין כוחות הנפש לעולמות:
אצילות- חכמה
בריאה- בינה
יצירה- ששת הספירות של ו"ו קצוות.
עשייה- מלכות
עתה אנו מבינים:
הקודש הוא עולם האצילות האלוקי. הוא האלוקות שמופיעה לעולמינו עולם ה"שית אלפי שני", כלומר ששת אלפי שנות הבחירה.
עולם זה עומד כ"עצם" של העולם ולכן מגדיר הרב את הקודש כ"עצמי".
זהו מונח אופייני ושכיח בתורת חב"ד שם העצם קרוי גם "ראשית היש", וכמו גם בפילוסופיה הכללית- "עצם הדבר"8.
התורה היא תובנת האחדות והאחדות עצמה. העצם של העולם הוא ההכרה האלוקית שהכל מתקיים בתוכה. העולם כלול בנקודת שורשו. נקודה זו המוגדרת ברמב"ם כאחדות "שכל, משכיל, ומושכל" הוא חיבור המציאות כולה הגופנית והרוחנית באחדות אחת. היא מוגדרת בספר התניא כחכמה דאצילות כלומר התבוניות המאוחדת של היקום הרוחני והגשמי כאחד. החכמה דאצילות היא העצם שבעצם או המהות שבמהות, אך בעצם ישנם מימדים(ספירות ) נוספים חסד גבורה תפארת וכו'. כל עשרת הספירות של האצילות הם ה"עצם".
רובד זה אינו ניתן לתפיסה שכלית רגילה. התפיסה השכלית המדעית רציונלית הנקראית בינה אינה יכולה לכלול את המהותיות של האינטואיציה.
זו הסיבה שהנזיר מציין שכתשובת הרב קוק לשאלה "מהו הקודש" הוא ענה כך:
"כשנשאל הרב בראשית עריכת מאמר הקודש, מה גדר הקודש, והתשובה היתה המתגלה מתוך התורה שהוא הרצון העליון. והרגשתי, שרבינו נתן לא כל גדר לקודש , לעומק מהותו קודש הקדשים, כי אם הקודש המתגלה בקדושה".
מהות המציאות אינה נתפסת באופן שכלי אלא בראיה רוחנית "בהסתכלות רוחנית".
"הקודש הכללי הצפוי באור שמח"9
למדרגה זו כינויים נוספים אצל הרב והוא משתמש בהם באופן חופשי בקטעים שונים. :
"מקור החיים"10- המקביל לדרגת "חיה" שהיא החכמה, "אבא"11, "אספקלריא המאירה", "הישות המוחלטה" ועוד כינויים רבים.
יחודה של מדרגה זו הוא בכך שאינה משווה את ערכיה הפנימיים למגבלות העולם כי היא בבחינת "אור מקיף". היא אינה מצמצמת את עצמה לכלי הקבלה של העולם אלא שרויה בתוך עצמה "מעל" העולם.
על הבינה נאמר "דינים מתערים מינה" והיא מתחשבת בהגבלות המציאות ולכן היא הארה קטנה יותר בבחינת "אור פנימי" שיכול להכנס אל "תוך" העולם. 12
הקודש כאן מקביל לחכמה דאצילות אך בבינה דאצילות יש כבר הגבלה. 13
אחדותה של חכמה דאצילות יוצרת תפיסה מיוחדת של המציאות:
"כל ההויה כלולה היא בנקודה אחת, בנקודה אחת ממש. מה שאינו ניתן לציור השכל כלל אלא באובנתא דליבא רזית". 14
יש אם כן התאמה בין ההכרה הקבלית למימד הסודי של העולם. צורת חשיבה מיוחדת- החשיבה הקבלית אמונית , ה"צפיה" רק היא יכולה לתפוס את המימד הזה. חשיבה כזו היא שונה מהחשיבה השכלית הרגילה. היא חשיבה מיסטית "רזית".
גישה כזו הרואה קשר בין הכרה רזית לקודש היא קבלה פילוסופית. אכן קבלת הרב קוק היא מאוד הכרתית עיונית ומלאת קדושה עליונה.
הקודש חידוש או פרשנות קבלית רגילה
בתפיסת הקבלית של הרב מקופלים כמה חידושים. החידוש מתבטא בראש ובראשונה בתרגום מונחי הקבלה לשפה הכרתית , אך בנוסף יש כאן חידוש בצורת ההסברה, בשיריות שלה ובאחדות הרוחנית שהיא משרה על לומדיה. קבלת הרב קוק אינה רק תרגום אלא היא כוללת תפיסת מציאות ותפיסת אלוקות מיוחדת במינה. כלומר יש בפרשנות של הרב קוק לתורת הסוד התפתחות וחידוש. מודעות זו לחידוש שבדברי הרב בולטת בהקדמת הנזיר . אך לא פעם הוא טוען שבחלקים ידועים שלה אין כל חידוש.
מושג היסוד של קבלת הרב קוק "הקודש" מתאר את עיקר חידושו של הרב קוק- האחדות.
העדר האפשרות להבין את הקודש אם לא ב"אובנתא דליבא" משקף את הגותו של הרב קוק.
זוהי הגות בעלת ערך פילוסופי רב אך עיקרה בהכרות הבאות מחוויותיו ותובנותיו של הרב קוק כמקובל וצדיק.
אי החידוש שבהעמדת הקודש במרכז מנוסח על ידי הרב הנזיר בבהירות:
"היסודות לחמשה המאמרות בעצמם, לא חדשים המה. . . הקודש כל הספרים מלאים ממנו"15.
למרות שכפי שטוען הנזיר יש מקורות ל"קודש". צורת ההסברה שלהם כוללת את המאפיינים הרוחניים והפילוסופיים של שיטת הרב קוק אך למרות שיש לדברים מקורות הם מקבלים לדעת הנזיר צורה מיוחדת בהסברה של הרב קוק:
"אמנם אם כל יסוד בפני עצמו כבר היה לעולמים, הרי כולם יחד כשיטה אלוהית שלמה ומובעת היא ממקור מעין נשמת חיים, של הרב זצ"ל כגילוי חזון, מנפלאות תמים דעים, אלוהי הראשונים והאחרונים".
כלומר יש מקורות אך הם מקבלים חידוש בעוברם דרך אישיותו של הרב. למרות זאת נראה מדבריו שגודל החידוש תלוי בנושא המדובר. ישנם נושאים מחודשים מאוד וישנם מחודשים במקצת.
הקודש אצילות ובי"ע.
