מתחילת ההריון ועד ליום המיתה - עושה גדולות עד אין חקר 

מתחילת ההריון ועד ליום המיתה - עושה גדולות עד אין חקר
התהליך המרתק שעוברת הנשמה היהודית, מתחילת ההריון ועד ליום המיתה, מפורט במדרש תנחומא (פרשת פקודי, סימן ג), דרך פירוש הפסוק: "עושה גדולות עד אין חקר' (איוב, ט', י'), אלו גדולות שעושה הקב"ה ביצירת הולד, אלא בשעה שבא אדם לשמש עם אשתו רומז הקב"ה למלאך הממונה על ההריון ושמו לילה, והקב"ה אומר לו: דע, שזו הלילה נוצר אדם מזרע פלוני, דע לך והשמר בזו הטיפה, וטול אותה בכפך וזרע אותה בגורן לשס"ה חלקים והוא עושה לו כן. מיד נוטל בידו ומביא לפני מי שאמר והיה העולם, ואומר לפניו: עשיתי ככל אשר צויתני וטיפה זו מה תהא נגזר עליה?, מיד הקב"ה גוזר על הטיפה מה יהא בסופה: אם זכר אם נקבה, אם חלש אם גבור, אם עני אם עשיר, אם קצר או ארוך, אם מכוער או נאה, אם עבה או דק, אם בזוי או גס, וכן גוזר על כל קורותיו. אבל אם צדיק אם רשע לא, אלא הדבר ההוא נותנו בידו של אדם בלבד שנאמר (דברים, ל'): 'ראה נתתי לפניך היום את החיים את הטוב ואת המות ואת הרע'. מיד רומז הקב"ה למלאך הממונה על הרוחות, ואומר לו: הבא לי רוח פלוני שהיא בגן עדן, ששמו פלוני ותארו כך וכך, לפי שכל הרוחות שעתידין להבראות כולן הן נבראות מיום שברא העולם עד שיכלה כל העולם, הם מזומנין בבני אדם דכתיב (קהלת, ו'): 'מה שהיה כבר נקרא שמו', מיד הולך המלאך ומביא את הרוח לפני הקב"ה, וכשהיא באה מיד כורעת ומשתחוה לפני המלך מלכי המלכים הקב"ה. אותה שעה אומר הקב"ה לרוח: הכנסי בטיפה זו שביד פלוני. פתח הרוח פיו ואומר לפניו: רבונו של עולם, די לי העולם שהייתי דר מיום שבראתני, למה רצונך להכניסני בטיפה זו סרוחה, שאני קדושה וטהורה ואני גזורה מגזרת כבודך. מיד אומר הקב"ה לנשמה: עולם שאני מכניסך בו יפה יהא לך ממה שהיית דר בו, ובשעה שיצרתיך לא יצרתיך אלא לטיפה זו. מיד מכניסו הקב"ה לשם בעל כרחו.
ואחר חוזר המלאך ומכניס הרוח לתוך מעי אמו, ומזמנין לו שני מלאכים ושומרין אותו שלא יצא משם, ושלא יפול, ומכניסין אותו שם נר דלוק על ראשו, זהו שאמר הכתוב: 'מי יתנני כירחי קדם כימי אלוה ישמרני בהלו נרו עלי ראשי' וגו' (איוב, כ"ט), ומביט ורואה מסוף העולם ועד סופו. נוטלו המלאך משם ומוליכו לגן עדן, ומראה לו הצדיקים יושבין בכבוד ועטרותיהם בראשיהם, ואומר המלאך לאותו הרוח: תדע לך מי הם אלו?, אומר לו הרוח לא אדוני. חוזר המלאך ואומר לו: הללו שאתה רואה נוצרו בתחלה כמותך בתוך מעי אמן, ויצאו לעולם, ושמרו התורה והמצות. לפיכך זכו ונזדמנו לטובה זו שאתה רואה. דע לך, שסופך לצאת מן העולם, ואם תזכה ותשמור התורה של הקב"ה תזכה לכך, ולישיבת של אלו. ואם לאו, דע וראה שתזכה למקום אחר. לערב מוליכו לגיהנם ומראה לו שם את הרשעים, שמלאכי חבלה מכים אותן במקלות של אש וקוראין וי, וי, ואינם מרחמים עליהם. ואומר לו עוד אותו מלאך לאותו הרוח: תדע מי הן אלו?, ואומר: לא אדוני. ואומר לו המלאך: אלו הנשרפין נוצרו כמותך, ויצאו לעולם ולא שמרו התורה וחוקותיו של הקב"ה, לכך באו לחרפה זו שאתה רואה. ואתה דע לך, שסופך לצאת לעולם, והוי צדיק ואל תהי רשע ותזכה ותחיה לעולם הבא. ומנין שהוא כן?, שנאמר (משלי, ד'): 'כי בן הייתי לאבי רך ויחיד לפני אמי ויורני ויאמר לי יתמוך דברי לבך שמור מצותי וחיה'. 