קיצור תולדות עם ישראל - הריבונות בארץ ישראל והאימפריות העולמיות 

המאמר מציג בתמציתיות את ההיסטוריה של הריבונות על ארץ ישראל, כולל תאריכים. מיקומה הגיאוגרפי בין אסיה-אפריקה-אירופה של ארץ ישראל הביא לכך שהיא עברה ידיים באופן תדיר בין האימפריות הגדולות בעולם.

  הממלכה המצרית וכנענים (עד שנת 1273 לפנה"ס)

טרם כניסת עם ישראל לארץ ישראל (לאחר יציאת מצרים) שלטו בארץ מספר עמים, שנקראו "כנענים", תחת חסות מצרית, ששטחי והיקף שליטתה השתנו.

  ישראל (משנת 1273 לפנה"ס ועד שנת 924 לפנה"ס)

עם ישראל התלכד ונבנה כעם ביציאת מצרים ובדרכו לארץ במדבר. לאחר קבלת התורה, וארבעים שנה במדבר נכנס העם בראשותו של יהושע בן נון לארץ ישראל וכבשה. בתחילה הכיבוש לא היה שלם, והעם נאלץ להתמודד עם הצקות מהעמים שלא נכבשו ומשכניהם. שיא השגשוג היה בתקופת המלך שלמה, שבה שרר שקט מדיני, ושגשוג כלכלי. על בסיס זה בנה שלמה המלך בירושלים את בית המקדש הראשון. עם מותו התפצלה הממלכה.

  יהודה וישראל (משנת 924 לפנה"ס ועד שנת 720 לפנה"ס)

מות שלמה המלך הביא לפיצול הממלכה. וכך כתוב במלכים א', י"ב: "ויהי כשמוע כל ישראל כי שב ירבעם וישלחו ויקראו אותו אל העדה וימליכו אתו אחריהם ולא היה אחרי בית דוד זולתי שבט יהודה לבדו". על ישראל מלך ירבעם ועל יהודה, בירושלים, מלך בנו של שלמה רחבעם. מאז פירוק הממלכה חלה הידרדרות הדרגתית מדינית, כלכלית, דמוגרפית ורוחנית במצבו של העם. שתי הממלכות נאבקו באופן תדיר ביניהן, מה שהחליש את שתיהן ואפשר לאויבים מבית ומחוץ (שלעתים אף הוזמנו להתערב לטובת אחד הצדדים) להיכנס ולכרסם בהן. בנוסף, מלכים רבים סטו מדרכי התורה, עבדו אלילים והסיטו אחריהם את העם. הנביאים בתקופה זו היו המנהיגים הרוחניים, שהטיפו לערכי התורה והמוסר ונלחמו בעבודת האלילים.

  יהודה ואשור (משנת 720 לפנה"ס ועד שנת 597 לפנה"ס)

כמאתיים שנה לאחר פירוק הממלכה כבשה האימפריה האשורית את ממלכת ישראל, שבירתה העיר שומרון. מלך ישראל באותו זמן היה חזקיהו. וכך כתוב במלכים ב', י"ח: "בשנת שש לחזקיהו... נלכדה שומרון. ויגל מלך אשור את ישראל אשורה...". המלך האשורי פנה גם לכיבוש יהודה וירושלים, אך מסופר שבדרך נס צבאו הושמד והוא נאלץ לחזור בו. על אף זאת, אשור כבשה את מצרים ובכך איגפה את יהודה והפכה אותה לבת חסות.

  בבל (משנת 597 לפנה"ס ועד שנת 538 לפנה"ס)

האימפריה הבבלית כבשה את האיפריה האשורית וירשה ממנה את כל שטחיה עד לגבול מצרים באזור שנת 600 לפני הספירה. יהודה ובראשה יהויקים, ואחריו בנו יהויכין, תמכה במצרים במלחמתו בבבל. בתגובה הוגלו לבבל בשנת 597 לפנה"ס המלך יהויכין ויתר גדולי העם, הכוהנים, האומנים ובעלי מלאכה. נבוכדנאצר מלך בבל המליך על יהודה את צדקיהו. גם צדקיהו מרד וגם הוא דוכא בידי צבאות נבוכדנאצר. הבבלים הגלו את מרבית תושבי יהודה, והחריבו את בית המקדש, בית המלך ואת רוב ירושלים בחודש אב, של שנת 586 לפני הספירה. על ניהול המדינה הכבושה הופקד גדליהו בן אחיקם. רצח גדליהו בידי מורדים יהודים, נענש בחורבן נוסף וגלות שלישית על יהודה בידי הבבלים.

  פרס (משנת 538 לפנה"ס ועד שנת 332 לפנה"ס)

האיפריה הפרסית בראשותו של כורש כבשה את האיפריה הבבלית וירשה אותה בשנת 539 לפנה"ס. בקיץ 538 נתפרסמה הכרזת כורש, בה הוא קורא ליהודים לחזור לארצם ולבנות את מקדשם שחרב בירושלים. בכך נענתה ממשלת פרס לבקשת הגולים לחזור לארץ ולנבואותיו של ישעיהו, שראה בכורש שליח של השם לעניין זה.

  יוון (משנת 332 לפנה"ס ועד שנת 164 לפנה"ס)

יוון בהנהגתו של אלכסנדר מוקדון כבשה והחליפה את האימפריה הפרסית בשנת 332 לפני הספירה. בתחילה, היו יחסי שני העמים יחסי שלום. היהודים קיבלו יפה את הכובש אלכסנדר מוקדון והוא מצידו כיבד את מנהגיהם ודתם. לא כאלה היו יחסיהם בהמשך. העריץ היווני-סורי, אנטיוכוס אפיפנס, כרת ברית עם כת המתייוונים על מנת ליוון את היהודים כולם. הוא ניסה לבצע זאת באמצעות באמצעות גזירות דת קשות, שלוו כמובן בעונשים כבדים למתנגדים. העם התקומם בהנהגת החשמונאים. בשנת 164 לפני הספירה הצליחו היהודים לשחרר את ירושלים ולחנוך את בית המקדש. כעשרים שנה לאחר מכן, הביא המשך המרד לחירות מדינית גמורה של מדינת יהודה. כך כתב דובנוב על דברי היהדות לאימפריה היוונית: "לא אוותר כי זקנה ותקיפה אני ממך. את כובשת את העולם ואני מסתפקת בשלטוני על אומה קטנה אחת, אבל יבוא יום והעולם שכבשת יגש אלי מתוך מבוכה וישאלני היכן האמת?..."

  חשמונאים (משנת 164 לפנה"ס ועד שנת 63 לפנה"ס)

תקופת העצמאות היהודית הייתה טובה ליהודה מבחינה מדינית וכלכלית. הממלכה היהודית העצמאית. שטחים רבים בסביבת הממלכה נכבשו וחלק מהאוכלוסייה שנכבשה גוירה. בסוף מלכותה של שלומציון החל מרד צדוקים בראשות אריסטובולוס באחיו הורקנוס, יורש העצר, שהיה מושפע מן הפרושים. מרד זה הוביל למלחמת אחים, שפגעה בממלכה. האחים הנלחמים פנו לפומפיוס, המצביא הרומי הגדול, שלכד את סוריה בשנת 65 לפנה"ס, על מנת שיכריע ביניהם.

  רומא (משנת 63 לפנה"ס ועד שנת 395)

בשנת 63 לפני הספירה על פומפיוס, המצביא הרומי הגדול, על ירושלים לאחר ששנתיים לפני כן כבש את סוריה ושם קץ לאימפריית סיליקוס היוונית. הוא נתן ליהודה אוטונומיה תחת חסות רומית והכתיר את הורקנוס השני לכהן גדול ונשיא. חלקים גדולים ממלכת יהודה החשמונאית נגזרו ממנה ולא היו שייכים לאוטונומיה היהודית. בשנת 6 לסה"נ, בעקבות התנגשויות בין המלך מבית הורדוס השנוא לעם, בוטלה האוטונומיה ויהודה הפכה לחלק ממדינת סוריה הרומית. מהומות בין יוונים ויהודים ורשעותם של הנציבים הרומים ביחד עם גזירות שרירותיות לחילול קדשי היהודים ומנהגיהם הביאו בסופו של דבר למרד בנציבים הרומים ולמלחמה עם היוונים היושבים בארץ. המרד הגדול, שפרץ בשנת 66 לספירה, הוכרע בסופו של דבר ע"י טיטוס בשנת 70. אז החריב את בית המקדש. כשישים שנה לאחר מכן, דוכא מרד נוסף באכזריות רבה, מרד בר-כוכבא. האימפריה המנצחת ניסתה לאבד את זכר האומה המורדת ע"י שינוי שם הארץ ל"פלשתינה" ואיסור קיום המצוות. העם היהודי ניצב לפני משבר מהחמורים שידע. כאלפיים שנה עברו טרם הצליח להחזיר לעצמו את חירותו. חלק מהאומה המשיך לחיות בארץ, אך מרכז הכובד עבר לגלות.

  ביזנטיון (משנת 395 ועד שנת 636)

בשנת 395 התפצלה האימפריה הרומית לרומא המערבית, ולרומא המזרחית. לימים נקראה האימפריה המזרחית ביזנטיון על שם עיר הבירה שלה. אימפריה זו המשיכה להתקיים עוד כאלף שנה, בעוד שאחותה המערבית התפוררה במהרה בעקבות פלישות העמים הברבריים שהשתלטו עליה בהדרגה.

