סטיגמה: החברה, אנשי המקצוע, התקשורת ואני 

סטיגמה: החברה, אנשי המקצוע, התקשורת ואני

'סטיגמה' היא מושג ביוונית עתיקה. פירושה היה אותה חותמת שנצרבה בבשר כתפם של העבדים על מנת לזהותם (במקרה ויברחו למשל).

1. הסטיגמה והחברה

רק על מנת לסבר את האוזן, רובו המכריע של הציבור הישראלי אינו יודע דבר וחצי דבר על מהות הפתולוגיה הנפשית. פעמים רבות מספור הוא משתמש בביטוי 'חולה נפש' כקללה, כזו שכל קשר בינה לבין הגדרתו הקלינית של המושג 'חולה נפש' הוא מקרי בהחלט...

 
אכן, הסטיגמה חיה, נושמת ואף בועטת בנו - נפגעי הנפש בישראל ובעולם כולו מאז ומתמיד. ליתר דיוק, מאז היות האדם קיים על פני האדמה. תמיד אמרו לי שאני 'משוגע' מפני שאני מעניק חשיבות יתירה לתחום בריאות הנפש לעומת סוגיות אקטואליות אחרות. אכן, אני מודה שאני 'משוגע לדבר', אך אם נשקול את הנושא באופן רציונאלי - נמצא שבניגוד לסוגיית שפיותו של האדם הקיימת עשרות אלפי שנים לפחות - כולנו מעניקים חשיבות קרדינאלית לסוגיות 'הרות גורל' אשר ילוו אותנו לכל היותר בין יממה לשלוש מאות שנה בערך...

המעניין הוא שההגדרה הקלינית היבשה אינה נושאת בחובה סטיגמה, שכן היא באה לתאר תופעות, ולא לשפוט אותן. החברה היא זו שרואה את חולי הנפש באופן מעוות, מוטעה ובלתי מציאותי. ראייה שבשלב הראשון ניזונה מבורות, מתפתחת לחרדה לא מודעת, ובהמשך פותחת פתח רחב לדעות קדומות ולאמונות טפלות. התקשורת מחפשת סנסציה, הקולנוע מבקש דם, הספרות והאמנות אנכרוניסטיות ומגמתיות ולאור כל זאת הופכת התנהגות הציבור ללעגנית, דוחה ופוגעת. הריק האינפורמטיבי מתמלא במהלך חיינו בתכנים שקריים, הנוטים להיות שליליים ומלווים בתחושות חרדה. אז נוצרת בדרך כלל דעה מוטעית, הקרויה בפינו 'סטיגמה', שלעתים מלווה בהתנהגות פוגענית.

אין ספק שהציבור רואה את נפגעי הנפש מזווית צרה המתאפיינת בבורות איומה. החברה אינה אשמה בבורות הזו, כי בורות לא באה לעולם מתוך כוונה רעה, אך החברה בהחלט אחראית לנזק שהיא גורמת בעטיה, כפי שכל אדם שדרך בשוגג על רגל שכנו אינו אשם - אך בהחלט אחראי לתנועותיו ואף חייב לבקש את סליחתו.

 
ואולי זו דרישה מוגזמת שהציבור יידע להגדיר חולי נפשי, אבל לכל הפחות שיידע להקשיב לעובדות הגלויות והידועות. הנתונים בכל העולם מראים כי כ-25% מהאוכלוסייה סובלים, לפחות פעם בחייהם, מאפיזודה בעלת אפיונים פתולוגיים בתחום הנפשי. לפיכך, כמעט בכל משפחה יש מישהו שמנסים בכל הכוח להחביא אותו. האנרגיה הכוללת שמושקעת במאמצים כאלה באה על חשבון ההתמודדות חזיתית עם הבעיה הספציפית בקרב מאות אלפים במדינת ישראל ומיליונים רבים בכל העולם. מכאן נובע שהחברה כולה יוצאת ניזוקה מהסטיגמה כלפי רבים השוכנים בקרבה. ניתן לחשוב שהמצב ישתפר באמצעות שינוי הכינוי 'חולה נפש'. אולי ניתן לכנותו 'פגוע נפש' או 'נפגע נפש' או 'אדם עם מוגבלות נפשית' או 'מתמודד עם בעיה נפשית' וכו'. גם אני סברתי כך בסוף שנות ה-80, אך המציאות טפחה על פניי. התברר לי שהחברה הישראלית, לא זו בלבד שאינה יודעת כלל וכלל מהו 'חולה נפש' - אלא שהיא אינה מוכנה בשום פנים ואופן שינסו 'למרוח אותה'. נהפוך הוא, בכל אדם המנסה לייפות את המציאות בכינויים 'רכים' יותר היא מוצאת סימנים של חולשה. אלו, בסופו של דבר, יביאו לתגובות חברתיות קשות יותר. כי 'החטא' הוא כפול: גם חולה נפש, וגם אחד שמגלה סימנים של חולשה ומנסה להתחמק ולהסתתר תחת שמות נאים יותר...

