מהו 'עגל הזהב'? מי חטא בחטא העגל?
מה היו המניעים לחטא הדרמטי, וכיצד העניש האל את העם?
נקדים בסיפור המעשה -
לאחר שהוציא משה את עם ישראל ממצרים, הגיעה העת בה בחר האל לתת לעמו את התורה.
אלוהים מקריא לעם בסיועו של משה את עשרת הדברות, ולאחר מכן קרא אלוהים למשה "עלה אלי ההרה" אל הר סיני, שם נותן לו האלוהים את התורה ומלמד אותו חוקים ומצוות להנחיל את העם.
אלא שהעם שהמתין תחת ההר מאבד את סבלנותו, ופונה לאהרן הכהן הגדול וסגנו להנהגה של אחיו – משה, בדרישה – "קום עשה לנו אלוהים אשר ילכו לפנינו כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו".
אהרן מקבל את בקשת העם, מורה להם לאסוף את תכשיטי הזהב, אותם הוא מתיך ויוצר פסל בדמות עגל עשוי זהב.
העם מקבל את העגל כאלוהיו – "ויאמרו: אלה אלוהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים".
אלוהים רואה את המתרחש ופונה אל משה בכעסו: "לך רד כי שיחת עמך!".
משה יורד מההר פוגש את תלמידו יהושע ויחד הם צועדים אל עבר המחנה, שם משה נחשף לעגל הזהב שיצר אהרן עבור העם, וברוב כעסו ועצבונו שומט ושובר את הלוחות עליהן חקוקה התורה.
העונש -
משה טוחן את העגל, יוצר ממנו אבקה אותה הוא מפזר במים. ומשקה בהם את בני ישראל החוטאים. (פעולה המזכירה את 'מים המאררים' הנהוגים אצל אשה סוטה).
ואז מתייצב משה בשער המחנה ומכריז "מי לאדני, אלי!" לשמע קריאתו מתייצבים כמובן בני שבט לוי, הוא השבט הנשאר נאמן ליהוה בכל עת ולא חטא בחטא העגל.
משה מצווה את בני שבט לוי – שימו איש חרבו על ירכו, עברו במחנה ו – "הרגו איש את אחיו".
התוצאה: שלושת אלפים הרוגים. בנוסף על כך, אלוהים משלח בעם מגפה אשר מפילה חללים רבים.
ואז הוא פונה ומבקש ממשה "רשות" למחות את העם מתחת השמים. אבל משה מתחנן לפני האלוהים ומבקש רחמים על העם.
אך בד בבד מתריס "אם אין, מחני נא מספרך!" -
אם אתה בוחר להשמיד את עמך, תצטרך למחוק את שמי מספרך – ספר התורה.
ואלוהים מרגיע את משה ואומר לו – אל תדאג, אני אמחה את שמם של החוטאים לי. לא את שלך.
והאל מתרצה לסלוח לעמו.
השאלות מתבקשות ועולות מאליהן בסיפור הדרמטי הזה:
מה גורם לעם שעבר כל כך הרבה ניסים עם אל שנמצא בשמים, לבחור לפתע באליל גשמי? מהיכן הצורך באל חומרי עשוי זהב?
בנוסף עולה התמיהה הכיצד אהרן שהינו הכהן הגדול לאלוהים חובר לעם בחטא כפרני שכזה?
אם נתבונן בלשון המקרא נוכל להבין את המניעים לחטא הדרמטי ואת הצורך לחומריות שנוצר בעם -
"וירא העם כי בושש משה לרדת מן ההר" ומיד המשכו של הפסוק – "ויקהל העם על אהרן ויאמרו אליו – קום! עשה לנו אלוהים!".
הכותב מגלה לנו מהו המניע לצורך ב"קום עשה לנו אלוהים" - "וירא העם כי בושש משה".
בני ישראל מלווים בידי המנהיג הנערץ משה, אשר הוא המקשר בינם לבין האל שבשמים מהרגע בו בחר האל להוציאם מארץ מצרים באותות ובמופתים.
חוץ ממשה אין לכלל הציבור הישראלי דרך תקשורת מוחשית עם האל. והנה, משה עולה השמימה לקבל את התורה מן האל, אך אבוי. הוא נעדר ובושש מלבא.
ועם ישראל מקונן – "לא ידענו מה היה לו".
אז אמנם, העם כבר הורגל להאמין באל שבשמים השומר אותו ומנחה אותו בדרך. אבל בהעדר דמותו של משה הוא זקוק למשהו מוחשי יותר. אמיתי יותר.
ואת זה הוא מוצא בדמות הפסל – עגל הזהב.
[עפ"י המסורת גם מקום קבורתו של משה לא נודע מהסיבה הזאת – "ומפני מה לא נודע קבורתו של משה? כדי שלא יהו ישראל הולכין ומניחין שם בית-המקדש, ומזבחים ומקטרים שם, וכדי שלא יטמאו אומות העולם את קברו בפסיליהם ובתועבותיהם."(מדרש 'לקח טוב').
אהרן, רואה את העם מתלהם ודורש ממנו "עשה לנו אלוהים" ובלית ברירה הוא יוצר עגל להשקיט את העם. אלא, שאהרן עדיין לא יודע מהי כוונת העם.
האם זוכר העם את אלוהיו וזקוק רק למקשר מוחשי או שמא זנחו את אלוהיהם כליל?
את התשובה מגלה אהרן כאשר בני ישראל מקבלים את העגל -
"ויאמרו אלה אלוהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים". כאן הוא נרגע ומיד מוסיף ומזכיר לעם מיהו אלוהיו הקדמון – "ויקרא אהרן ויאמר חג ליהוה מחר".
אם כך, מטרתו של אהרן הייתה לכאורה "למזער נזקים" עד שובו של משה. ובנתיים לכל הפחות ימשיך העם לעבוד את אלוהיו הקדמון – יהוה. גם אם בלית ברירה, דרך פסל בצורת עגל מזהב.
ברבות השנים עקב חריגותו של המאורע והיותו אחד מחטאי העם הגדולים והדרמטיים כלפי האל בהסטורית עם ישראל, הפך "חטא העגל" למושג המשמש את הרוצים לנגח את החומרניות ולקדש את הרוח בטענה שהחומריות, כמו בסיפור המקראי, היא הערך המוביל לגרוע מכל – כפירה.
(מקורות – ספר שמות. פרק ל"ב.)
עוד מאמרים המבארים ארועים מקראים ופרשת השבוע באתר - הבנת המקרא.
הצטרפו כאן לדף הפייסבוק של הבנת המקרא וקבלו עדכון על כל מאמר חדש אצלכם בפייסבוק!