עד כאן ביארנו את הקודש כעולם האצילות16. תיאורו של הרב קוק את ה"קודש" כעולם האצילות אין בו חידוש פרשני.
עצם ההתמקדות בעולם האצילות כ"עצם" ההויה וכמהות המציאות הוא רעיון הבסיסי של תורת האר"י והוא גם החוויה האמונית הרזית הבסיסית.
ספר עץ חיים מתמקד באורות של פרצופי עולם האצילות ההם הם "הקודש".
האר"י . הוא ממעט לדבר על "אדם קדמון" הקודם לאצילות וממעט לדבר על בי"ע שאחר האצילות. בניגוד לו , אחד מחידושיו של הרב הוא בכך שאינו מתמקד באצילות אלא בהורדת הדברים לגילויים בבי"ע כלומר בעש"ן-עולם שנה נפש- אדם זמן ומקום. כך קבלתו מקבלת סגנון אימננטי ורך. .
כלומר: אנו טוענים שחידושו המרכזי אינו דווקא במושג "הקודש" . עיקר חידושו של הרב הוא במושג השני של קבלתו, החיות האלוקית כלומר אור הממלא כל עלמין או בלשון אחרת ה"בי"ע".
זו ההגדרה בשפת הקבלה. בלשון פילוסופית היינו אומרים שעיקר חידושו של הרב הוא באימננטיות של שיטתו. זו שיטה הרואה את המציאות באופן אופטימי ומלא. צדדי המציאות החיוביים הם עיקר המציאות, והשליליים הם רק צילה המוחלש של ההטבה. האלוקות אינה רק מלמעלה ומבחוץ אלא היא בתוך העולם והיא מצויה בתוך שאיפותיהם של בני האנוש בכל התנועות החברתיות והלאומיות.
בנוסף ניתן לציין את הסגנון השירי ואופן ההסתכלות שהם חידושים בפני עצמם. הסגנון הינו חידוש בכלים חיצוניים ובכלי המבע, וההסתכלות היא חידוש בהבנת הקבלה. . . חידוש באורות ובעצם התובנות.
לדעתינו הרב הוא בעיקר פרשן קבלה. רבים מפירושיו תואמים את ההבנה הקלאסית של הקבלה . הדברים נכונים הן בזוית החבדי"ת והן בזוית הרמחלי"ת17. הרב קוק מציין את שני השיטות האלו כשיטות מרכזיות בעולמו הקבלי. יש להסתייג ולציין שלא פעם מהווה הפרשנות של הרב קוק חידוש והיא יוצרת תפיסות חדשות או מפתחת תפיסות קיימות וצועדת אל מעבר להן. טענה זו זקוקה להוכחות רבות ובעזרת השם עוד חזון למועד.
כמה מאפייניים של חכמת הקודש:
לדעת הנזיר הקודש הוא מושג חלקי בתוך תורה שלמה והיא "חכמת הקודש" :
"יסודי השיטה האלוהית במערכת חכמת הקודש:
הקודש הכללי, החיות העולמית, האחדות הכוללת, הטוב הכללי, התעלות העולם".
חכמת הקודש היא חכמת האמת היהודית. ייחודה בזה שהיא אינה רק מתארת את המציאות כפי שעושות חוכמות החול אלא היא מושכת את לומדיה אל שיגובה ופועלת בקרבם:
"להמשיך את המהות העצמית של ההוגה בהן אל ערכן". 18
זו אם כן חכמה הפונה אל מהות האדם ובזה היא שונה מכל חכמה אחרת ומתעלה מעבר לכולן.
העיסוק בחכמת הקודש משנה את תפיסת המציאות של האדם. כי:
"כל מה שמתגלה בתור עולם והויה הוא רק צל קלוש לגבי הישות הטהורה והאדירה שבמקור האלוקי"19.
כלומר העולם נתפס כעולם הצללים המבטא באופן קלוש את הממשות של האידיאות של האלוקות.
חכמה זו משפיעה על נטית האדם לטוב20
"טוב חכמת הקודש- חכמת הקודש בטהרה ובאמיתתה , כשהיא מתגלה בעולם היא מחיה את הכל. היא אינה צוררת שום מדע ושום גודל. . רק היא מעטרת את הכל בשאיפת צדקה, בטובה וענוונותה. . "
כלומר: חכמת הקודש מיועדת להחיות את הרצונות באור אלוקי ולהעניק לדברים מימד של טוב מוסרי וצודק.
היא משפיעה גם על חיפושו של האדם אחר האמת21:
"כל מה שהאמת היא יותר גבוהה היא יותר פשוטה. ויותר נחוצה לכל".
האמת של חכמת הקודש נדרשת מכל אדם בשל פשטותה ועמקותה.
חכמת האמת משפיעה גם על הצורך להבין את העולם באופן נסתר22. זהו כמובן חידוש.
תפיסתו של הרב את החיפוש אחר האמת כנובע מאיכותה האחדותית של המציאות הופך את הרוחניות לטבעית. היא אינה מנוגדת לטבע האדם אלא היא נובעת ממנו באופן טבעי. 23
הגילויים של תורת הסוד בזמנינו זמן הגאולה, יוצרים בעם ישראל הכנה ורצון לספיגת תובנות סודיות ולכן:
"אי אפשר עוד להסביר אמונה פשוטה לאנשים בינוניים כי אם על פי הרחבת הצעת רזי עליון"24
גילוי הסודות הופך לצורך השעה. התמקדותו של הרב בגילוי רזים היא מקור יחסו החיובי לציונות. תפיסת הציונות כחלק מגילוי משיחי נובעת מתפיסתו בתורת הסוד. רעיונותיו על טבעה של כנסת ישראל המפותחים בספר "אורות" הם חלק מרכזי מגילוי הרזים שבו הוא עוסק.
האוניברסליות של הרב קוק משפיעה גם על יחסו החיובי למדע. מבחינה זו הוא ממשיך את הרמב"ם.
התקרבות האנושות לסוד משפיעה גם על המדע. תובנותיו של המדע מתקרבות לתובנות הסוד, וזהו האיחוד של "מעשה בראשית ומעשה מרכבה"25.
תפיסתו של הרב את הגותו העצמית כתורת סוד גרמה לו לראות חשיבות בהבדלת תובנותיו מהגות פילוסופית רגילה. לפי השקפת הרב תורת הסוד מגיעה לרבדים שהפילוסופיה אינה מגיעה אליהם. הפילוסופיה נושאת בקרבה "פירוד מהותי" וכיון שאינה יכולה לצייר ולהסביר את האחדות היא:
" תישאר תמיד הגיון אריסטוקרטי מיוחד ליחידים שבבני אדם"26.