'כי בן הייתי לאבי' - קודם שיצאתי ממעי אמי הייתי בנו של הקב"ה, כי כן יסרני כמו האב שמייסר את בנו. 'רך ויחיד לפני אמי' - העת שהייתי רך והייתי יחיד, שלא היה שום אדם בחבורתי לפני אמי. 'ויורני' – המלאך, 'ויאמר לי יתמוך דברי לבך שמור מצותי וחיה' - כמו שנאמר לעיל. ולכך על הכל מזהירו הקב"ה, ומטייל אותו המלאך מן הבקר ועד הערב, ומראה לו מקום שהוא עתיד למות בו, ובמקום שהוא עתיד להקבר בו, ואח"כ מוליכו ומטיילו על כל העולם ומראה לו את הצדיקים ואת הרשעים ומראה לו הכל, ובערב חוזרו לתוך מעי אמו והקב"ה עושה לו שם בריח ודלתים, שנאמר (איוב, ל"ח): 'ויסך בדלתים ים', וכתיב (ישעיה, נ"א): 'ואשים דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך', עומד ואומר לו הקב"ה: עד פה תבא ולא תוסיף, וגו'.
והולד הוא מונח במעי אמו תשע חדשים, ג' חדשים הראשונים הולד הוא דר במעי אמו במדור התחתון, והג' חדשים השניים דר במדור האמצעי, והאחרונים דר במדור העליון, וכשמגיע זמנו לצאת לאויר העולם, הוא מתגולל ויורד ברגע אחת מן העליון לאמצעי, ומן האמצעי לאחרון. ומכל מה שאמו אוכלת ושותה בראשונה, הוא אוכל ושותה ואינו מוציא רעי, לפיכך נאמר: 'עושה גדולות עד אין חקר נפלאות עד אין מספר'. לסוף מגיע זמנו לצאת לאויר העולם, מיד בא אותו המלאך ואומר לו באותה שעה: מגיע זמנך לצאת לאויר העולם, והוא אומר לו: למה אתה רוצה להוציאני לאויר העולם?, אומר לו המלאך: בני, תדע שעל כרחך אתה נוצר, ועכשיו דע שעל כרחך נולדת, ועל כרחך אתה מת, ועל כרחך אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא. ואינו רוצה לצאת משם, עד שמכהו, ומכבה לו את הנר שהוא דלוק על ראשו, ומוציאו לאויר העולם בעל כרחו. מיד שוכח התינוק כל מה שראה ביציאתו, וכל מה שהוא יודע.
ולמה התינוק בוכה ביציאתו?, על מה שאבד מקום הנחה והרוחה, ועל העולם שיצא ממנו. באותה שעה מתחלפים עליו שבעה עולמות: עולם ראשון: דומה למלך, שהכל שואלין בשלומו ומתאוין הכל לראותו, ומחבקין ומנשקין אותו מפני שהוא בן שנה. עולם שני: דומה לחזיר, שהוא שוגש באשפות, כך הולד שוגש בצואה כשהוא בן שנתים. עולם שלישי: דומה לגדי, שהוא מרקד לכאן ולכאן במרעה טוב לפני אמו, כך התינוק מתענג לפני אביו ואמו, ומרקד לכאן ולכאן ומשחק, והכל שמחים בו. עולם רביעי: דומה לסוס שהוא מהלך בסטריות, ואימתי?, כשהגיע על פרקו, כשהוא בן י"ח, כשם שהסוס רץ ומשתבח, כך הנער משתבח בבחרותו. עולם חמישי: דומה לחמור, שמניחין עליו אוכף, כך לבני אדם מניחין לו אוכפו עליו, נותנין לו אשה ומוליד בנים ובנות, חוזר והולך לכאן ולכאן ומביא מזון ומפרנס לבניו, ומכלכל, ונותנין עליו משא והוא מעומס מן בנים ובנות, ואימתי?, כשהוא בן ארבעים שנה. עולם ששי: דומה לכלב, שהוא חצוף לכאן ולכאן, ונוטל מזה ונותן לזה ואינו מתבייש. עולם שביעי: דומה לקוף, שנשתנה דמותו מכל הבריות, שואל על כל דבר ודבר, ואוכל ושותה כמו נער, ומשחק כמו תינוק, וישוב לימי עלומיו בדעת, אבל לא בדבר אחר. ואפילו בניו ואנשי ביתו מלעיגין עליו, ומקללין אותו, ושונאין אותו. וכשהוא דובר שום דבר, אומרים לו: הניחו לו, כי הוא נער וזקן, והוא דומה לקוף בכל עניניו ובכל דבריו, ואפילו התינוקות מלעיגין עליו ומשחקין בו, ואפילו צפור דרור ינערנו משנתו.