החברה זקוקה לאנשים שיסבירו לה ובייחוד שימחישו לה ממש כי חולה נפש יכול לדמות לכל אדם אחר מכל הבחינות. אמנם הוא רגיש יותר ללחצים מסוימים ולעתים גם מוגבל מבחינות מסוימות, אבל ודאי שאינו מה שהחברה מציירת לעצמה מתוך בורותה. הסטיגמה - שמולידה טעות כה מתמשכת, כה אקוטית ודה-הומאנית - מהווה תעודת עניות לחברה עצמה.

2. הסטיגמה ואנשי המקצוע

הבורות של החברה היא רעה חולה. היא גוררת חרדה. זו האחרונה מביאה לדחייה ולקיפוח. לכן, מי שרוצה להילחם בדחייה ובקיפוח שהם לב ליבה של הסטיגמה, ותוצאתה המעשית הקשה ביותר, חייב להתחיל ולהילחם בבורות!

אבל בידם של רוב חולי הנפש בישראל אין יידע שיוכל לעמוד כתריס מול הבורות. אך לא מפני שאין ביניהם אינטליגנטים ויודעי ספר... אלא מפני שמי שמחזיק את הידע לא מוכן לשחרר אותו לידיהם של החולים שכה זקוקים לו במאבקם אל מול מפלצת הסטיגמה.

האנשים שמחזיקים את כל הידע האנושי הקיים כיום בתחום חולי הנפש הם אנשי המקצוע בתחום זה. כן, עובדי הסיעוד, המרפאות בעיסוק, העובדים הסוציאליים, הפסיכולוגים וכמובן הפסיכיאטרים, בניגוד לדעה הרווחת, כולם יודעים היטב מהי מחלת הנפש וממה היא נובעת. אם כי אולי פחות מכך יהיו מסוגלים להביא לכל מתמודד ומתמודד מרפא.

ברם, אנשי המקצוע שבידם ליידע את הציבור בדבר 'חולייה של הנפש' ובכך למגר את הסטיגמה, אינם עושים כן. הם בדרך כלל שומרים את הקלפים קרוב לחזה. הם בדרך כלל גורמים לציבור הרחב, לציבור ההורים ולציבור החולים, 'להישאר בחושך'. כך כל הציבור ממשיך להגות ולדמיין כל מיני ספקולציות המעורבות בשמועות שווא ובאמונות תפלות, אודות מהותה של 'מחלת הנפש'. כאמור, כל אלו נובעות מבורות תהומית...

אני קורא להורים ולחולים, לא לוותר לאנשי המקצוע בענייני מידע, אלא לבקש, לדרוש ולהמשיך ולהתעקש ולעמוד על שלהם עד שיינתן כל המידע הדרוש. הם לא יעצרו אותנו, הם לא יעצרו את הקדמה!!!

אני קורא לאנשי המקצוע בתחום בריאות הנפש לפתח גישה חדשה כלפי הציבור. אני קורא ליטול אחריות, לא לפחד וליידע את החברה, את החולים ואת ההורים. נדמה לי שעברנו לאלף חדש. נדמה לי שמזמן עברנו את ימי הביניים בהם הספרים היו נחלתם היחידה של הנזירים במסדרים...

3. הסטיגמה והתקשורת

ברם, בסטיגמה שהיא פרי הבורות לא חוטאים רק 'אנאלפביתים' אלא גם אנשים משכילים ויודעי ספר. לדוגמה, פעמים רבות כאשר אדם כלשהו חשוד במעשה פשע מסוים, התקשורת הזריזה והחטטנית טורחת לפרסם, בנשימה אחת עם סיפור המעשה, גם שהנ''ל 'מעורער בנפשו' או 'בעל עבר פסיכיאטרי'. לדעתי, גם אם תוספת 'נחמדה' זו, מדויקת מבחינה עובדתית, היא אינה מוסרית ולוקה בבורות ובשטחיות ואסור לפרסמה בשום מקרה.

שהרי מה קרה? הגיע עיתונאי לשטח, חצי שעה אחרי המקרה, ושמע מהשכנים איזו שהוא לחשוש רכלני. אז בואו נניח לרגע שהכול באמת רק אמת והוא לא טעה עובדתית. אך אסור לרגע לשכוח, שפעמים רבות כלל לא מוגש כלל כתב אישום... וההכפשה הציבורית כבר נעשתה ואין להשיבה!

וגם אם המקרה מגיע לבית משפט, פעמים רבות, הנאשם מזוכה... ושוב, ההכפשה כבר נעשתה ואין להשיבה!

וגם אם הנאשם אינו זכאי, פעמים רבות מאוד, בית המשפט פוסק על סמך חוות דעת מקצועית, שהחשוד כשיר גם כשיר, מבחינה נפשית לעמוד לדין, קרי, שפשעו לא קשור לבעיותיו הנפשיות והנאשם אף מקבל עונש כאחד האדם!! ואז, מי יפצה על ההכפשה שכבר נעשתה קבל עם ועדה ואין להשיבה? 

כלומר, אם בית המשפט לא מצא קשר בין מעשיו, לכאורה, של החשוד לבין היותו 'מעורער בנפשו' או 'בעל עבר פסיכיאטרי'. אז באיזה זכות מוסרית פרסם זאת העיתונאי כחצי שעה לאחר המקרה ושבועות רבים לפני קביעת השופט!? באיזה זכות קבע העיתונאי שיש קשר ברור בין היותו של החשוד קשור לענייני חולי הנפש לבין הפשע שביצע? מה, רק נפגעי נפש מבצעים פשעים? מה, כל הפשעים שמבצע פגוע נפש נובעים בבירור מחלקיו החולים? האם אין הוא עלול לפשוע מתוך מניעים 'נורמאלים' לשם שינוי?! חבל שעיתונאים אינם לוקחים אחריות וכל הזמן 'שוכחים', שמי שמוסמך לקבוע לינקג' בין פשע לבין חולי הנפש הוא רק איש מקצוע מנוסה (וגם זה בעירבון מוגבל ביותר, שהרי פסיכולוגיה אינה מתמטיקה), ולא איזה עיתונאי קטן מאוד...

והנה דוגמה לחשיפה בתקשורת הנלחמת בסטיגמות הרווחות ביחס למסוכנות' לכאורה, של נפגעי הנפש:

http://www.youtube.com/watch?v=6PYWBYXY-wo

4. הסטיגמה ואני

ידועה הקלישאה האומרת כי ההגנה הטובה ביותר היא התקפה. אני סבור שעל האנשים שחלו במחלת נפש להראות לחברה את המקל וגם להושיט לה את הגזר. מחד - יש לתקוף את החברה בגין בורותה ובשל הפיגור ההתפתחותי בתחום בריאות הנפש הגוררים יחס בלתי אנושי כלפינו. מאידך - יש להסביר ולגלות את האמיתות הקשורות לנושא: לסבר את אוזני הציבור בדבר סבלם הנורא, אנושיותם המיוחדת, התמודדותם ההרואית ומעלותיהם הרבות של רוב האנשים שחלו בנפשם.

אני סבור, שכדאי שאדם אשר חלה במחלת נפש ועומד לפני קהל במטרה 'לשווק' את עצמו ואת קבוצתו יעמיד את השומעים על עובדת בורותם. לא רק כי זו האמת, אלא בעיקר מפני שהדבר משדר ביטחון עצמי וכוח - אנטיתזה מוחלטת לדמות חולה הנפש הנפחד והמסתתר. בכך יהא שובר סטיגמה בגדול!

לעתים קרובות שואלים אותי אם אני גאה בזה שאני חולה נפש... אולי חושבים שזו שאלה קשה לאדם כמוני, שאינו מתבייש להציג את עצמו ברבים כחולה נפש ללא כחל ושרק. האמת היא פשוטה וברורה עד מאוד: מעולם לא הייתי גאה בהיותי חולה נפש, אך אינני מתבייש בכך אפילו לרגע קט... כי אין איש בכל העולם שיוכל להיות נכלם או גאה בהתנסות שאותה לא היה באפשרותו לבחור... כך בשפעת, כך במחלת לב או בסרטן, כך גם במחלת הנפש. נהפוך הוא, נפגעי הנפש רבים מאוד, בהחלט, יכולים להיות גאים בהתמודדותם המפרכת והייחודית.

ב-1993, כאשר עוד לא היו שום התארגנויות של צרכנים בתחום בריאות הנפש, רציתי לקחת אחריות על המצב החברתי השורר, ניסיתי למצוא איך ניתן לשבור את הסטיגמה כלפי חבריי. ואז, הציעו לי להופיע בתוכנית 'קשר משפחתי'. בתוכנית רואיינתי על ידי הפסיכולוגית זיווית אברמסון במשך חצי שעה תמימה והופעתי נחלה הצלחה למרות התרגשותי הרבה. עד היום התראיינתי עוד למעלה מעשר פעמים (המפורסמות ביניהן: 'דן שילון', 'חוצה ישראל' עם דב אלבוים ו'הסיפור שלי' עם שירה פליקס).

אנשים שלא הכירו אותי היטב ושלא היו להם כוונות טובות, אמרו שיצר הפרסום הוא שדחף אותי. אני מעולם לא הכחשתי שאהבתי את החשיפות האלה, מפני שתמיד הייתי כריזמטי ועברתי מצוין את המסך ולכן תמיד זכיתי לאהדה רבה בעטיין. אבל אני יודע בלבי, וגם הצהרתי על כך פעמים רבות: 'אני ביקשתי, יותר מכל דבר אחר, לשבור את הסטיגמה כלפי אנשים שנפגעו נפשית!'. וזאת גם הסיבה שבחרתי במודע להציג את עצמי לא כ'פגוע נפש' ולא כ'נפגע נפש' ולא כ'מישהו במשבר', אלא נקטתי בכוונה תחילה בשם המפורש: 'חולה נפש'. הנה קטע מהתוכנית "ישר ללב" בו אני גם מספר על ניסיון ההתאבדות וגם מכריז על כוונותיי להילחם בסטיגמה:

http://www.youtube.com/watch?v=zfG3-coFfEc

אכן רציתי להתקיף את מוחם של הצופים. רציתי ליצור ניגוד חריף בין האופן בו אני מציג את עצמי ('חולה נפש') לבין ההופעה הרהוטה, האינטליגנטית, הידענית והבוטחת שלי. רציתי שהצופים ישאלו את עצמם: 'איך זה יכול להיות שהבחורצ'יק הזה הוא גם חולה נפש וגם נותן תצוגה כל כך מוצלחת לפני רבבות צופים, פעם אחר פעם?'

רציתי להביאם למצב בו יודו, לפחות בינם לבין עצמם, שכנראה הם אינם יודעים ומבינים, ובודאי לא מסוגלים להגדיר בדיוק, מהו למעשה 'חולה נפש' למרות שרבים מהם ממהרים להשתמש במונח הזה השכם ונערב. מחד - רציתי להביא את החברה למצב בו תודה בבורותה, מאידך - רציתי לעודד את קבוצת האנשים המכונים 'חולי נפש' לקום, להתארגן ולעמוד על זכויותיהם.