אלי ועטרה. 

את אלי הכרתי ולא הכרתי.

תמונות מאד חיות וברורות מלפני שנים רבות חולפות בראשי,בראותי את אלי,אך הפעם זוהי הכרות מחודשת עם אדם בגיל עמידה, נשוי עם ילדים בוגרים,שאינני יודע אף את שמם והם גם כבר נשואים עם ילדים משלהם.

חושב אני,האם יש בכלל משמעות להכרות זו ונסיון לחבר מחדש את הזמן האבוד? אני מחליט לבסוף כי אין לזה שום ערך ואין בזה  בזה גם כל ענין רגשי ולכן אני אומר לו, אלי,אנחנו כמו שני פגועי ראש שנפגשים ולא זוכרים כלום.

נכון אומר, הרי היה מפגש של תיכון ואנו בני מחצית מאה ומה כתבתי בספר הזכרונות?

ומה כתבת אני שואל?

עונה לי-כתבתי שזה היה מזמן  ואני לא זוכר כלום!

באמת אלי, יש לך אמנזיה קשה,אולי אתה צריך רופא?

אל תדבר איתי על רופאים,קרא.מספיק היה לי ביפן! ומראה לי צלקת של קרקוף מאוזן לאוזן.

מה זה שאלתי, חטפת מצ'טה בראש וטסת ליפן שיתפרו לך?

מה פתאום עונה.

נסעתי לפוקוג'ימה, ד"ר פוקוג'ימה,שיתקן לי את הראש. מסתבר שהרבה זמן לא ראיתי בעין אחת ולא שמתי לב לכך.ונמצא כי יש לי מנינגיומה. אתה יודע בטח מה זה. והיא אשר לחצה לי עצב ראיה.חיפשתי ומצאתי את הרופא אחרי שאיש לא רצה לטפל בי.וקרה נס! אני חי ונושם ואפילו פתחתי חזרה את המשרד ואני מופיע בבתי משפט.רק מה מוסיף,אני לא מצליח להריח דבר. סליחה על הביטוי מבחינתי סטק יפה וחרה מריחים אותו דבר,רק נראים אחרת וכך אני מצליח להבדיל.

זאת אני יודע,עניתי! הרי איך מצאתי אותך?בעתון! זכית בקייס גדול ואני רואה כי כתוב אלי בר-עם.הפנים היו קצת מוכרות ומיד קישרתי אותך עם השם הפולני שהיה לך. ודרך אגב,הוספתי, אתה תתרן.זהו שמך כאחד שאינו מריח דבר.

נכון ענה, ולגבי השם,האצילות מחייבת. עורך דין בר-עם נשמע יותר טוב מברומובורסקי לזה בטח תסכים.

אולי,אמרתי,אבל בסופו של דבר לשם אין חשיבות ומי כמוך יודע זאת.חשוב מה עשית בחיים ולאן הגעת. ורק שתדע שאני זוכר איך עמדת כמו פסל במכולת הקטנה של הוריך,זוג זקנים אשר עייפות בפניהם,עיניהם כבויות ומעבירים כיכרות לחם שחור ובקבוקי זכוכית מלאי חלב לחנות. היינו די ילדים אך הרגשת את סבלם כפי שאני הרגשתי את סבל הורי.היינו דור שני לשואה והבננו דברים מבלי שיסבירו לנו.

נכון, ענה אלי.

הם שברו את ליבי,לא רואים דברים כאלו היום וברגע שהם חלפו מן העולם מצאתי את הכוחות לעזוב ונסעתי ללמוד משפטים.ובהמשך הכרתי את עטרה,התחתנו ועשינו כמה ילדים.

אלי אינו מרבה בדיבור,הוא סגור ומסוגר,כך היה וכך נשאר.קשה להוציא ממנו משפט מלא ואת רגשותיו,שומר הוא לעצמו. ויום אחד מודיע לי במפתיע כך.