לסוף הגיע זמנו, בא לו אותו המלאך ואומר לו: תכירני?, אומר לו: הן. ואומר לו: למה באת לי היום מכל שאר הימים?, אומר לו המלאך: כדי להוציאך מן העולם, כי הגיע זמנך להפטר. מיד מתחיל בוכה ומשמיע קולו מסוף העולם ועד סופו, ואין הבריות מכירין, ולא שומעין את קולו חוץ מן התרנגול בלבד. ואומר למלאך: הלא כבר הוצאתני משני עולמות, והכנסתני בזה העולם. ואומר לו המלאך: והלא כבר אמרתי לך, שעל כרחך נוצרת, ועל כרחך נולדת, ועל כרחך אתה חי, ועל כרחך אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני הקב"ה". ע"כ לשון המדרש.
וכן מובא בגמ' (נידה, ל:): "דרש רבי שמלאי: למה הולד דומה במעי אמו?, לפנקס שמקופל ומונח. ידיו על שתי צדעיו, שתי אציליו על ב' ארכובותיו, וב' עקביו על ב' עגבותיו, וראשו מונח לו בין ברכיו, ופיו סתום וטבורו פתוח, ואוכל ממה שאמו אוכלת, ושותה ממה שאמו שותה, ואינו מוציא רעי שמא יהרוג את אמו. וכיון שיצא לאויר העולם - נפתח הסתום ונסתם הפתוח, שאלמלא כן אינו יכול לחיות אפילו שעה אחת. ונר דלוק לו על ראשו וצופה ומביט מסוף העולם ועד סופו, שנאמר (איוב כ"ט): 'בהלו נרו עלי ראשי לאורו אלך חשך'. ואל תתמה, שהרי אדם ישן כאן ורואה חלום באספמיא. ואין לך ימים שאדם שרוי בטובה יותר מאותן הימים, שנאמר (איוב כ"ט): "מי יתנני כירחי קדם כימי אלוה ישמרני'. ואיזהו ימים שיש בהם ירחים ואין בהם שנים?, הוי אומר אלו ירחי לידה. ומלמדין אותו כל התורה כולה, שנאמר (משלי, י"ד): 'ויורני ויאמר לי יתמך דברי לבך שמור מצותי וחיה'. ואומר (איוב כ"ט): 'בסוד אלוה עלי אהלי'. מאי ואומר?, וכי תימא נביא הוא דקאמר?, ת"ש: 'בסוד אלוה עלי אהלי'. וכיון שבא לאויר העולם, בא מלאך וסטרו על פיו, ומשכחו כל התורה כולה, שנאמר (בראשית, ד'): 'לפתח חטאת רובץ'. ואינו יוצא משם עד שמשביעין אותו, שנאמר (ישעיה, מ"ה): 'כי לי תכרע כל ברך תשבע כל לשון', כי לי תכרע כל ברך - זה יום המיתה, שנאמר (תהלים, כ"ב): 'לפניו יכרעו כל יורדי עפר', תשבע כל לשון - זה יום הלידה, שנאמר (תהלים, כ"ד): 'נקי כפים ובר לבב אשר לא נשא לשוא נפשו ולא נשבע למרמה'. ומה היא השבועה שמשביעין אותו?,- תהי צדיק ואל תהי רשע, ואפילו כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה, היה בעיניך כרשע. והוי יודע שהקב"ה טהור ומשרתיו טהורים, ונשמה שנתן בך טהורה היא, אם אתה משמרה בטהרה - מוטב, ואם לאו - הריני נוטלה ממך. תנא דבי ר' ישמעאל: משל לכהן שמסר תרומה לעם הארץ, ואמר לו אם אתה משמרה בטהרה - מוטב, ואם לאו - הריני שורפה לפניך.
