מורשת או מיתוס 2005. 11. 7
האם יצחק רבין הוא מיתוס?
"מיתוס, אגדת קדומים. מסרת-אגדה העטופה דימיון ומעשי-פלא..." המילון העברי המרוכז. אברהם אבן-שושן. האם תולדות חייו של יצחק רבין הם מתחום האגדה? האם מעשיו של יצחק רבין הם מתחום מעשי-פלא? אני לא חושב כך. חייו ומעשיו של יצחק רבין הם מכאן ומעכשיו. הם גלויים וידועים. אף אחד עוד לא ניסה להוסיף להם נופך של אגדה, דימיון, או מעשי פלא. אי לכך, ועל אף כל הכתבות וכל הכתבים, שלצערי נוהגים להשתמש במילים בעלות משמעויות שלא תמיד מתייחסות לעובדות, חייו ומעשיו של רבין הם עדיין מורשת לדרכו הצבאית/מדינית.
לא כאן המקום לנתח את מורשתו. זו מסכת רחבה ומרתקת שמתחילה מימי ילדותו כיליד הארץ, המשכה כחניך בבית הספר "כדורי". בית ספר שטרם סופר כל מה שיש לספר עליו כבית היוצר למנהיגים, ללוחמים, לחולמים, לאנשי ארץ ישראל השלמה והחלקית, ליוצרים ואנשי רוח יחודיים לתרבות הישראלית. ומכאן ההמשך הישיר לשורות הפלמ"ח כלוחם, כמפקד וכמצביא בחזיתות החשובות ביותר לתקומתה ולקיומה של מדינת ישראל: ירושלים והדרום. כל אלה בזיקה רעיונית-חברתית-צבאית ליגאל אלון. על כך אפשר להוסיף את קירבתו הרעיונית למפלגת אחדות העבודה (גירסת בית אבא/אמא) ולתנועת הקיבוץ המאוחד (הפלמ"ח. הכשרות בקיבוצים ויגאל אלון). דבר שבזמנו, עם מינויו לרמטכ"ל גרר תגובות ציבוריות רעשניות שהגדירו את המינוי "פוליטיזציה של הצבא". מכאן אפשר להבין את ראיתו ההיסטורית שבאה לידי ביטוי במלחמת ששת הימים ואת יחסו להתישבות ולהתנחלות (שני דברים שונים) שבאו בעיקבותיה.
במשך עשר השנים מאז הרצחו הונצח שמו של יצחק רבין ברשת של אמצעי הנצחה רחבה המכסה את כל חלקי הארץ. בתי ספר, מוסדות, שכונות, ככרות ורחובות נושאים את שמו בכל ישוב וישוב. אין זה המקום להכנס לניתוח של פסיכולוגיה חברתית שתסביר זאת, בעיקר מהסיבה שעוד לא עבר מספיק זמן מאז הרצח ומכוון שהחברה הישראלית עוד לא עיכלה את משמעות המעשה ויש רבים החוששים שרצח שכזה נמצא בקירבנו, במידה זו או אחרת של לגיטימציה, ושהדבר עלול לקרות ביום מן הימים ולא בעתיד הרחוק.
עברו עשר שנים. עשרות כתבות נכתבו. לצערי, רבות מהכתבות התיימרו לעסוק במורשתו של יצחק רבין אך עסקו ברצח ולא במורשת חייו של רבין. רבים נכנעו לטראומה של הרצח ולא למשמעות מעשיו בימי חייו ובכך החטיאו את האפשרות להתחיל ללמוד, להבין ולהסיק מסקנות ממורשתו. יתכן ולימוד המורשת יבהיר לנו מה היו המישגים שנעשו בימים של ערב הקמת המדינה על ידי המנהיגות של אותם הימים ובימים של מלחמת העצמאות (בעיקר על ידי דוד בן גוריון). מישגים שעד היום המדינה מסובכת בהם.
לא בגלל חשיבותם האבסולוטית אני רוצה להתייחס כאן לשלוש כתבות שיבהירו את העובדה כי לא התחלנו ללמוד כדי להבין את מורשתו.
ב- ynet הופיעה כתבה מאת אחיה ראב"ד "הרביניזציה, קווים לדמותה". בכתבה הוא מספר לנו על ראיון עם פרופ' מעוז עזריה המוגדר על ידי עצמו "מתמחה בתחומי ההנצחה והזיכרון..." אולם כבר בפיסקה הראשונה חוטא אחיה ראב"ד ומגדיר את הפרופ' כ"מומחה להנצחה ומיתוסים..." כך בהנף קולמוס הופך ראב"ד את הזיכרון למיתוסים ובכך הפך כלאחר יד את המורשת למיתוס. (ראה הגדרת המושג מיתוס בראשית הכתבה). ולא היא! מורשת היא מורשת ומיתוס הוא מיתוס.