יוסי, נמאס לי. אני סוגר את המשרד ונוסע לפריז!

מדוע שאלתי? לא ענה.

ומה עם עטרה,מה עם הילדים וממה תחיה בכלל,שאלתי?

נסתדר,אהיה יועץ משפטי לחברות בפריז!

יועץ? איך תייעץ לצרפתים? הרי עוד בתיכון היה לך מספיק בצרפתית!

אני לומד, ענה אלי!

וכך נעלם אלי לשבע שנים.נעלם כאילו בלעה אותו האדמה.השאיר הכל מאחוריו,התגרש במשך הזמן מעטרה ואבדו עקבותיו.

יום אחד אני פוגש את אפרים וזה אומר כך,פגשתי את אלי במטרו! אלי מנסה כל מיני דברים,אך ברור שלא מצא עבודה,כי מי יקח זר אשר שפתו עילגת ולכן הוא חי בבטלה גמורה.מסתובב ברחובות פריז,מסתכל על בנינים וחי לבד כמו כלב. ממה הוא חי-לא סיפר לי.

חלפו להם עוד שנתיים והנה אלי חזר לישראל.ואיך נודע לי? גרושתו עטרה ספרה לי. עטרה היא גם משפטנית ובעלת תפקיד של דיקן באחת המכללות למשפטים.

 את עטרה כמעט לא ראיתי במהלך השנים וכאשר נפגשנו מדי פעם, שמעתי ממנה רק דברי נאצה וזעם על אלי.

אלי בישראל? שאלתי בהפתעה. כן ,ענתה,הוא עובד כמתווך דירות באור יהודה ורק זה מה שאני יודעת.

כמה עצוב אמרתי לה.את בטח תומכת בו. מה פתאום! ענתה. הוא לא מענין אותי יותר וגם איננו מתקשר אלי ולילדים.

עטרה,עניתי,אלי חולה,היה לו גידול במח,אולי איננו אשם,צריך לעזור לו!

לעזור, צחקה? אין מצב!

ולפני חודשיים,עטרה מתקשרת ומודיעה לי כי אלי מאד חולה.כולו צהוב,נושם בקושי ומאושפז בבית חולים.ומוסיפה,הוא ידע שיש בעיה אבל לא התיחס,עד שהגיע למצב שכל הלבלב והכבד שלו הפך נגוע בסרטן ואי אפשר אפילו לנתח אותו.

הרגשתי פיק ברכיים ושאלתי. היית אצלו? ענתה, בודאי! הוא מתקשר אלי ואני באה לבקר ואפילו צילמתי חמישים תמונות,כאשר הוא במיטה,יושב קצת על כיסא וגם כאשר הצליח פעם לאכול דייסה.

אבל,אומרת לי,הרופאים נותנים לו שבועיים לחיות.אין מה לעשות.

וכךאמנם היה.

 הגענו ב"שבעה", לביתה של עטרה.היו לא מעט אנשים,עטרה מחלקת קפה ועוגות ועל השולחן הקטן,אלבומים של אלי,כמה תעודות וגביע של תחרות אופניים בו זכה.

ועטרה קושרת שיחה עם כולם כמארחת למופת.

התיישבתי לידה.

עטרה, רציתי לספר לך כמה דברים על אלי שאולי אינך יודעת, וסיפרתי. עטרה מסתכלת עלי בתמהון ועונה,לא ידעתי! לא שאלתי אף פעם על ילדותו של אלי והוא לא סיפר לי.

באמת לא שאלת אף פעם?

לא, ענתה ביובש.

ופתאום חיוך הופיע על פניה ואומרת לי כך,בוא תראה כמה תמונות של אלי שצילמתי לפני יומיים.

ולפני שהספקתי לזוז,שלפה שבע תמונות צבעוניות בהם אלי שרוע מת במיטתו,עיניו פקוחות,פיו פעור והוא צהוב כלימון.