א"ר אלעזר: מאי קרא (תהלים, ע"א): 'ממעי אמי אתה גוזי'. מאי משמע דהאי גוזי?, לישנא דאשתבועי הוא, דכתיב (ירמיה, ז'): 'גזי נזרך והשליכי'. ואמר רבי אלעזר: למה ולד דומה במעי אמו?, לאגוז מונח בספל של מים, אדם נותן אצבעו עליו, שוקע לכאן ולכאן. תנו רבנן: שלשה חדשים הראשונים - ולד דר במדור התחתון, אמצעיים - ולד דר במדור האמצעי, אחרונים - ולד דר במדור העליון. וכיון שהגיע זמנו לצאת - מתהפך ויוצא, וזהו חבלי אשה. והיינו דתנן: חבלי של נקבה מרובין משל זכר. ואמר רבי אלעזר: מאי קרא +תהלים קל"ט+ אשר עשיתי בסתר רקמתי בתחתיות ארץ, דרתי לא נאמר, אלא רקמתי. מאי שנא חבלי נקבה מרובין משל זכר?, זה בא כדרך תשמישו וזה בא כדרך תשמישו, זו - הופכת פניה, וזה - אין הופך פניו.
תנו רבנן: שלשה חדשים הראשונים - תשמיש קשה לאשה וגם קשה לולד, אמצעיים - קשה לאשה ויפה לולד, אחרונים - יפה לאשה ויפה לולד, שמתוך כך נמצא הולד מלובן ומזורז. תנא: המשמש מטתו ליום תשעים כאילו שופך דמים. מנא ידע?, אלא אמר אביי: משמש והולך, (תהלים, קט"ז) 'ושומר פתאים ה'.
תנו רבנן: שלשה שותפין יש באדם, הקב"ה ואביו ואמו. אביו מזריע הלובן, שממנו עצמות וגידים וצפרנים, ומוח שבראשו, ולובן שבעין. אמו מזרעת אודם, שממנו עור ובשר ושערות, ושחור שבעין. והקב"ה נותן בו רוח ונשמה וקלסתר פנים, וראיית העין, ושמיעת האוזן, ודבור פה, והלוך רגלים, ובינה והשכל. וכיון שהגיע זמנו להפטר מן העולם - הקב"ה נוטל חלקו, וחלק אביו ואמו מניח לפניהם. אמר רב פפא, היינו דאמרי אינשי: פוץ מלחא - ושדי בשרא לכלבא. דרש רב חיננא בר פפא: מאי דכתיב (איוב ט'): 'עושה גדולות עד אין חקר ונפלאות עד אין מספר'?, בא וראה שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם, מדת בשר ודם: נותן חפץ בחמת צרורה ופיה למעלה - ספק משתמר ספק אין משתמר. ואילו הקב"ה, צר העובר במעי אשה, פתוחה ופיה למטה - ומשתמר. דבר אחר: אדם נותן חפציו לכף מאזנים, כל זמן שמכביד - יורד למטה, ואילו הקב"ה - כל זמן שמכביד הולד עולה למעלה. דרש רבי יוסי הגלילי: מאי דכתיב (תהלים, קל"ט): 'אודך על כי נוראות נפליתי נפלאים מעשיך ונפשי יודעת מאד'?, בא וראה שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם, מדת בשר ודם: אדם נותן זרעונים בערוגה - כל אחת ואחת עולה במינו, ואילו הקב"ה - צר העובר במעי אשה וכולם עולין למין אחד" ע"כ לשון הגמרא.
לאור המצוטט לעיל, נלענ"ד כי ההתבוננות מתמדת בתהליך המרתק שעוברת הנשמה היהודית, מתחילת ההריון ועד ליום המיתה, יש בכוחה למנוע את האדם מלחטוא ולהודות לבוראו, וכן נאמר במשנה (אבות, פ"ג, משנה א): "עקביא בן מהללאל אומר: הסתכל בשלשה דברים ואי אתה בא לידי עבירה, דע מאין באת, ולאן אתה הולך, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון. מאין באת?, מטפה סרוחה. ולאן אתה הולך?, למקום עפר רמה ותולעה. ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון?, לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא".