הזילות בחיי אדם, בעבירות של פגע וברח, אלימות פיזית, שוד קשישים וחסרי ישע, אלימות מינית, אלימות בתוך המשפחה, הגיעו לדרגות שאין אפשרות לבלום אותם –אלא בענישה כבדה ומרתיעה.
בתי המשפט למרבה הצער, נכשלו בשנים האחרונות בכל הנוגע לענישה בתחומים שהפכו למכת המדינה והגיע העת –לשנות זאת.
קחו את המקרה של הילדה שחר גרינשפן, כמשל.
רישיון לרכב, כמו רישיון לנשק. הצעה מצילת חיים, אך אין רצון לבצע אותה.
* מאת: עו"ד אברהם פכטר
"מי שאינו מביא את עושה הרעה על עונשו מעודדו לחדש רעתו". (ליאונרדו דה וינצ'י)
"אנשים אינם נתלים על גניבת סוסים, אלא כדי שסוסים לא יגנבו". (לורד האליפכס)
הקטל בדרכים משתולל, הענישה מגוחכת, ההרתעה לא קיימת, מספר ההרוגים והפצועים מתאונות עולה על קרבנות המלחמות ואין תזוזה בנושא.
יש מה לעשות, אפשר לעשות–אך אין הענות, אין חשיבה יצירתית וחיפוש אחר פתרונות יצירתיים. הבירוקרטיה אוכלת וזוחלת וכל ניסיון לפרוץ המעגל נתקל בקיר אטום.
שיהיה ברור, לא הכל תקציבים ולא הכל תשתיות, למרות שהם חשובים ונחוצים להצלחה. לידם יש לשלב חינוך, הרתעה על ענישה משפטית ואדמיניסטרטיבית, מעקב אחר ביצוע ועקביות בביצוע התהליך.
כאשר מערכת המשפט מאכזבת ושיקול דעתם של השופטים, אינה עומדת במבחן הגיון החיים, מגיעה עת השינוי ע"י המחוקק.
עונשי מינימום –הם תשובה, למצב בו מערכת אכיפת החוק לא עומדת בציפיות הציבור, לא עומדת בלחץ-העבירות וההרתעה המקובלת אינה עובדת.
כאשר על עבירות כמו תאונות פגע וברח, בריונות לשמה, תקיפות חבלניות, תקיפות מיניות, סחר בנשים, שוד קשישים וחסרי ישע, יתבטאו בעונשי מאסר משמעותיים שאין לרדת מהם אלא רק לעלות לחומרא, יהיה בכך גורם הרתעה משמעותי, לעומת המציאות של עסקאות טיעון מקלות, עבודות שירות ועונשים על תנאי.
ובכן, יש מה לעשות, חייבים לעשות וניתן לעשות. בנוסף לדברים הבסיסיים עליהם חוזרים מדי פעם שדנים בנושא, כמו תשתיות, תקציבים, שוטרים בכמויות גדולות יותר בכבישים, במיוחד "הכבישים האדומים", אכיפה אגרסיבית, הן של בתי המשפט והן של הפרקליטות, בדרישה לעונשים ובערעורים על קלות העונשים.
על הפרקליטות והמשטרה, לעמוד על כך, שבמקרים המתאימים, בתאונות הקשות עם נפגעים, בהם הרשלנות של הנהגים היא גבוהה, גם אם מתבטאות בעצימת עיניים, או אדישות לתוצאות - להעלות את רף האשמה לדרגת הריגה ולפעמים אף רצח.
כשמדברים על רצח בכבישים- לא צריך להשאיר זאת כאות מתה או צורת ביטוי-יש מקום גם לפעול בכיוון זה.
כאשר נהג המסיע שוהים בלתי חוקים, כפי שקרה בתאונה הקטלנית בצומת פלוגות, נכנס במהירות לצומת באור אדום. מדובר ברשלנות בדרגה של הריגה או רצח. וכאשר מתברר, שהנהג הוא מאיזור חברון, ללא רישיון ישראלי תקף, וגם מסיע אנשים ללא אישורי כניסה ושהייה לישראל (שזה גם חמור מבחינה הביטחונית), העבירות והעונש צריכים להיות בהתאם.
אמנם ברצח - יש להוכיח כוונה תחילה של רצון לקטילה, אבל גם עצימת עיניים, ואדישות לתוצאה - הם אלמנטים נפשיים, המספיקים להרשעה בהריגה ולפעמים אף יותר מכך.
המקרים, בהם השתמשו בסעיפים אלה בתאונות קטלניות הוא מזערי וכמובן שיש גם סעיפים חמורים נוספים, בקודקס הפלילי שלא מופעלים במקרים החמורים.
אבל לצד כל אלה יש גם אפשרויות נוספות למלחמה המתמשכת הזו, אחת מהן טובה יעילה ולא דורשת תקציב גבוה, היא ההצעה לנסות ולמיין את הנהגים המסוכנים - לפני שהם מבצעים תאונות. שהרי, אחרי הביצוע, הם עוברים לפאזה אחרת של חקירה משפט ועונש - וכפי שציינתי לעיל לא תמיד בצורה מהירה ויעילה.
אי לכך - הצעתי לנסות למנוע את התאונה העתידית- ע"י מציאת הנהג המסוכן, באמצעות הרשעתיו הקודמות, כמופיע במחשבים של המשטרה, משרד התחבורה ובתי המשפט.
ההצעה פשוטה וביצועיה לא דורשת השקעה תקציבית גדולה אלא רצון טוב ובעיקר הוראה מעשית על ביצועה.
עד עכשיו, משך 10 השנים האחרונות, אני מתכתב עם כל הרשויות המתאימות, מקבל תשובות מנומסות תוך הפנייה לגופים אחרים, כשכל אחד מוריד מעצמו את הטיפול ומעביר אותו בכבוד רב לאחר וכמובן, ששום דבר לא נעשה. בנוסף לכך, הופעתי והרצאתי לא פעם בפני ועדות ממשלתיות שהוקמו בנושא, כדי להתגבר על קטל בדרכים, אבל התקדמות מעשית בתחום עדיין לא נראית באופק.
להלן עיקרי ההצעה:
אני מציע למנות מפקחי "בטיחות תנועה" במספר של בין 5-10 איש, בשלב ראשון, בעלות כספית נמוכה יחסית, ניתן גם להשתמש בגמלאים של המשטרה, בתי משפט לתעבורה, בוחנים ואחרים - שעיקר מטרתם לאתר נהגים עם פוטנציאל מסוכן, מועדים לעבירות תעבורה קשות, לפני שהם מבצעים תאונות, וכל זאת ע"י בדיקת רישומי ההרשעות שלהם. תפקידי "מפקחי הבטיחות" יהיה לסרוק במחשב את כל נהגי ישראל בסדר יורד, החל מנהגי משאיות, אוטובוסים, מובילים למיניהם, רכב כבד, טיוליות, נהגי מוניות וכדו'... לפי הנחיות של משטרת התנועה ומשרד התחבורה ומי שעברו בשנתיים האחרונות לבדיקה, עבירות תנועה קשות ומסוכנות, כגון: מהירות מופרזת, הרשעות קודמות, תאונות, ניקוד, חציית פס לבן, אי ציות לרמזורים ובמיוחד אדום, אי תקינות הרכב ועבירות שיש בהן סכנה לבטיחות הנהיגה, יורדו מהכביש ע"י סמכויות מנהליות שינתנו ל"מפקחים" כולל, הוראה למבחנים חוזרים, קורסים לנהיגה מונעת וסמכות להוריד או להשעות רישיונות נהיגה ודירוגם עד לבירור או השתלמות וכדו'...
ואם הדבר דורש תיקון חוק ותקנות- כך יעשה - שהרי אין תחליף לא בעונש ולא בכסף לחיי אדם או פציעתו.
ולסיום מספר הערות ונתונים:
א. לפי דיווחים רשמיים, נמצא כי משאיות היו מעורבות פי 2.5 יותר מכלי רכב אחרים בתאונות. הנתון אינו מפתיע שהרי הם נמצאים, עקב עיסוקם ופרנסתם, יותר בכבישים מאשר אחרים. וכאשר מוסיפים את העובדה שהם רוצים לעשות מה שיותר "נגלות" כדי להרוויח יותר, הם יותר עייפים, לא מקפידים על תחזוקה טכנית נאותה ולא על חוקי התנועה והמנוחה.
ב. בעלי חברות של ציוד כבד, משאיות הובלה, חברות אוטובוסים, מסיעי ילדים וכד'... המעסיקים נהגים שכירים, במשכורות מינימום, ודורשים מהם שעות נהיגה מעבר למותר - לא מבוקרים ולא נשפטים על פגיעה בחוקי העבודה, העסקת עובדים, על שעות נהיגה ומנוחה, והתוצאה - נהיגה לא בטוחה שבסופה תאונות.
בתאונה קטלנית שהיתה עם משאית, טען הנהג שישן באותו יום רק שעתיים, ולחובתו 16 הרשעות בשנה האחרונה ולא בסעיפים טכניים, וכך גם ביתר המקרים.
ג. אמנם המשטרה עושה מאמצים לאכיפה, תפיסה וענישה, אך לא מספיק. יותר שוטרים בכבישים, כוחות עזר, משמר אזרחי, מתנדבים, הסברה, חינוך לנהיגה נכונה בבתי ספר, בקיצור יש מה לעשות בנושא.
ד. לזכור - רישיון לרכב, הוא כמו רישיון לאקדח, ויש לטפל בכך בהתאם.
לסיכום:
אנו רגילים לדבר הרבה ולעשות מעט. אחרי כל אירוע שמזעזע את המדינה, אם זאת תאונה, תקיפה, לינץ, שריפת מכוניות, תקיפה מינית, קמה מהומה, דרישה ליד תקיפה ושינויים בענישה. אחרי שהמהוה שוקעת, חוזרים לשגרה.
הגיע העת–להתנער ולעשות, כי כבר מאוחר מדי.
הכותב הוא עורך-דין, המתמחה במשפט פלילי, צבאי וציבורי, והיה בעבר פרקליט צבאי, יועץ משפטי, שופט צבאי בדרגת סא"ל, סגן פרקליט מחוז ומשנה ליועץ המשפטי של מועצת העתונות ופרשן משפטי בהווה.
