בנו של הדייר המוגן איבד את זכותו בדירה 

זכות הדייר המוגן הינה, ללא ספק, בעלת ערך כלכלי רב המתבטא בין היתר בתשלום דמי שכירות נמוכים במאות מונים ביחס לדמי השכירות הריאליים.

לרוב לאחר פטירת הדייר המוגן, נוקט בעל הנכס פעולות שונות שמטרתן החזרת החזקה בנכס לידיו. אולם, פעמים רבות, נפתחת נגדו חזית חדשה מצידם של קרובי הדייר המוגן.

זכות הדייר המוגן אינה ניתנת להורשה. אולם, ניתן להעביר את הזכות לקרוביו של הדייר המוגן בהתקיים שני תנאים הקבועים בסעיף 20 לחוק הגנת הדייר. האחד- מגורי הקרוב עם הדייר המוגן לפחות ששה חודשים לפני פטירתו והשני- העדר דירה אחרת לקרוב בעת פטירת הדייר.

עניין זה נדון לאחרונה בבית משפט השלום בירושלים, במסגרת תביעה שהגישה בעלת דירה ברחוב שמואל הנציב 88 בירושלים לסילוק יד של בנה של הדיירת המוגנת שהתגוררה בדירה (ת.א. ת"א 36178-11-10 נחמה נ' חן, ניתן ביום 18.6.12).

בעלת הדירה טענה בכתב התביעה, כי לאחר פטירת הדיירת, השתלט בנה על הדירה למרות שלא התגורר עימה בששת החודשים שלפני פטירתה וכי ממילא היתה לבן דירה אחרת למגוריו ברחוב החבצלת 5 בירושלים.

מנגד, טען הבן, כי הוא התגורר עם אמו במשך מספר שנים לפני פטירתה, וכי לא היה לו מען קבוע אחר זולת דירת אימו.

עם זאת, הודה הבן, כי שכר את הדירה ברחוב החבצלת ביחד עם חבר לתקופה של שנתיים, אך טען, כי הדבר היה לצורך "מפגשים חברתיים פרטיים ולצורך פגישות חשאיות של גורמים רשמיים" ולא לצורכי מגוריו. הבן טען עוד, כי מדובר בדירה קטנה שאיננה ראויה למגורים.

לאחר בחינת ראיות הצדדים, מצא בית המשפט לקבל את התביעה ולהורות על פינוי הבן מהדירה.

 בית המשפט קבע, כי על פי חוזי השכירות של הדירה ברחוב החבצלת, מדובר בדירה שניתן היה להשתמש בה לצורכי מגורים ומשכך, יש לראות את הבן כמי שהיתה לו בעת פטירת אימו דירה אחרת למגוריו, הגם אם בפועל החליט, מטעמים השמורים עמו, להשתמש בדירה זו באופן חלקי בלבד.

 בהינתן שלא התקיים התנאי השני, נמנע הצורך בהכרעת המחלוקת בעניין קיומו של התנאי הראשון, שכן מדובר בתנאים מצטברים.

נמצאנו למדים, כי הנטל להוכחת קיומם של התנאים להעברת זכות הדיירות המוגנת מהדייר המוגן לקרוביו אינו קל וכי אכן ראוי לבוחנו בכובד ראש על מנת שלא תיפגענה זכויות בעל הנכס.