  ערבים (משנת 636 ועד שנת 1099)

הערבים השתלטו על ארץ ישראל בהדרגה במלחמות שנמשכו מספר שנים בראשות החליפים אבו-בכר ועומר. באוגוסט 636 ניגף הצבא הביזאנטי ופינה את סוריה וארץ ישראל. שלטון הערבים נמשך עד הכיבוש הצלבני ב-1099. צלאח א-דין כבש את ירושלים מידי הצלבנים בשנת 1187.

  צלבנים (משנת 1099 ועד שנת 1244)

מסע הצלב הראשון יצא מאירופה ב-1096 במטרה להביא לשליטה נוצרית בירושלים. שלוש שנים לאחר מכן, המחנה שיצא מאירופה עבר מהלבנון לרמלה, שתושביה ברחו ומשם עלה על ירושלים. הכובשים ערכו טבח כללי באוכלוסייה. היהודים בירושלים נטבחו ונשרפו וקצתם נמכרו לעבדות באיטליה. מעטים ביותר הצליחו לברוח לאשקלון ומצרים. גם ביתר הערים נהגו הצלבנים לטבוח ביהודים. כמו כן הם חידשו את הגזירה הרומית האוסרת על יהודים להיכנס לתחומי ירושלים. בשנת 1187 נכבשה ירושלים בידי צלאח-אדין, אך הצלבנים המשיכו להחזיק ברוב חלקי הארץ עד לכיבוש הממלוכים המצריים.

  ממלוכים (משנת 1244 ועד שנת 1516)

השתלטות המצרים על ארץ ישראל החלה עוד בטרם מהפכת הממלוכים במצרים. בשנת 1244 כבשו המצרים את ירושלים בעזרת גדודים ח'ואריזמים, שברחו מהמונגולים שכבשו את אסיה. בהמשך השתלטו הממלוכים (מוסלמים לא ערבים, שהיו תחילה חיילים-עבדים) על מצרים, גברו במלחמתם על המונגולים והשלימו את הכיבוש של ארץ ישראל וסוריה.

  עותמאנים (משנת 1516 ועד שנת 1917)

האימפריה העותמאנית, שהחלה את כיבושיה בכיוון ביזנטיון ואירופה, פנתה בראשותו של הסולטן סלים הראשון למזרח. בשנת 1516 יצאו הממלוכים להילחם בסולטן העותמאני בסוריה והובסו. שנה לאחר מכן כבר כבש את מצרים, לב האימפריה הממלוכית המובסת. האימפריה העותמאנית, התפרקה בעקבות מלחמת העולם הראשונה והפכה לתורכיה המודרנית.

  בריטים (משנת 1917 ועד שנת 1948)

ארץ ישראל נכבשה בידי בריטניה במהלך מלחמת העולם הראשונה בשנים 1917-1918. ב-1922 ניתן לה המנדט לשליטה בארץ מטעם חבר הלאומים. בכתב המנדט נכתב, שייעודו להכין את התנאים להקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. זאת ברוח הצהרת בלפור משנת 1917 ולאור ההכרה בקשר העמוק והקדום בין העם היהודי לארצו. באמצעות סדרה של "ספרים לבנים" נסוגו הבריטים ממחויבותם לכתב המנדט תוך שהם מגבילים ביותר את העלייה היהודית לארץ, ומפרידים בין שטחים בהם כבר קיימים ישובים יהודים לבין שטחים שלא. זאת על אף שכתב המנדט התייחס להקמת בית לאומי יהודי על שטחי "פלשתינה" כולה, ובכלל זה עבר הירדן המזרחי והמערבי. נקודה מעניינת למחשבה היא מה היה קורה לו היו מקיימים הבריטים את כתב המנדט כלשונו? האם וכיצד הייתה מושפעת השואה הנוראית, שהתרחשה עשרים שנה לאחר מכן?

  ישראל (משנת 1948 ועד היום)

מדינת ישראל קמה עם הכרזתו של דוד בן גוריון על הקמתה בה' באייר התש"ח, 14 במאי 1948. המדינה התקבלה כחברה מן המניין בקרב אומות העולם בהתאם להחלטת האו"ם בעניין זה משנת 1947. מאז הקמתה, המדינה נלחמת על הלגיטימיות של עצם קיומה. מלחמה זו מתנהלת גם בזירה הבין לאומית הרחוקה וגם בזירה הקרובה עם שכנותיה, שחלקן עדיין אינן מכירות בה ומצהירות בגלוי על שאיפתן ופעילותן להחרבתה בכח. עם זאת, מדינת ישראל משגשגת מאז הקמתה, והיישוב היהודי בארץ ישראל גדל כמעט פי עשר בשישים שנות קיומה. היום היישוב היהודי הגדול ביותר וכן הפורה ביותר מבחינה רוחנית נמצא בארצו, במדינתו הריבונית.

קיצור תולדות עם ישראל בעמוד אחד באמצעות פוסטר אינטראקטיבי