חברים 

חברים או אומנות הטיעון הסיבובי ההפוך

מידי פעם אנחנו מחליטים לצאת עם חברים. זה לא קורה כל יום. מזל שלא. גם לא כל היציאות עם חברים אותו דבר. יש ויש. בעצם כמו בכל דבר. השבוע יצאנו לפגוש חברים. חזרנו בשלום כדי לספר על זה. חברים זה מושג מורכב אני יודע. זה גם מושג גמיש מאוד. חבר אצל אחד, הוא סתם מכר או שכן. אצל אחר, הוא אחד שסחב איתו אלונקה. מצד שני, מי לא היה שמח להגיד שמפורסם כזה או אחר ?חבר שלו. בינינו, כולנו. גם אם הוא סתם למד איתי בתיכון, שנתיים מתחתי ולא דיבר איתו מילה אחת כל החיים. ככה זה. אנחנו אוהבים להיות קרובים. קרובים אחד לשני. ובעיקר למפורסמים.

הכל התחיל כשאהובתי אמרה ביום חמישי, שמזמן לא ראינו את הפרידמנים. אמרתי לה שחשבתי שזה לטובה. במיוחד מאחר ובפעם האחרונה שנפגשנו עם הפרידמנים הבן שלהם דחף את הקטנה שלנו במדרגות וזה נגמר במיון. הצעתי שאולי נלך ישר למיון מהבית וככה נחסוך זמן ואולי גם נספיק לחזור עד למשחק של מכבי. זה לא הצחיק אותה, כי היא כבר הייתה במקלחת וצעקה לי להתלבש כי היא קבעה איתם בסינימה ?סיטי, ושהפעם זה בלי הילדים. תבחר חולצה ותכניס למכנסיים.
עד אז הייתי בטוח שמה שנקרא עיר -יש לו רחוב ראשי, ראש עיר וסימן על המפה. כמי שגדל על עיר הסרטים באילת ונסיונות די עלובים נוספים להכניס מקבץ של תאונות ?אומנות תחת הכותרת של עיר שנגמרו ביבבה דקה, ידעתי שגם פה אני אסבול. כשיצאה אהובתי, מייבשת את שערה וסיפרה שאנחנו הולכים לראות סרט ישראלי חדש כבר תכננתי איך אני נופל במקום ומנסה לשכנע אותה שאני חולה נורא. יש עכשיו וירוס שפעתי חדש ונועז. מגיע גם לי להדבק פעם אחת מהספק. אהובתי קלטה שאני עומד להתמוטט ואמרה במהירות "הם בכלל חברים שלך ".
אני חייב להסביר משהו על אומנות הטיעון הסיבובי ההפוך.
הטיעון הנ"ל הוא מהאומנויות הידועות שפותחו ע"י גברים למען גברים. ואומנות זו מפותחת ביותר. לכן ברור מדוע זה בין הטיעונים היחידים שאומצו במהירות ע"י נשים. ולא רק זאת, הטעונים גם מופנים נגדנו, הגברים. זה במיוחד עובד, כאשר אין בין הסיבה למסובב שום קשר לנושא הויכוח. הכל התחיל בגבר שניסה לסגת מקשר כשמילמל "זה לא את , זה אני ...". אחר כך זה השתכלל עם השנים ל-"זה לא את- אני פשוט לא בנוי לקשר". זה הלך והתפתח עד לגבר לבן השיער שישב באולפן טלויזיה ושכנע אותנו שאין קלטת ולא היתה קלטת. שזה המצאה של התקשורת ושהוא אוהב את אישתו ולא אף דיילת אחרת. וחוץ מזה, זה הוא ולא היא. הבעיה כמובן.טוב, אנחנו לא חשבנו אחרת.
בערך באותה תקופה ישב גבר אחר מול הטלויזיה ושכנע אותנו שאנחנו לא מבינים ביחסי מין. ושמה שהוא עשה עם הגברת בעלת השמלה הכחולה, לא מוגדר כמו או לא מוסבר כמו ,וקוראים לזה אחרת. תבדקו בקמא-סוטרא. חוץ מזה,בכלל זה לא אשתו ?זה הוא. הבעיה כמובן. אנחנו, הגברים, האמנו מיד. אותנו לא צריך לסובב הרבה. רוב העולם סלח לשניהם. כמובן. אומנות הטיעון הסיבובי ההפוך קיבלה תוקף משני מומחים לדבר לקראת סוף המאה העשרים. אני מניח כי במאה הבאה תשוכלל לרמות דמיוניות עוד יותר.

בינתיים, אהובתי יכולה להפוך את נושא המפגש עם הפרידמנים לאשמתי כמובן. אז נכון, אני מכיר את קובי פרידמן כבר מהצבא. וזה גם נכון שבזמן האוניברסיטה ניסיתי לשדך לו חברה אחרי חברה. אז, קובי פרידמן הוא מסוג האנשים שכמה שתנסה לשדך לו ?לא תצליח. הוא כמובן אפילו לא יצא לסרט עם אף אחת. לא לקח אף אחת ללונה פארק. קובי היה כזה. זה לא סיבה להאשים אותי. לידו תמיד היתה מישהי קטנטונת שהוא הכיר כשהיה בכיתה ח' והיא שנתיים מתחתיו. חדווה. לחתונה קבלנו הזמנה למרות שעד ערב לפני ניסיתי תרגילים אחרונים בהשרדות. קובי לא נכנע. הוא עד היום לא נכנע. לאף אחד. חוץ מחדווה כמובן. מצד שני גם אלוהים היה נכנע לחדווה. אבל זה כבר סיפור אחר. קובי פרידמן כבר פרופסור לפסיכולוגיה ומרצה בבר-אילן. כמו תמיד, הוא אינו בר-השגה לאף אישה. הוא תמיד בר-דיעה. לעולם לא יושב איתנו בבר-מינן. ואלוף העולם בברדק. הוא לא זוכר מתי נפגשים ועם מי. הוא הולך אחרי אישתו. תרתי-משמע. גם בזה אני לא אשם . הפרידמנים חברים נהדרים. הם אנשי שיחה, נבונים, בעלי חוש הומור ולא מהססים לצחוק על עצמם. פשוט כיף. אבל אוהבים סרטים מיוחדים. כלומר, הם שניהם אוהבים סרטים, רק שלא ידברו אנגלית. הסרטים כמובן. רצוי מבמאים מתחילים. ובכלל עדיף שיזכו בפרסים בפסטיבל שמספר המשתתפים בו לא עבר את השמונה. הם גם נורא אוהבים לדבר על זה. על הסרט ועל הבמאי עם השפם ועל התהפוכות של הסיפור. שני פסיכולוגים.
לשני הפסיכולוגים יש ילד שמצליח להביא כל מפגש עם ילד אחר למיון. יואב. לא נורא. לא חייבים להפגש תמיד בהרכב מלא. ולא חייבים תמיד למצוא אשמים בכל דבר. לרוע המזל לפרידמנים יש גם חברים מוזרים שהופיעו מספר פעמים אצלם בבית. זוג אחד אורגאני. זוג אחד שגר ליד המכתש ומגבן וזוג אחד שהוא בעצם פרוד והאישה חיה עם אחרת. ממש בוהמה.
במשך הזמן בנינו תבנית פגישות עם הפרידמנים שמבוססת על פעם בחודש בערך. לא יותר מידי. להתחיל מוקדם ולסיים לפני סקס והעיר הגדולה. זה עבד. ברוב הזמן. מלבד חודשים של ימי הולדת. חדווה לא ויתרה על אף תאריך משמעותי. היא גם לא ויתרה על אף מתנה. בשנה האחרונה זה החל להעיק. הפגישות נסבו סביב מחקרים כאלה ואחרים על דמות האם והאב הרצויה והשפעתה על הרך הנולד. מעניין אם הם ראו את זה בסרט הודי. מדהים, שהשפעת האם והאב על יואב אפסית. בשאר הזמן דברנו על הסרט הסיני האחרון. על הסרט הפרסי האחרון, על הילד העיוור ועל העץ. על התסריט הפוסט-מודרני והצילום המינימאליסטי. (סרט פרסי או לא) אבל מה לעשות, השען הולך יחף, הסנדלר הולך לירקן והפסיכולוג הולך לאמא שלו.(או לסרט)
בפעם האחרונה,כשחזרנו מהמיון חבושים ורגועים, הבטחנו לעצמנו הפסקה. ניקח חודש בלי. הפרידמנים יחכו. נראה סרט אנגלי. לבד. רק אהובתי ואני. לא נדבר עליו בכלל. זה לקח שלושה שבועות עד שאהובתי קבלה טלפון מחדווה. יש לה יום הולדת בשבוע הבא. יואב יהיה אצל הסבתא. בואו לסרט. הפנים של אהובתי אמרו - אתה רואה למה אתה גורם?. אף פעם לא רציתי כל כך להעלם. להתפוגג. להיות כמו סידן. ניסיתי להרגיע ולהזכיר לאהובתי שקובי בטח ישכח. אבל היא ענתה לי שחדווה לעולם לא תשכח. ומוטב שאהובתי תבחר את הסרט. אהובתי הבטיחה שזה לא יהיה זוכה שועל הפלסטיק מפסטיבל התה בבנקוק. חייכתי. זה בכל מקרה יהיה אשמתי. נכון שחדווה ואהובתי כבר עובדות יחד שלוש שנים ונפגשות מידי פעם לבד. אבל האחריות הכללית שלי. נכון שאני וקובי כבר מתקשים למצוא נושא לשיחה ואם משאירים אותנו לבד ליותר משתי דקות אנחנו נתחיל לחפש את הנשים. אבל זו גדולתו של אמנות סיבוב הטיעון ההפוך. מרגע שאני קם בבוקר ומתלבש יש לי אחריות מיניסטריאלית. אני אשם!.
אז בפעם הבאה שקורה משהו בין הודו לפקיסטן בין אהוד(ברק) לאהוד(אולמרט) או בין הפסיכולוג לאימו ?זו אשמתי. אני תמיד יכול לבקש מקובי הנחה על טיפול מונע. הוא הרי חבר שלי ,לא ?


מוקדש לקובי וחדווה




צביקה דולברג
מאמן עסקי בכיר
מנכ"ל ובעלים של חברת D.O.C יעוץ ואימון עסקי בע"מ
WWW.D-O-C.CO.IL