תחושות קשות המלוות איבוד שליטה עצמית 

תחושות קשות המלוות איבוד שליטה עצמית

כבני אדם החיים בתרבות וחברת אדם, חלק מהחינוך הבלתי פורמלי והיום גם בעזרת לימוד נרכש, פורמלי, אנו לומדים ומלמדים את עצמנו לשלוט ברגשות שלנו כדי להשיג איזון פנימי במצבי חיים משתנים. אינטיליגנציה רגשית שתוביל אותנו לפסוע בשביל האמצע, ולצמצם פערים ושוליים. לא תמיד קל לנו להיות במקום של ריסון עצמי ושליטה ולבחור את התגובה הנכונה, בפרט במצבים אמוציונליים. הצורך שלנו בשליטה, מעניק לנו תחושת ביטחון והגנה על עצמנו ועל המצבים שסביבנו. במצבי רוגע, יש לנו זמן לשקול את צעדנו ולהגיב בצורה שקולה המאפשרת לנו לבחור דרך תגובה אפקטיבית. מדוע אנו מאבדים שליטה - במצב שבו אנו מפרשים את הרגשות שלנו לתחושות לא נעימות של דחייה, פחד, עלבון וכאב, כנראה הייתה תחושה מוצדקת של עוול קשה בעקבות פריצות למקומות 'שמורים' עבורנו, המניעים מערכת רגשית שעוקפת את הווסת החשיבתי. התוצאה, תגובות ישירות ולא מעובדות המשחררות את יכולת הריסון שלנו וגורמות לנו להגיב מתוך תחושה שאנו מותקפים וחסרי איזון. מצב רוחנו משתנה באופן קוטבי. אנו מגייסים תגובות ממקום של שריד חייתי קדום שקיים בנו, תגובות לא מפותחות הפועלת ומופעלות באופן כמעט אוטומטי ובלתי נשלט. הסיבה לכך היא, התקפה-הגנה רגשית כדי לשוב ולחוש בטוחים ומוגנים מפני התקפה על החלקים החשופים והמדולקים שבנו, על ה'אני' הכאוב והפגוע. אנו חשים שאנו נמצאים במלחמת קיום וחורמה ולכן אנו מגויסים מתוך הרגשת חובה הישרדותית להגיב כאן ומיד. אחרי שהתקפת ההגנה הסתיימה, המתח יורד, השרירים רפויים ולכך מתלווה תחושה של סחיטה רגשית ופיזית, בושה והתרוקנות פנימית. ברור לנו שהחמצנו את המטרה שלמענה יצאנו 'לקרב', להגן על עצמנו, על האיזון שלנו. נלחמנו כן, אך בחרנו בכלים הלא נכונים. בדיעבד, אנו מבינים שטוב יותר היה לו צירפנו את הקוגניציה, ניתחנו את המצב ובחרנו תגובה מושכלת ולא הופעלנו מתוך התקף אמוציונלי, תגובה שמרחיקה  אותנו מהתמודדות נכונה ומתוצאה המלווה בהרגשה לא נעימה. הובלנו את עצמנו למקום 'ללא מוצא' שמרגיש לנו 'לא נכון', מרחיק אותנו מלהגיע לפתרון המרגיע. אובדן פתאומי של שליטה, חושף אצלנו צדדים שלא תמיד קל לנו להסתכל עליהם ולדעת שהם קיימים בנו. אנו נותרים בהרגשת מבוכה כי חשפנו חלקים פחות יפים  שבד"כ אנו מנסים לשמור עליהם ב'צל', שקשה לנו לחיות אתם בכפיפה אחת וגם פחות נעים לנו שה'אחרים' יהיו עדים להם. הפרדוקס הינו, למרות שמצד אחד אנו רוצים לשמור ולהגן על עצמנו, תגובות אמוציונליות מצמצמות ולא משפרות לא את התחושה האישית וגם לא מיטיבות עם מגוון דרכי ההגנה העצמית. התגובות פחות מאוזנות, פחות אפקטיביות, פחות שקולות. הן נובעות בד"כ במצבים של FIGHT OR FLIGHT  , גובות אנרגיות רבות ומשאירות אותנו מרוקנים ובסופו של דבר בהחלט לא מסופקים מהגישה שבחרנו בחוויה הכללית. תגובות אמוציונליות מחברות אותנו למקומות קדומים בעברנו, פרשנויות שלא תמיד מותאמות לבגרות ולהתפתחות. לאחר התפרצות של איבוד שליטה, נשארת אצלנו תחושת חוסר אונים ובושה. רצינו לפעול כדי להשיג בטחון,  וקיבלנו העצמה של הרגשת פגיעות, טשטוש, פחד, בלבול, כעס ו..חוסר שליטה.  אבדנו את השקט פנימי שלנו, הבאנו את עצמנו לסערת רגשות, לא הצלחנו להגיב בצורה שמקדמת אותנו ולכן אותם הדברים שהוציאו אותנו משלוותנו נשארו ללא פתרון. איבדנו את שיקול הדעת ובחרנו תגובות מוטעות. פעלנו מתוך להט לוחמני  המורכב על שיקול דעת רגשי המותיר אותנו עצבנים, חסרי שקט פנימי ורחוקים מפתרון הבעיה הראשונית שהציתה את אש המרד. 

כדי להגיע לתגובות 'נכונות' יותר, מותר לנו לעצור את פרץ הרגש, להסיח את הדעת, לקחת פסק זמן ולתת טווח ופרספקטיבה כדי שלתגובה יצטרפו גם ההיגיון והחשיבה כתחליף להתפרצות זעם. הזמן שאנו מקצים לעצמנו מהאירוע המעורר ועד לתגובה, מאפשר לנו להירגע, להבין מדוע אנו כועסים ולבחור התנהגות שתקדם אותנו, תוך כדי הפעלת שיקול דעת, עם פרשנות מתאימה יותר. מה שאנו צריכים לזכור ולהזכיר לעצמנו, שמאוד טבעי לנו כבני אדם להגיב ישר, מהמותן ברגע שכואב לנו ואנו מרגישים מותקפים, חלשים ופגועים, אך מאידך אנו צריכים להזכיר לעצמנו שדווקא איפוק וריסון יעזרו לנו לבחור את הנקודה המועילה והמוסרית לפתרון.  שליטה ברגשות וחיפוש פתרון בעיות, הם הדרכים היעילות יותר להתמודדות נכונה עם מצבים קשים ולא נעימים שבהם אנו נתקלים.