כלומר היא מתאימה לחשיבה ולאורח החיים של היחידים בעלי הנטיות וההכשרה הפילוסופית.
הסודיות לעומת זאת מתאימה לכל סוגי האנשים והעולמות:
" היא בטבעה חודרת בכל התהומות של כל המחשבות ושל כל הרגשות. . היא מכרת את האיחוד שיש בכל מצוי. . "27.
לכן תורת הסוד היא:
"נשמת האמונה" ו"נשמת התורה". 28
לכן הוצאת היסוד המיסטי מהחיים הדתיים היא עקירה של נשמת הדת.
הקודש כולל בתוכו את אחדות הניגודים. כל תחומי החיים נמצאים באצילות באחדות:
"האחדות המפולשת של הרז כוללת את כל היצירות. כל תנאי המחשבה והרגש , כל אופני השירה וההרצאה, כל נטיות החיים, כל השאיפות וכל התקוות. . . " 29
החשיבה האחדותית היא נשמת הסוד. הרב קוק משרטט בפנינו כיוונים לתפיסה אחרת של המציאות בכמה תחומים נוספים:
א- שלום הדיעות:
כל תחום שיש בו ידיעות והכרות מסוימות נותן רושם מסוים על המציאות. רושם זה מאיר את סביבתו התרבותית אך מטיל צל על תחומים אחרים . כל התפיסות הנוגדות מתאחדות בחשיבה הסודית. כל אלה נתפסות כחלק ממכלול הגילויים של האלוקות. הספירות של עולם האצילות הן מנוגדות. חסד מנוגד לגבורה וכדו'. המציאות היא ענף של השורש האצילי, ולכן ניתן להתרגל לתפיסה של "שלום הדיעות"30. בתפיסה כזו יש להבדיל בין רעיון לרעיון כדי לשמור על יחודו וקיומו הפרטי, אך ברמה הכללית והפנימית יותר כל הניגודים מתאחדים באלוקות. 31
ההגעה לתפיסה אחדותית זו היא חלק חשוב בעבודת הצדיקים שהם "מעלי עולמות", 32 והיא חלק מבשורתו הגאולית משיחית של הרב קוק:
ב- תפיסת ההווה כתקופה של גילוי רזים וגאולה:
"עבודת מעלי העולמים היא עבודת משיח, להבאת גאולה לכל. אם היה דבר אחד בכל המציאות יוצא מכלל שאיפת טובם כבר היו יורדים לכלל מבררי בירורים. "33
הבירור הוא ההפרדה בין טוב לרע שבכל עולם , והעלאת העלמות היא מציאת הקשרים המאחדים את העולם ומוצאים את קישורם ל"קודש" המאוחד.
הצדיק:
" לוקח מכל מחשבה בין שהיא שלו, בין שהיא של אחרים את גרעינה הנצחי, ההגיוני הטוב, הנובע ממעמקי החכמה". 34
עיסוק זה מאפשר לכל מפגש להיות מפגש מעלה:
"והולך ומתעלה על ידן והן מתעלות בו. איזהו חכם הלומד מכל אדם, בלא שיור כלל". 35
בהסתכלות הפנימית:
"אין שום מחשבה בטלה בעולם כלל"36
"אין לך דבר שאין לו מקום כי כולן ממקור החכמה הן יוצאות. "
ישאל השואל: הרי ישנן מחשבות ותנועות שליליות? הרב טוען ש:
"אם ישנן מחשבות של דופי או של ריקנות זה הדופי והריקנות הוא רק בסגנונן החיצון, אבל כשיורדים עד פנימיותן מוצאים בהם יסודי חיים, כי חכמה מקור חיים". 37
כלומר אין מחשבה שאין בה יסוד פנימי אמיתי שניתן להתחבר אליו ולהזדהות עימו. .
ג- הקבלה ואופיו של עם ישראל:
נטית הצדיקים לאחדות היא נטיה של עם ישראל. הפירוד הפוך מטבעה של האומה והוא גורם לה יסורים:38
"הננו נתבעים לאחד ולהתאים את מחשבותינו. יסורים אנו חשים מהעדר ההתאחדות, אבל מכאובים רבים יותר נוראים מאי ההתאמה. . . יותר מכל עם ולשון אין אנחנו יכולים לסבול את הסתירה, ואת אי האחדות הנפשית. . "
הפיזור הוא "גלות" והאיחוד הוא "גאולה". חינוך לחשיבה אחדותית הוא חלק מתהליך הגאולה והיא מתאפשר על ידי התובנות של הרזיות.
ד- איחוד ההופכים:
כל ניגוד מכיל בתוכו את ה"הפוך" שלו. תרבות העתיד היא תרבות אורגנית מאוחדת שבה:
"לא די שכל מקצוע לא יסתיר את חבירו אלא שמכל מדע וכל רגש, יהיה נשקף כל הים המדעי, וכל התהום ההרגשי".
אחדות הניגודים מופיעה באופן בולט כבר בתורת חב"ד אך אינה מבוארת שם כתנועה רעיונית בתוך "העולם" וההיסטוריה אלא כנטיות נפש היחידית. כבר הרב הגדיר עצמו כ"בונה האומה". פירוש הדבר בהקשר שלנו הוא הנ"ל. כלומר תפיסת יסודות קבליים "בתוך" המציאות הכללית ולא רק בנפש היחידית. זו תפיסה מאוד אימננטית הרואה בכל התנועות שבעולם ביטוי של האורות האלוקיים.
גילוי האלוקות בבי"ע מצוי בשלושה אופנים: עולם שנה ונפש.
החסידות שמה דגש על "נפש" כלומר על גילוי האלוקות בתוך הנפש. זהו מקור העסיסיות והממשות החווייתית שבה. בעקבות רמח"ל , הרב קוק מדגיש את מימד ה"שנה" וה"עולם".
"שנה"- תפיסת הזמן של הרב קוק היא גאולית. המציאות אופטימית ומתפתחת. . ההסטוריה בנויה כגילוי מודרג של הספירות.
"עולם" - הרב מציג מושגים קבליים בזיקתם לחברה, לתחומי היצירה האנושית, לשיטות פילוסופיות שונות וכו' כלומר האימננטיות של שיטתו מאירה את התנועות העכשויות באור הייחודי של תובנות הקבלה.
ה- תפיסה רעיונית של הנבואה וההלכה:
התפיסה האחדותית גם מובילה לאיחוד הנבואה וההלכה.
רוח הקודש של הנבואה הוא ההארה של ספירת התפארת, ורוח הקודש של ההלכה זו הארת ספירת המלכות. 39 יחוד וחיבור שני הרוחות הללו הוא תיקון העולם.
יש לאחד גם את ההלכה והאגדה. 40
איחוד זה הינו תיקון רוחני שהרב מכנה "קירוב עולמות רחוקים". 41
הרב מרחיב בהסברתו את צורת ההסתכלות המאחדת.
סדרת הקטעים "איחוד הכללות והפרטות"42 באוה"ק מהוה ניסיון לביאור תחום עמוק זה:
"תכונתה של ההסתכלות הרוחנית היא סקירת הכל ביחד, וזאת היא טבעה המיוחד לה שמבדילה מהסתכלות שכלית פשוטה".
לכן אלו המוכשרים להסתכלות זו נוטים לעסוק בלימודם באופן רב תחומי. סגנון לימוד רב תחומי המשלב ומאחד תחומים ומתודות שונות אצל אדם אחד נקרא אצל הרב קוק "כולל".
"המשיגים הכוללים בקרבם כמה ענפים" ובלשון אחרת "הכוללים". 43
כיוון זה שונה מ"בעלי המקצוע" המתייחדים בתחום אחד.
האחדות שמופיעה על הכוללים היא הופעה שמיימית . כלומר היא מתנת שמים או גילוי "יש מאין".
גילויים כאלה הם חלק מהגדרת הקשר לסוד. המאמץ הלימודי רק חושף את ההכרה הפנימית של אחדות החיים.
הסתפקתי בחלק קטן ממאפייני חכמת הקודש כדי לתאר את החשיבות העצומה שנותן הרב קוק לחכמת הקבלה, וניסיתי לשרטט קוים ראשוניים להבנתה.
מחקר רב על חלקים אלו של תורת הרב מתבקש.
ניתן להעמיק הן ב"דרך הקודש" כלומר במסלול העליה הקבלי מוסרי שמשרטט הרב קוק באתיקה שלו, והן בחלק האונטולוגי - אורות הקודש חלק ב'.
בשני החלקים מצויים שני סוגים.
א- פרשנויות קלסיות לקבלה הטובלות בסגנונו היחודי הספרותי והשירי של הרב.
ב- חידושים רוחניים על בסיס המודלים של קבלת האר"י הרמח"ל וחב"ד.
עולם הקודש והחול נושא זה ממוקם באורות הקודש כחלק השני של "מערכת הקודש הכללי".
החלק הראשון:" הקודש הכללי העצמי" עוסק בעולם האצילות ובמיוחד בחכמה דאצילות כלומר ב"עצם" של העולם.
החלק השני עוסק בקדושה שהיא ההמשכה של הקודש כלפי מטה. מג"ר כלומר המוחין אל המידות כלומר ז"א וממלכות דאצילות הממלאת כל עלמין אל בי"ע כמבואר לעיל. חלק זה עוסק בהתפשטות של הקודש "מחוץ" לעצמו כלפי העולם.
הרב הנזיר מגדיר:
" הקדושה העולמית המעלה את החול לקודש, היא הקדושה שבטבע, המתגלה בארץ הקודש". 44
במבוא לאורות הקודש הוא מוסיף:
" הקודש הכללי מתפשט בכל העולם כולו. גם עולם החול יתעלה לעולם הקודש. ולסוף בסוף המאמר(כו'), סוף כל סוף ינצח הקודש את העולם.
מה שמיוסד בחיות העולמית, והאחדות הכוללת". 45
ניכנס לפירוט האלמנטים בסדרת הקטעים הנ"ל כדי להבין את התימצות של הנזיר במבואו הנ"ל.
ישות הקודש-
הרב קוק פותח בציון החשיבות של העיסוק בחקירת הקודש. יש להעמיק ב"אמיתיות של התוכן של הקודש, בביאור זוהר אמתתו ובירור ודאותו". 46
כלומר אנו צריכים להבין את מקומו של הקודש בעולם ובחיים. בעקבות הצהרה זו ניגש הרב למלאכה ומסביר.
הקודש הוא דבר שקיומו אמיתי ולעומתו החול הוא מימד שקיומו שיקרי באפן יחסי. כשהרב מגדיר את רמת קיומו של החול כאשר הוא עומד בפני עצמו הוא משתמש במילים:אפסיות, חורבן, תוהו וכו'.
"הכרת העולם החילונית תופסת את העולם "בתור חזיון ריק, צללי צבעים וצלילי קולות מטעים . . עומק תוהו ואפסיות. . "47
היא חושבת בטעות מתוך "קטנות הדעת" שמעבר מקודש לחול הוא מעבר מישות אל אפסיות:
"בקטנות הדעת מונח ארס פנימי שנדמה על ידו שכל הינתקה מן החול אל הקודש היא דחיה מישות אל אפסות".
בתפיסה הראשונית של האדם עומדים הקודש והחול כניגודים מוחלטים ומאמיני החול רואים את הקודש כאפסיות.
האמת היא הפוכה.
"כל הינתקה מן החול אל הקודש היא בריחה מחורבן ואפסיות אל הישוב, המילוי והישות הכבירה והאיתנה, אל חיי החיים בעוצם מקוריותם, והזרמת שפעתם ההומיה, מלאת המנוחה והעוז".
זוהי הסיבה שישנה חשיבות להבנת "הישות של הקודש", כ"ישות האמיתית".
גם בתחום ההגות הכללית אפלטון הגדיר את עולמינו כעולם הצללים שישותו חלשה ביחס לעולם האידאות האלוקי. נראה שהרב קוק מקביל אליו בהגדרותיו אלה.
הביטויים במקורות המבטלים את העולם החיצוני כגון "כל הגויים כאין נגדו" נובעים מעוצמת הישות של הקודש המועצמת ביחס לחול עד כדי כל שהחול מוגדר אצל הרב כ:"חזון שווא ומקסם כזב".
מטרתו ש ל עם ישראל היא למד את העולם על ישות הקודש ואפסיות החול , ושליחות זו היא התקווה של העולם הזקוק לתחליף לתפיסת העולם הגויית שבסיסה הוא הקיום של החול. זו המטלה היהודית של "להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא". 48
בקטעים אלה פותח הרב קוק את דיונו בחול ובקודש ובהם הוא מציג את הניגודיות שבין שני הישויות ותפיסות העולם של החול ושל הקודש.
זו תפיסה המזכירה את שתי הנפשות של התניא. גם שם מוצגות שני הוויות מנוגדות שהמלחמה ביניהן היא מהות הקיום האנושי.
ניגודי עולם הקודש והחול- קודש
יש עולם של חול, ועולם של קודש, עולמים של חול ועולמים של קודש, העולמים סותרים זה את זה. "
הרב יוצא מנקודת המוצא של הסתירה. החול מנוגד ואף סותר את הקודש. לכן אדם שעובר מעיסוק של קודש לחול חווה צער ואף יתכן שיגרם לו נזק:
"כשיוצאים מעולם הקודש אל החול, או להיפך בלא הדרגה , מתארע לנשמה מה שמתארע לגוף וחושיו כשהם יוצאים מן ההיפוך אל ההיפוך, מאפלה לאורה, מחמה לצינה, צער ולפעמים גם נזק".
ברור שבמסגרת תפיסת האחדות לא נישאר במימיד של הסתירה והפירוד.
כדי להבין את עמדת הרב ברמה תלת מימדית ניתן להשתמש במודל החסידי של : הכנעה, הבדלה, המתקה. מודל זה מדבר על שלוש רמות של תפיסת כל מושכל. אנו נטען שבתפיסת הרב את יחסי החול והקודש מופיעות שלוש סוגי התייחסויות שונות המשלימות זו את זו.
הכנעה-
העמדה הבסיסית ונקודת המוצא הרואה את הסתירה שבין הדברים נקראת הכנעה, ובה או שהחול מכריע את הקודש והאדם מתרוקן מקדושתו, או שהקודש צורר את החול , נלחם בו ומנצחו.
אנו מוצאים אצל הרב קטעים הבאים מנקודת מוצא זו. זוהי נקודת המוצא של "הקודש הרגיל".
קודש זה חש ב"זוהמת הטבע" והוא נרתע מלקרב אליה. גישתו היא גישה של "קודש הצורר את הטבע". המזדהים עם הקודש הצורר את הטבע נמנעים ממגע עם הטבעיות והטבע כדי לא להיפגע על ידיהם מבחינה רוחנית. הרב קוק מתייחס באמפטיה מסוייגת לתופעה זו הגורמת לכאורה התעלות והתרוממות נפשית:
"מה שאין צדיקים וטהורי הלב שבעולם מכירים יפה את התפקידים של העולם הגשמי , על ידי ההתעלות שלהם וההתרחקות של חפצם מכל ענייני החומר אף על פי שגורם להם בפנים ידועים התרוממות נפשית, מכל מקום לעולם הוא גורם ירידה והשפלה, ומההשפלה של העולם חודר רוח של השפלה אחר כך גם אל אותם גדולים עצמם". 49
הרב טוען שסופו של קודש כזה אינו טוב כי הוא אינו מעלה את החול ואז בסופו של דבר החול
מטמא ומחליש את הקודש.
ההסתכלות הבסיסית של מדרגת ה"הכנעה" מצריכה יחס שלילי לרע, לחול. לרשעים, לחולשות של האומה. אכן במקומות מסויימים מפתיע הרב בעמדות חדות וקנאיות הנובעות משיטתו שאינה מטשטשת את הביקורתיות. מטרת החריפות היא להכניע את הרע. במסגרת זו הוא מדבר על פיתוח חוש של שנאה לרשע, הוא נלחם בכפירה ומדבר במסגרת סוגייתנו סוגית החול על הריקנות של החול.
הבדלה-
השלב השני הוא שלב ה"הבדלה".
הרב רואה חשיבות רבה בהבדלה שבין החול לקודש:
"ההבדלים הם בכלל היצירה. ההבדל בין קודש לחול , עובדות הן טשטוש צורתם הוא חורבן. ההתעמקות בהבנה והרגשה בעניין הבדל זה הוא מקור לפרי רוח מרובה. "
הרב קוק מרבה לדבר על שמירת ההבדלים שבין תחום לתחום. לכל מימד יעוד פנימי ועצמי משלו ואין לערבבו עם חבירו:
"סתירות ושלום-
בעולם הרגיל של המחשבה מוכרחים הפרינציפים להיות סותרים זה את זה.
ודווקא מסתירתם יבוא הבנין הרצוי. הסתירה מביאה לידי הכרעה, וההכרעה מביאה לידי ריכוש של אוצרות מקובצים מעברים, והחיים הרוחניים מתברכים בעושר גדול". 50
לפי דברים אלה אנו מבינים שההבדלה תחומים שונים מעשירה את הרוח.
כך גם בתחום החול יש לשמור על יסוד ההבדלה.
במסגרת רמה זו הרב מדבר על יחודו של הקודש, יחודו של החול ומה הם מעניקים זה לזה.
יחסי הגוף והנפש, החומר והרוח הם סוגיה המקבילה לסוגית הקודש והחול.
"אי אפשר לומר כלל שתהיה עין הנשמה צרה בגוף. אף על פי שהעניינים שהם שואפים אליהם ופועלים בהם ובונים אותם נראים כרחוקים זה מזה".
הרב מצביע על הניגוד שבין הנשמה לגוף אך במסגרת תפיסת האחדות שלו הוא טוען שכיון שהנשמה מבינה שהיא גופנית ביחס לנשמת הנשמה היא יכולה להסתכל בעין טובה על הגוף ככלי לביטויה העצמי:
"כשאנו רואים אנשים מתגברים לאחוז מגמות גופניות או חילוניות והם עסוקים בבנין האומה, והתבל, ואנו מרגישים שיסוד החיים ומקור ההצלחה נתון הוא בתוך התפקידים העליונים לא בבנין החומרי. . "
הרב מבין את ההסתכלות הרוחנית הרואה בחול ריקנות אך הוא טוען שהסתכלות זו היא חלקית"אל ירע ליבנו בכל המפעלים הללו. אל נעלים עין מהצורך הגדול להתבססותה של נשמת הנשמה , אל הנשמה ואל הגוף, ואל הסתדרותם הטובה". העולם הרוחני בנוי ממימדים גבוהים וגבוהים יותר. כל מישור כולל בתוכו ו"נושא" את המישורים שתחתיו. גם הנשמה זקוקה למבט החיובי של נשמת הנשמה. כל רןבד בבריאה צריך להבין את הצורך שלו להכיל עולמות מוגבלים וירודים ממנו.
זהו "הצורך של הקדושה העליונה האידאלית האצילית האלוהית, אל הבסיסים של הרוחניות החילונית, וזו האחרונה אל הגופניות וכל פנותיה".
ההפרדה בין קודש לחול נובעת מזהירותו של
תובנה זו מקדמת אותנו לשלב "ההמתקה".
המתקה-
זהו השלב שבו הנגודים מוצאים את עצמם כחלק ממכלול גדול יותר הכולל את שניהם ומאגדם. הרב טוען בשל תהליך השיבה הגאולי לארץ ישראל השתנה רצון הקודש.
המלחמה בין קודש לחול היא גלותית ביסודה, 51 ובימי גאולה אלו, הקודש עצמו מבקש את הקשר עם הפשטות, הטבעיות והקרבה לחיים.
"רז התנועות העכשוויות מתברר בזה , שהקודש עצמו אור העולם, העומד למעלה מן הטבע, מהגופניות והחברתיות, תובע הוא מהעולם בכלל, ומישראל הפזור והשבור בפרט , את הדקיון של הטבע, הפשטות, הבריאות, הנורמליות שבחיים, בהרגשה, בשכל בהתפעלות".
מסתבר א"כ שזו תנועה ודרישה כלל עולמית שאינה מיוחדת לישראל.
הטבע אמנם מזהם את הקודש הרגיל, אך ניתן על ידי הארות גדולות יותר להאיר את הקודש שבטבע וליצור יהדות טבעית יותר:
" מתקרבים אנו אל הטבע מתלכלכים אנו בזוהמתו, אין מוצא להגן כי אם על ידי הארות גדולות . . מגלות רזי עליון, מודיעות האגור בסתרי חושך".
מאבק התודעות - תודעת הקודש ותודעת החול הוא הפירוש הפנימי למלחמת הלוויתן ושור הבר .
במדרש מתואר קרב כוחות הטבע האימתני בין שני ענקי החומר הלוויתן ושור הבר. הם מסמלים את כוחות הטבע ובמקביל את כוחותיהן של אומות העולם, ובימות משיח הצדיקים יצפו בכוחות אלו ההורגים זה את זה ולאחר מיתתם הם יאכלו אותם בסעודה.
"אמר רבי יודן, ברבי שמעון: כל בהמות ולויתן הן קניגין52 של צדיקים לעתיד לבוא, וכל מי שלא ראה קניגין של אומות העולם בעוה"ז, זוכה לראותה לעוה"ב. כיצד הם נשחטים?
בהמות נותץ ללויתן בקרניו וקורעו ולויתן נותץ לבהמות בסנפיריו ונוחרו. "53
הרב קוק רואה את המאבק בין הלוויתן לשור הבר השוחטים בקרב זה את זה, כמאבק בין הקודש הרגיל הצורר את הטבע לבין החול:
" לוויתן ושור הבר, שניהם נופלים במלחמתם, ונעשה מבשרם סעודה יפה לצדיקים. "
הוא רואה את תפיסתו כתפיסה היונקת מהסוד ונובעת המהנשמה
ואת הקודש הרגיל והחול כ"ככוחות בהמיים" הנלחמים זה בזה.
"רואה היא הנשמה הניזונה מלחמה הפנימי של תורה את הכוחות הבהמיים, שביבשה ושבים מתאבקים, לוחמים בקצף, מתנפלים זה על זה, כל אחד חושב אני אכבוש הכול , אבל לא לדגי הים54 ולא לבהמות הרים55 הניצחון
כי אם לקורא בשם השם והוא ימלט וימלט הכל". 56
הרב רואה את גישתו כסוג של שליחות נבואית או לכל הפחות שליחות ב"רוח הקודש". הוא קורא באמצעות דבריו בשם השם, ומודיע בוודאות פנימית על ניצחון שיטתו המאחדת בעתיד. סעודת הצדיקים היא מדרגת הרוחניות של הנשמה הצופה בקרב מתוך הבנה מאחדת הרואה אותם ככוחות המשלימים זה את זה.
מקור לתפיסת הרמת החול אל הקודש-
כמקור ישיר לבירור הבנת הרב קוק בנושא זה מציין הרב הנזיר את "אילימה" ספרו של הרמ"ק. 57 נצטט מהמקור:
"הספירות הם קודשים בהעלמם מצד החכמה"- ספירות כח"ב נקראות "קודשים" כי הן נוטות להיעלם ולעלות כלפי מעלה בשל קדושתן העליונה.
אלא שכתר הוא "קודש קודשים" וחוכמה היא "קודש". החכמה חוצצת בין קודש הקודשים לבינה ולז"א.
באופן כללי כל הכח"ב הם "קודש":
"וזוהי סגולת הקדושה להמשיך הקודש מין הכח"ב לאבות" כלומר מכח"ב לז"א. הקדושה ממשיכה מכח"ב לז"א ולמלכות.
ששת הספירות של פרצוף זעיר אנפין נקראות "חול" ביחס לכח"ב.
"והנה קדושה חלה על החול שהחול מתקדש ונעשה קודש, והקודש נבדל מין החול".
הרמ"ק שואל כיצד ניתן לקרוא לספירות העליונות "חול"?
והוא עונה:
"ולזה הספירות ח"ו חול. בהיותם מתלבשים במקום החול לפעול על ידי הדינים החיצוניים, ובהתקדשם יובדלו מן החול ויסולקו מן הדינים".
כלומר היות וז"א הוא מידת המשפט ובמידה זו הבורא מנהיג במידת שכר ועונש, לכן יש במידה זו גם "דינים". אם אדם פועל רע פועלת עליו מידת הדין ואם פועל טוב פועלת עליו מידת הרחמים. המקום שבו יש "דינים" כלומר ז"א, הוא חיצוני ביחס למוחין כלומר לכח"ב שהם ממתקם את הדין(חו"ב) ומעבירים אותו לחלוטין(כתר).
גישת הז"א היא
"סוד המבדיל בין קודש לחול. וזהו והבדילה הפרוכת לכם בין הקודש ובין קודש הקודשים"
כלומר יש הבדלה חיצונית בין קודש לחול, והבדלה נוספת בין מדרגות שונות בקודש כלומר בין קודש וקודש קודשים.
זהו מקור כ"כ מוצלח שלשונו נראית ממש כלשון הראי"ה, ואף מושגי הרא"יה- קודש -וקדושה, קודש - וחול מצויים בו.