אחיה ראב"ד כרה בור ותרצה הכטר מיהרה ליפול בו בהגיבה לכתבתו של ראב"ד וגם הוסיפה משלה: אתר "רשימות" 05. 11. 6 מתחילת כתבתה ועד סופה אין התייחסות, ולו פעם אחת, למושג "מורשת" אך המושג "מיתוס" חוזר בכל משפט ומשפט.
"הגדיל" לעשות העיתונאי עוזי בנזימן בכתבתו "הצ'ופצ'יק של הקומקום" שהופיעה בעיתון הארץ ב-05. 11. 2 . אם לומר את האמת התביישתי לקרא את הכתבה עד סופה ולא אומר לכם כאן מה דעתי על הכותב ורמתו. אני עוצר ברגשותי כדי לצתת רק קטע קטן, האחרון בכתבה: "בגלל שיקולים פוליטיים שקופים, לא מנוצלים ימי הזכרון לרבין, גם לא זה שיחול מחרתיים במלאת עשר שנים להרצחו, לדיון נכון במשמעות המעשה הנתעב (הרצח). ההשתמטות הזאת נוחה לליכוד ולשאר מפלגות הימין. בגלל חלקן בליבוי היצרים לפני עשר שנים. ומשום מה גם מפלגת העבודה נותנת לה יד. במקום לעסוק בקנקן ובמה שיש בו (הרצח? ההנצחה? המורשת?) מתרכזים בצ'ופצ'יק שלו. המורשת שרבין הותיר, תהיה מה שתהיה, היא זוטה בלבד במאורע המחריד, הרה הגורל, הגלום בהרצחו. בבתי הספר, בתקשורת, בכנסת, בבמות דיון יש לעסוק ברצח- ולא בפלמ"ח ובבשורתו [במורשתו של רבין], כבודם במקומו מונח: "אכן, אליבא דעוזי בנזימן, מורשתו של רבין היא לא יותר מ"זוטה". אין היא יותר מאשר "הצ'ופצ'יק של הקומקום" [זרבובית למי שזוכר]. מה שחשוב בענין הוא הרצח. יתכן והוא צודק, אלא שכאן אנו עוסקים במורשת חייו של יצחק רבין ולא במורשת הרצח של יגאל עמיר.
האם יצחק רבין הוא מיתוס?
"מיתוס, אגדת קדומים. מסרת-אגדה העטופה דימיון ומעשי-פלא..." המילון העברי המרוכז. אברהם אבן-שושן. האם תולדות חייו של יצחק רבין הם מתחום האגדה? האם מעשיו של יצחק רבין הם מתחום מעשי-פלא? אני לא חושב כך. חייו ומעשיו של יצחק רבין הם מכאן ומעכשיו. הם גלויים וידועים. אף אחד עוד לא ניסה להוסיף להם נופך של אגדה, דימיון, או מעשי פלא. אי לכך, ועל אף כל הכתבות וכל הכתבים, שלצערי נוהגים להשתמש במילים בעלות משמעויות שלא תמיד מתייחסות לעובדות, חייו ומעשיו של רבין הם עדיין מורשת לדרכו הצבאית/מדינית.
לא כאן המקום לנתח את מורשתו. זו מסכת רחבה ומרתקת שמתחילה מימי ילדותו כיליד הארץ, המשכה כחניך בבית הספר "כדורי". בית ספר שטרם סופר כל מה שיש לספר עליו כבית היוצר למנהיגים, ללוחמים, לחולמים, לאנשי ארץ ישראל השלמה והחלקית, ליוצרים ואנשי רוח יחודיים לתרבות הישראלית. ומכאן ההמשך הישיר לשורות הפלמ"ח כלוחם, כמפקד וכמצביא בחזיתות החשובות ביותר לתקומתה ולקיומה של מדינת ישראל: ירושלים והדרום. כל אלה בזיקה רעיונית-חברתית-צבאית ליגאל אלון. על כך אפשר להוסיף את קירבתו הרעיונית למפלגת אחדות העבודה (גירסת בית אבא/אמא) ולתנועת הקיבוץ המאוחד (הפלמ"ח. הכשרות בקיבוצים ויגאל אלון). דבר שבזמנו, עם מינויו לרמטכ"ל גרר תגובות ציבוריות רעשניות שהגדירו את המינוי "פוליטיזציה של הצבא". מכאן אפשר להבין את ראיתו ההיסטורית שבאה לידי ביטוי במלחמת ששת הימים ואת יחסו להתישבות ולהתנחלות (שני דברים שונים) שבאו בעיקבותיה.
במשך עשר השנים מאז הרצחו הונצח שמו של יצחק רבין ברשת של אמצעי הנצחה רחבה המכסה את כל חלקי הארץ. בתי ספר, מוסדות, שכונות, ככרות ורחובות נושאים את שמו בכל ישוב וישוב. אין זה המקום להכנס לניתוח של פסיכולוגיה חברתית שתסביר זאת, בעיקר מהסיבה שעוד לא עבר מספיק זמן מאז הרצח ומכוון שהחברה הישראלית עוד לא עיכלה את משמעות המעשה ויש רבים החוששים שרצח שכזה נמצא בקירבנו, במידה זו או אחרת של לגיטימציה, ושהדבר עלול לקרות ביום מן הימים ולא בעתיד הרחוק.
עברו עשר שנים. עשרות כתבות נכתבו. לצערי, רבות מהכתבות התיימרו לעסוק במורשתו של יצחק רבין אך עסקו ברצח ולא במורשת חייו של רבין. רבים נכנעו לטראומה של הרצח ולא למשמעות מעשיו בימי חייו ובכך החטיאו את האפשרות להתחיל ללמוד, להבין ולהסיק מסקנות ממורשתו. יתכן ולימוד המורשת יבהיר לנו מה היו המישגים שנעשו בימים של ערב הקמת המדינה על ידי המנהיגות של אותם הימים ובימים של מלחמת העצמאות (בעיקר על ידי דוד בן גוריון). מישגים שעד היום המדינה מסובכת בהם.
לא בגלל חשיבותם האבסולוטית אני רוצה להתייחס כאן לשלוש כתבות שיבהירו את העובדה כי לא התחלנו ללמוד כדי להבין את מורשתו.
ב- ynet הופיעה כתבה מאת אחיה ראב"ד "הרביניזציה, קווים לדמותה". בכתבה הוא מספר לנו על ראיון עם פרופ' מעוז עזריה המוגדר על ידי עצמו "מתמחה בתחומי ההנצחה והזיכרון..." אולם כבר בפיסקה הראשונה חוטא אחיה ראב"ד ומגדיר את הפרופ' כ"מומחה להנצחה ומיתוסים..." כך בהנף קולמוס הופך ראב"ד את הזיכרון למיתוסים ובכך הפך כלאחר יד את המורשת למיתוס. (ראה הגדרת המושג מיתוס בראשית הכתבה). ולא היא! מורשת היא מורשת ומיתוס הוא מיתוס.
אחיה ראב"ד כרה בור ותרצה הכטר מיהרה ליפול בו בהגיבה לכתבתו של ראב"ד וגם הוסיפה משלה: אתר "רשימות" 05. 11. 6 מתחילת כתבתה ועד סופה אין התייחסות, ולו פעם אחת, למושג "מורשת" אך המושג "מיתוס" חוזר בכל משפט ומשפט.
"הגדיל" לעשות העיתונאי עוזי בנזימן בכתבתו "הצ'ופצ'יק של הקומקום" שהופיעה בעיתון הארץ ב-05. 11. 2 . אם לומר את האמת התביישתי לקרא את הכתבה עד סופה ולא אומר לכם כאן מה דעתי על הכותב ורמתו. אני עוצר ברגשותי כדי לצתת רק קטע קטן, האחרון בכתבה: "בגלל שיקולים פוליטיים שקופים, לא מנוצלים ימי הזכרון לרבין, גם לא זה שיחול מחרתיים במלאת עשר שנים להרצחו, לדיון נכון במשמעות המעשה הנתעב (הרצח). ההשתמטות הזאת נוחה לליכוד ולשאר מפלגות הימין. בגלל חלקן בליבוי היצרים לפני עשר שנים. ומשום מה גם מפלגת העבודה נותנת לה יד. במקום לעסוק בקנקן ובמה שיש בו (הרצח? ההנצחה? המורשת?) מתרכזים בצ'ופצ'יק שלו. המורשת שרבין הותיר, תהיה מה שתהיה, היא זוטה בלבד במאורע המחריד, הרה הגורל, הגלום בהרצחו. בבתי הספר, בתקשורת, בכנסת, בבמות דיון יש לעסוק ברצח- ולא בפלמ"ח ובבשורתו [במורשתו של רבין], כבודם במקומו מונח: "אכן, אליבא דעוזי בנזימן, מורשתו של רבין היא לא יותר מ"זוטה". אין היא יותר מאשר "הצ'ופצ'יק של הקומקום" [זרבובית למי שזוכר]. מה שחשוב בענין הוא הרצח. יתכן והוא צודק, אלא שכאן אנו עוסקים במורשת חייו של יצחק רבין ולא במורשת הרצח של יגאל עמיר.