בעקבות מקור זה ניתן לדרג שלושה דרגות אצל הרב. שלושת הדרגות הן שלוש בחינות והסתכלויות שונות ואף מנוגדות- משלימות:
הבדלה- יש ריחוק מהזולת, אך קורוב לפנימיותו כלומר לטוב שבו הסגולי
המתקה- אין חילוק בין מצוי למצוי. זו "ההשויה" שבאה מהסוד בענין העלאת ניצוצות(כאמור בקטעינו)
על קצה המזלג בהיבט הפילוסופי:
מהי המשמעות הפילוסופית של תפיסה זו?
הקודש הוא המימד ה"שונה" והנבדל של אלוקים. הוא אינו נתפס בפני עצמו אלא רק דרך "הקדושה" כלומר דרך גילויי הקודש "בתוך" המציאות, והוא חסר הגדרה. הוא השלמות הנסתרת של ההויה, ו"העצם" של המציאות. כלומר הקודש אינו סובייקטיבי אלא קיומו הוא עובדה מטפיזית. נסתרותו גורמת לכך שהיא יהווה מקור מופלא ונסתר למציאות. זהו מקור חווית הנשגבות של החיים הדתיים. הוא גם מקור חווית ההתעלות הדתית ומקור ניסיונה של הנפש האנושית להתאים את עצמה לישות האלוקית.
קאנט סבר שאין לדעת דבר על "הדבר כשלעצמו". הרב קוק חולק עליו וטוען שאנו תופסים חלק ממנו על ידי החשיבה הקבלית שנקראת "אובנתא דליבא". זוהי תפיסה אינטואטיבית המתרחשת בבד אחת בדרגת "חוכמה" שהיא כברק המבליח והיא סוקרת את הכול ביחד . החשיבה הרגילה היא שכל של חול המשאיר את האדם בצללי המציאות. תפיסה זו דורשת הכנה רוחנית ואינה מושגת באופן מיידי.
לפי תפיסת הרב אם תפיסת האלוקים של האדם תישאר עם ה"קודש" ללא ה"קדושה" האלוקים ישאר רחוק מהאדם, והאדם יאמין באלוקים מונטיאיסטי. המונתיאיזם הוא תפיסה חיובית אך חלקית. נציג קיצוני של תפיסה זו הוא ישעיהו ליבוביץ והוא יכול לשמש לנו כתפיסת קצה המנוגדת לרב קוק ומאפשרת חידוד והבהרה של שיטת הרב. לפי תפיסתו של ליבוביץ' אין קדושה אימננטית. האלוקי אינו נמצא בזמן, במקום או בנפש האנושית. המציאות כולה היא חול. האלוקי מופיעה ככוח מוסרי קדוש ונבדל ומצוותיו הן דתיות במוצהר ואינן מתאימות לטבע האדם הוא באות לעורר תכונות של האדם. הן "הצו הקטגורי" שעומד בניגוד לטבע האנושי.
כך הוא כותב:
"קידוש המציאות הטבעית הוא ביטוי לתחושת עולם אנטי-דתית, פנתאיסטית או אתאיסטית. אם יש קדושה במציאות הטבעית עצמה אין עוד מקום להכנסת קדושה ממקום שמעבר לטבע".58
אצל ליבוביץ הארץ קדושה רק למצוותיה ואצל הרב קוק היא קדושה בקדושה עצמית. 59
אצל ליבוביץ קדושת עם ישראל נובעת מהמצוות, ואינה תכונה פנימית אצל הרב היא סגולית ומהווה תכונה לאומית נסתרת60. אצל הרב ההסטוריה היא גילוי ההשגחה והאימננציה האלוקית. כלומר היא התפשטות של הארת האלוקות. אצל ליבוביץ אין משמעות דתית להסטוריה.
הבדלים אלה יכולים לסייע להבין את תפיסת הרב קוק. זוהי תפיסה מיסטית קבלית של האלוקות שדרכי ביטויה עכשוויים, והיא נשענת ומתקיימת על המתח שבין האלוקים היהודי הסמכותי "הקודש" ה"סובב", לבין הקדושה שהיא נוכחת בבריאה בעסקי החול , במדעים. . . וכו'
המציאות חדורת קדושה וזאת בשל ניגזרותה מהמקודש המסתורי והעליון.
עד כאן עסקנו בקודש ובהתיחסותו למערכת הכללית של "חכמת הקודש".
עתה נעבור לביאור מפורט של הקטעים המובאים תחת כותרת "הקודש הכללי". בכל קטע גנוזים חלקים של תובנת "הקודש" הכוללת.
במאמר זה התמקדנו בנושא "הקודש" כמושג הראשון של קבלת הרב קוק , אך גם נגענו באופן ראשוני במושג "הקדושה" המקביל למושג השני של קבלת הרב והוא " החיות האלוקית העולמית".
1 מבוא לאורות הקודש. הרב הנזיר. בתוך אוה"ק ח"א עמ' 17.
2 שם.
3 שם.
4 שם.
5זוהר לפרשת אחרי מות. אות פז בזוהר הסולם. ומבאר שם בעל הסולם:"מהו קודש הוא שלמות הכל שנקראת חכמה עליונה שהוא סוד אבא ואמא עילאין ". זיהוי הקודש עם או"א כלומר ספירות המוחין הוא שגרתי.
6אוה"ק ח"ב - הקודש הכללי. עמ' רפג'.
7 ליקוטי מוהר"ן קמא תורה א'.
8 קאנט סבר שאין לדעת דבר על "הדבר כשלעצמו" אך הוא קיים. אצל הרב קוק הקודש הוא הדבר כשלעצמו והוא אינו נגלה באופן ישיר אלא ב"הלבשה" דך הקדושה. כלומר העצם מתבטא דרך לבושיו מחשבה דיבור ומעשה, וכל האצילות נגלית דרך לבושיה בי"ע.
9 מבוא עמ' 19
10 הקודש הכללי עמ' רפד
11 שם רפה'
12 מוסבר בחסידות שנר"ן הן באופן יחסי אור פנימי, וחיה ויחידה הן שני מקיפים.
13 כך ביארנו כאן . אך ניתן גם לבאר קצת אחרת, באופן שכתר הוא קודש הקודשים, חוכמה היא הקודש, ובינה היא הפרוכת שבין הקודש למידת המשפט ז"א. כך נראה מדברי הרמ"ק ב"אילימה" כמובא לקמן.
14 דרגה זו מקבילה למושג הרמב"מיסטי של אחדות שכל משכיל מושכל ואכמ"ל.
15 מבוא לאורות הקודש. אוה"ק ח"ק עמ' 23
16 כל האצילות היא קודש ביחס לבי"ע אך בתוך האצילות כלומר ב"ערכין" ובלשונינו "באופן יחסי" מתקיימת יחסיות אחרת. כתר הוא קודש קודשים, חכמה היא קודש" , בינה ממצעת בין שני הנ"ל לז"א. ז"א נקרא חול והקדושה היא השפע שיורד מהמוחין "כח"ב לז"א , מלכות ובי"ע. כך מבואר בדברי הרמ"ק לקמן. כך לפעמים נדבר על הקודש כחכמה דאצילות ולפעמים ככל האצילות . אלו ואלו דא"ח.
17 את שתי אלו מציין הרב במפורש כמקורות לשיטתו.
18 אוה"ק ח"א עמ' א'.
19 אוה"ק ח"א עמ' ב'.
20 אוה"ק ח"א עמ' ג' "טוב חכמת הקודש".
21 שם עמ' ד "האמת הנתבעת מכל".
22 שם עמ' ה' "הקריאה לסודיות".
23 על טבעיות הרוחניות אצל הרב, עיין מאמרי על הדבקות במשנת הרב קוק בעקבות אוה"ק ח"ד. בתוך מצרף ב' בית אב ירושלים 2002.
24 שם עמ' ז'.
25 שם עמ' ו'.
26 שם עמ' ט'.
27 שם עמ' ט.
28 שם עמ' יא'.
29 שם עמ' י'.
30 שם עמ' טו':שלום הדיעות. ר' נחמן בליקוטי מוהר"ן קמא תורה יד נתן לרעיון זה ביטוי ברור ויחודי:
"ויש שני מיני שלום:יש שלום בעצמיו, כי תחלה צריך אדם לראות שיהיה שלום בעצמיו, כי לפעמים אין שלום, כמו שכתוב (תהלים לח): "אין שלום בעצמי מפני חטאתי". ועל ידי היראה, זוכה לשלום בעצמיו".
31 שם עמ' טו': ערך הניגודים.
32 ערפילי טוהר עמ' כ- כא.
33 שם
34 אוה"ק ח"א עמ' י ז'.
35 שם.
36 משפט זה נראה כפרפרזה של הרב על דברי מוהר"ן "אין שום יאוש בעולם כלל".
37"מקור חיים" כינוי נוסף לאצילות הנקרא גם חכמה.
38 אוה"ק חא עמ' כא תביעת -האיחוד הרוחני. .
39 שם עמ' כד'.
40 שם עמ' כה'.
41 זוהי גירסא יחודית של "קירוב הרחוקים".
יתכן שנמצא מקור לרעיון זה אצל נחמן בלקוטי מוהר"ן כותב :
ואי אפשר לבוא להתעוררות התשובה - הן לרשעי ישראל, הן לגרים - אלא על ידי התורה שמאירין להם אל מקום שהם שם, כמו שכתוב: "יפוצו וכו' חוצה", 'חוצה' דיקא; כי התורה הם שישים רבוא אותיות, כנגד שישים רבוא נשמות, ויש לכל הנשמות שורש למעלה במחשבה דקדשא בריך הוא, כי (בראשית רבה א): "ישראל עלו במחשבה תחלה". ועל ידי זיווג הנשמות נבראים נשמות גרים (זוהר שלח קסח א), וכשנתעוררים הנשמות על ידי אותיות התורה שהוציא מפיו, ומתנוצצים זה לזה, זה בחינת זיווג, שזה מקבל הארה מזה; ועל ידי הזיווג של התנוצצות הנשמות שבמחשבה נבראים נשמות גרים. גם הפושעי ישראל, כל זמן ששם ישראל נקרא עליו (כי נקרא 'פושעי ישראל', נמצא ששם ישראל נקרא על כל פנים עליו עדיין, מאחר שנקרא פושעי ישראל), (סנהדרין מד, א): "אף על פי שחטא, ישראל הוא", יש לו אחיזה ושרש במחשבה עליונה, ועל ידי ההתנוצצות התנוצץ גם שרש נשמתו בין שאר השרשים, ומגיע הארה לזה הפושעי ישראל משרש נשמתו, ועל ידי הארה הזאת חוזר בתשובה. כלומר קירוב רחוקים הוא מתאפשר על ידי שהצדיק מראה ל"פושע" את שורש קיומו והעלאתו היא קישור הנשמות לאלוקות. גם כאן קרוב הרחוקים הוא קירוב העולמות הרחוקים.
42 אוה"ק ח"א עמ' מא'.
43 אוה"ק ח"א עמ' נ' - הכוללים ובעלי המקצוע.
44 אוה"ק ח"ב בקטעי ההקדמה ל"קודש הכללי" בתחילת הספר.
45 אוה"ק ח"א עמ' 18.
46 אוה"ק ח"ב עמ' שז.
47 ישות הקודש אוה"ק ח"ב עמ' שח'.
48 שם שט'.
49 אוה"ק ח"ב עמ' שיח גבורת הקודש
50 אוה"ק ח"ד עמ' תצו'.
51 והיא יסוד המאבק בין הציונות החילונית ליראי השם.
52 קניגיא הוא קרב או תחרות לשם בידור ושעשוע.
53 ויקרא רבה פרשת שמיני פרק יג'.
54 כנראה הכוונה לבעלי התפיסה של הקודש צורר הטבע .
55 כנראה מדובר בהשקפה ה"חילונית" של טבע הצורר ונלחם בקודש.
56 אוה"ק ח"ב עמ' שיז' מלחמת הקודש והטבע.
57 מעיין ב', תמר ב', פ"ז.
58 ישעיהו ליבוביץ, אמונתו של הרמב"ם, תל-אביב: משהב"ט 1980
59 אורות עמ' ט'. מקורות רבים מצדדים בתפיסת הרב קוק והם מצוטטים רבות בכתבי תלמידי הרב. לדוגמא:
כותב הב"ח: "קדושת הארץ הנשפעת בה מקדושת הארץ העליונה, היא נשפעת גם בפרותיה שיונקים מקדושת השכינה השוכנת בקרב הארץ. . . ועל ניחא שאנו מכניסים בברכה זו ונאכל מפריה ונשבע מטובה, כי באכילת פירותיה אנו ניזונים מקדושת השכינה ומטהרתה ונשבע מטובתה"
60
